יום הזיכרון ויום העצמאות
יום הזיכרון :(
יום הזיכרון הוא תמיד יום חשוב בשבילי. אולי זה בגלל סבא ודוד שלי ואולי לא. אולי זה בגלל מה שהמשפחה שלי עשתה, כל הסיפורים ששמעתי, כך שגם אם הם לא היו נופלים הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע.
הרבה דברים ביום הזיכרון השנה גרמו לי לחשוב. המחשבה הראשונה הייתה, כמובן, למה אנשים טובים צריכים למות במלחמות מטופשות? זה מציק לי בדרך כלל עוד מיום השואה. כל כך הרבה מתים. אני לא אומר שהמטרות שהם נלחמו בשבילן ריקות מתוכן, אני טוען שלא צריך להרוג אף אחד. העניין של הלוחמה הפיזית הוא מה שמפריע לי. המחשבה השנייה הייתה, לפחות המלחמה האחרונה לא הוסיפה עוד שמות לרשימה שלנו, לרשימה של הנופלים בקיבוץ. ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי, הרשימה הזאת לא השתנתה מאז שאני זוכר אותה. אני יודע שאנשים ממשיכים למות במלחמות חדשות, הרשימה של בית הספר שלי קיבלה תוספת מאוחרת, בערך שנה לפני שסיימתי את הלימודים, אבל בקיבוץ שלי, המספר לא משתנה. אולי זה קצת אנוכי.
ביום שני היה לי הרבה דברים להשלים בעבודה. היינו צריכים להתכונן לארוחת הערב הגדולה. אמרתי למנהלת שאני לא נשאר יותר מרבע לאחת-עשרה כי יש לי פגישה עם סבא שלי. לפי מה שאני שמעתי עליו הוא היה בן-אדם גדול, מישהו שראה את התמונה הגדולה, הוא בטח היה סולח לי אם איחרתי קצת אבל זה לא אומר שצריך.
אם הטקס ערב קודם לא עושה את זה, בית הקברות בדרך כלל שובר אותי. לא בכיתי מכאב… מאז בית הספר היסודי, אני חושב. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בארה”ב, אחרי האירוע המצער, כשהבנתי שאיכזבתי אנשים שאהבתי וכשהבנתי שאנשים שסמכתי עליהם דפקו אותי והשאירו אותי לקחת את האשמה. אבל ביום הזיכרון זה תמיד קורה לי, מדויק כמו שעון. ואני לא מתבייש בזה. ביום שני בבוקר עמדתי שם ליד הקבר של סבא שלי ונתתי להן לזרום. זה לא היה מיובש או בהירות, לבשתי משקפי שמש. אם הידיים מאחורי הגב, בגב זקוף, עמדתי שם ובכיתי באיטיות, דמעה אחר דמעה. לא רציתי לנגב אותן. אני מזיל אותם בשביל גיבורים.
השנה הייתה הפעם הראשונה שניגנו את “התקווה” בטקס בבית הקברות. לא חשבתי על זה בכלל. שרתי. הדמעות חנקו לי את הגרון והקול שלי היה סדוק אבל שרתי הכי חזק שהייתי יכול בלי לשבור אותו. זה עוד משהו שחשבתי עליו. בארצות הברית רואים דגל על כמעט כל בית, במיוחד בעיירות הקטנות. בארץ זה לא קורה. הם נשבעים כל יום לדגל ושרים את ההמנון שלהם בקול רועם. אנחנו מתנצלים, שקטים ומופנמים יחסית לפטריוטיות שלהם. למה? המדינה אולי דפוקה, היא אולי צריכה סדרת שיפוצים אבל היא עדיין המדינה שלי, המדינה של כולנו, ואני אוהב אותה. כולם צריכים להיות גאים בה.
יום העצמאות :)
חמש שעות בלבד. זה הזמן שהיה לי. חמש שעות מאז סיום הטקס בבית הקברות ועד שהייתי צריך להתייצב בחדר האוכל ולעזור בהכנת ארוחת הערב של יום העצמאות. החילוף המהיר הזה הוא לא מוזר, הוא הכרחי. זה בכוונה ככה ונראה לי שיותר אנשים מבינים את זה. זה זיכרון האנשים שנפלו אבל חגיגת המטרה שלהם. זה צער על מותם אך שמחה על מה שהשיגו, מה שהורישו לנו. מבחינתי, זלזול במדינה הזאת, זלזול במה שניתן לנו במאמץ, בחירוף נפש, בדם, יזע ודמעות, זה זלזול בזכרם, זלזול באנשים שנלחמו ומתו למען הארץ הזאת. את המדינה לא קיבלנו, את המדינה לקחנו והמצב שלה כיום הוא הזנחת המתנה הזאת.
Posted in Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
:(
יש המון אנשים שחושבים כמוך.
לדעתי הזלזול שאתה רואה הוא תופעה של מיעוט בלבד.
מיעוט קולנ ומעצבן.
זו האחראיות שלנו לקחת את הדברים לידיים ולעשות משהו טוב שיבנה את הישראליות במקום לסמוך בצורה עיוורת על היהדות כגורם המלכד כאשר המדינה הופכת לחלונית יותר ויותר בעוד הערכים היהודיים נשחקים והערכים הישראליים לא נתמכים ע”י הממשלה כדי להתבסס כגורם גאווה לאומית.