יום הזיכרון ושני גיבורים
היום הוא ערב יום הזיכרון. זה בין הימים היותר חשובים לי בשנה. זה יום שתמיד משפיע עליי. למה? לא נראה לי שאני יכול להגיד בעצמי. את שני האנשים בהם אני תולה את הסיבה שלי כבר לא בחיים. אפילו לא יצא לי להכיר אותם. אבל אני מרגיש כאילו הם איתי כל שנה. הם וכל המטען שלהם.
את הקטע הבא כתבתי לפני שנתיים, אחרי יום הזיכרון, והקראתי בטקס יום הזיכרון בקיבוץ, טקס שהיה בסימן סבא שלי, לפני שנה. למרות שעברו כבר שנתיים ואני מכיר את הקטע כמעט בעל-פה. אני עדיין מגיע לדמעות כל פעם שאני קורא אותו.
הנה הוא כאן לנוחות קריאתכם. מחר אני אעלה את הקטע שכתבתי שנה שעברה.
מחווה לשני גיבורים
סבא שלי. דוד שלי. שני גיבורים.
לפחות זה מה שאמרו לי. אני לא יודע בעצמי.
אין לי דרך לדעת. לא הכרתי אותם.
מאיר אלוני ואמנון אליעז. אנשים משכמם ומעלה.
שני גיבורים. נקטעו באיבם.
האחד גבוה, חזק ויפה וכך גם השני.
האחד עוזר, מסור וחברי וכך גם מקבילו.
שני אנשים שרק נתנו מעצמם.
תמיכה. עזרה. אהבה. חיים.
שני גברים שהלכו ולא יחזרו.
משפחתם איבדה אותם.
קהילתם איבדה אותם.
מדינתם איבדה אותם.
אני. ואני שומע סיפורים על מה שהפסדתי.
דודי וסבי לא שיחקו איתי.
סבי ודודי לא הגיעו למסיבות ימי ההולדת שלי.
כשהלכתי לראשונה.
כשעליתי לכיתה א’.
כשעשיתי בגרויות.
כשהתגייסתי לצבא.
רציתי לגרום לכם להיות גאים אבל אתם לא הייתם.
ואני היחידי. עומד לבד באמצע אבדון.
לאן הלכתם? לאן נעלמתם?
נשארתי לבד עם הסיפורים, הדמיון והדמעות.
כל יום זיכרון אני נזכר בכם. במשפחה שלא הכרתי.
אני מדמיין את עברכם. והדמעות זורמות.
אני מדמיין את קשריכם. והדמעות זורמות.
אני מדמיין את חייכם איתנו. והדמעות זורמות.
אני מגיע לרגע בו נקטלתם. ואני לא מפסיק לבכות.
אם רק המוקשים לא היו שם.
אם הרובים היו הופכים לצינורות מים.
אם החרבות היו מוסבות לקלשונים.
אם הטנקים היו משאיות אוכל.
אם מטוסים רק היו לראווה.
אולי עוד הייתי נהנה מחברתכם.
סבא. אתה עלית על מוקש ברפיח.
דוד. אתה עלית על מוקש בלבנון.
נגדעתם על ידי פחדנים. רשעים.
הדמעות האלה בשבילכם.
המגן דוד וה-56 הבוערים הם בשבילכם.
הזיקוקים, רק בשבילכם.
כל פעם שאני מסתכל על המנורה הדולקת על ההר.
אני יודע שזה רק בשבילכם.
בשבילכם ובשביל הם שעל המצבות, הקירות והאנדרטות.
בלעדיכם לא היינו פה.
בלעדיכם כל זה לא היה אפשרי.
לא הייתם שם כדי לאכול מה העוגות.
לא הייתם שם כדי לעזור לי לנשוף על הנרות.
לא הייתם שם כדי להרים אותי באוויר.
לא הייתם שם כדי לתת לי קופסאות עטופות.
אבל מתנה יותר גדולה מזאת לא יכולתי לבקש.
לנצח אזכור.
תודה לכם.
שני גיבורים שלי.
(סבא שלי הוא מאיר אלוני.
דוד שלי הוא אמנון אליעז.
שני אנשים שלא הכרתי אישית אבל לפי מה ששמעתי היו ענקים.
על כתפיהם אנו צריכים לעמוד ונראה למרחוק.)
Posted in No Category by Eran with comments disabled.
[…] עכשיו אתם חושבים שזאת שאלה מאוד יום-יומית ואין שום סיבה להתרגז ממנה אבל אתם לא יודעים את היחסים בינינו, או יותר נכון, את החוסר בהם. בואו נגיד את זה ככה, אני חושב שעד הבר-מצווה שלי לפחות הדודה שלי, אם בכלל ידעתי שהיא קיימת, ריחפה אצלי איפה שהוא מאחורי התת-מודע. עד כמה שאני יודע, הקשרים בין שני הצדדים האלו של המשפחה היו מאוד רופפים הרבה זמן. המצב היה כזה שכשכתבתי את הקטע שלי ‘שני גיבורים’ ליום הזיכרון אז אבא שלי התריע שאולי היא לא תאהב אותו. אני אמרתי שלא אכפת לי. זה משהו שכתבתי מהלב ואם יתנו לי להקריא אותו אז אקריא אותו. […]
[…] יום הזיכרון יום הזיכרון הוא תמיד יום חשוב בשבילי. אולי זה בגלל סבא ודוד שלי ואולי לא. אולי זה בגלל מה שהמשפחה שלי עשתה, כל הסיפורים ששמעתי, כך שגם אם הם לא היו נופלים הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע. הרבה דברים ביום הזיכרון השנה גרמו לי לחשוב. המחשבה הראשונה הייתה, כמובן, למה אנשים טובים צריכים למות במלחמות מטופשות? זה מציק לי בדרך כלל עוד מיום השואה. כל כך הרבה מתים. אני לא אומר שהמטרות שהם נלחמו בשבילן ריקות מתוכן, אני טוען שלא צריך להרוג אף אחד. העניין של הלוחמה הפיזית הוא מה שמפריע לי. המחשבה השנייה הייתה, לפחות המלחמה האחרונה לא הוסיפה עוד שמות לרשימה שלנו, לרשימה של הנופלים בקיבוץ. ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי, הרשימה הזאת לא השתנתה מאז שאני זוכר אותה. אני יודע שאנשים ממשיכים למות במלחמות חדשות, הרשימה של בית הספר שלי קיבלה תוספת מאוחרת, בערך שנה לפני שסיימתי את הלימודים, אבל בקיבוץ שלי, המספר לא משתנה. אולי זה קצת אנוכי. […]
[…] הזיכרון הוא תמיד יום חשוב בשבילי. אולי זה בגלל סבא ודוד שלי ואולי לא. אולי זה בגלל מה שהמשפחה שלי עשתה, כל הסיפורים […]