Samurai Champloo
ב-1998, אמן יפני בשם שינצ’ירו וואטאנאבי עשה סדרת טלוויזיה שנקראת Cowboy Bebop. במהלך הצפייה בה ובמיוחד לאחר שנגמרה, חשבתי שזה אחד הדברים היותר טובים שראיתי אי פעם. וכמו Ghost in the Shell ו-Green Legend Ran, כמו Appleseed, היא נכנסה לרשימת הדברים שהם, מבחינתי, צפייה חובה. ושינצ’ירו וואטאנאבי, כמו ג’יימס קמרון, הייאו מייזאקי וכריסטופר נולן, נכנס לרשימת היוצרים שאני רק מצפה לראות מה עוד הם יעשו. אז אני יודע מה שינצ’ירו וואטאנאבי עשה. קוראים לזה Samurai Champloo.
ב-Samurai Champloo פוגשים את פו ראשונה. פו עובדת בבית תה (כמו בית קפה רק ביפן לפני כמה מאות שנים) של הוריה המאמצים. היא תקועה באמצע שום מקום ולפעמים תוהה מה היא באמת צריכה לעשות עם החיים שלה. יום אחד היא מותקפת על ידי קבוצה של חוליגנים. מוגן, סוג של סמוראי, קם לעזרתה. וכשאני אומר ‘קם לעזרתה’ אני מתכוון לקח שהוא אומר שהוא יטפל בהם אם היא תאכיל אותו. הוא מצליח לגרום לתגרה שמאיימת למוטט את בית התה על יושביו שדואגים לברוח מהסמוראים כמו מאש וגם מהאש שהם מצליחים להצית. ג’ין, סמוראי, בלי ‘סוג של’, מגיע באמצע הקרב. מוגן תוקף אותו כי הוא נראה כמישהו ראוי והם נלחמים בזמן שכולם בורחים והבניין מתמוטט סביבם. אחרי שהם מתעוררים הם מגלים שגררו אותם החוצה אחרי שהתעלפו משאיפת עשן ועכשיו הם עצורים על רצח הבן של המושל. פו עוזרת להם לברוח ומכריחה אותם ללוות אותה בחיפוש אחר ‘הסמוראי שמריח כמו חמניות’ ולא לנסות להרוג אחד את השני עד שהמסע מגיע לסיומו. וזאת רק ההתחלה.
משם הם ממשיכים למגוון הרפתקאות לאורך הדרך מאוקינאווה לנאגאסאקי בתקופת האדו של יפן. הם יפגשו אנשי ממשל נחמדים ונחמדים פחות, סאמוראים מתחרים, עוזרים, אנשים טובים וחלאות וסתם אנשים שמנסים לחיות או נתקלים בבעיות. לאט לאט מתגלים יותר פרטים על עברם של כל השלושה, נוצרים קשרים ומתפרקים ונשפך אור מעניין על התקופה שבה יפן התחילה לפגוש את העולם המערבי.
כמו ביצירתו הקודמת, גם כאן וואטאנאבי מערבב סגנונות. הפעם זה התקופה של אדו והסמוראיים עם תרבות ההיפ-הופ המערבית וקומדייה מטורללת. לכן, לא להיות מופתעים כשבפרק אחד רואים תחרות אכילת נקניקיות, בשני קרב לילי על גשר, בשלישי תחרות גרפיטי, הרביעי כולו בתוך בית זונות ובחמישי משחקים בייסבול.
הסגנון של וואטאנאבי מאוד יחודי. דיברו על ערבוב הסגנונות שלו, על שינוי המקצבים, על פרקים איטיים ומרגשים שאחריהם מגיע רצף של פעולה מטורפת ללא הפסקה. זה נכון. מה שיפה בעיניי הוא שהוא עושה את כל זה וזה עדיין מעניין, מגניב ומרתק וזה לא הכל. כי מוגן הוא עמוק עם היסטוריה ארוכה וג’ין הוא מתוסבך עם סיבות מעניינות אבל גם לראות את שניהם נלחמים זה מרשים ביותר.
וגם מבחינת הפעולה אין הנחות. כמו שב-Cowboy Bebop התלהבתי מספייק ושיטת הלחימה והטיסה שלו, גם פה יש ממתקים לעיניים. כי הרי זה ברור, שלמרות שג’ין הוא הסמוראי הקלאסי והמאופק ומוגן נלחם על מהירות ואינסטינקטים יותר מאשר על כשרון או טכניקה, שניהם הכי טובים במה שהם עושים והם דואגים להראות את זה כשניתנת להם ההזדמנות.
ואם זה נהדר לראות אותם מכסחים עשרות על גבי עשרות של סאמוראים אחרים, כל גיבור צריך לעמת עם מישהו טוב יותר וכשמגיע אותו מישהו, אני רואה את מה שבדיוק אהבתי באותם מצבים ב-Cowboy Bebop. למרות שפה לא תראו קרב מתמשך של אקדח מול חרב, הגיבורים כן פוגשים את הטובים מהם וכשזה קורה, קרבות הופכים להיות הרבה יותר מעניינים. בין אם זה הסמוראי שנלחם עם צ’י או הלוחמת העיוורת, כל אחד מהם מביא משהו מיוחד שעוד לא ראינו קודם ומלמדים משהו חדש.
לסיכום, אין חדש תחת השמש. שינצ’ירו וואטאנאבי אולי עבד כבר על כמה וכמה פרויקטים שונים אבל, מבחינתי, זה הפרויקט השני שלו. וכמו Cowboy Bebop שקדם לו, אני שמח גם את Samurai Champloo להכניס לרשימת האנימה, אם לא הטלוויזיה בכלל, שחובה לראות. אם עוד לא יצא לכם, שימו את זה עכשיו גבוה ברשימה.
Posted in Reviews by Eran with 5 comments.
רז גרינברג ממליץ בחום על הסדרה הזו כבר די הרבה זמן
אז כדאי להקשיב לו.
צר לי שלא קראתי את הביקורת שלך מעבר לשורה הראשונה – סמוראי צ’מפלו יושב אצלי בקופסת הדיסקים של “סרטים שצריך לראות מתישהו” (כבר קרוב לשנתיים) ואני מעדיף להמנע מספויילרים.
אני תמיד משתדל מאוד לא לכלול שום דבר שיהרוס משהו למי שאולי ירצה לצפות בזה. אני כן אומר כמה דברים אבל אני משתדל שהם יהיו שוליים מספיק כך שבתקווה תשכח אותם כבר עד שתגיע לצפייה עצמה.
ואם אתה בכל זאת מתנגד, לפחות תקרא את הפסקה האחרונה.
קראתי, תודה :-)