מחוננים – אואטר: החייט, חלק ה’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 5

מחוננים – אואטר: החייט, חלק ד’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 4

“אתם רוצים לעשות מה?” דוקטור ליבנשטיין שאל בתדהמה הכי גדולה שיכול לגייס הרופא שעובד עם מחוננים כבר כמה שנים טובות.
אני לא רוצה,” אואטר אמר. “הדממה הציע.”
כולם הסתכלו על המחונן הגבוה הצנום.
“לא גררתי אותו לפה בכוח עם גרזן. רק העליתי רעיון! אנחנו מנסים להוריד את המשקל שלו כדי שיתאים יותר לילדה קטנה אז תהיתי אם אפשר לעשות את זה מהר יותר. אני לא יודע אם הוא יכול להתרפא מזה!”
“אתם מבינים כמה זה אידיוטי, נכון?” הרופא אמר והחליק לאחור בכסאו עד השולחן, שם את מרפקו עליו ואת ראשו בידו.
“ובכן…” הדף הוסיפה.
“בגלל זה רציתי לבוא לפה לדבר איתך קודם,” סטטית אמרה. “מה אתה חושב? זה משהו שאפשר לעשות?”
“לא! זה לא אידיוטי בגלל הנזק שאתם רוצים לגרום לו. זה אידיוטי כי עכשיו חשבתי על משהו שכולנו היינו צריכים לחשוב עליו קודם…”
כולם הביטו בו בשקיקה, מחכים למילים הבאות.
“היכולת של אואטר לשנות צורה עובדת מהחוצה פנימה, כולל הבגדים שהוא לובש, נכון?”
הייתה שנייה וחצי של שקט בזמן שהמילים שלו מילאו את החדר.
“פאק…” סטטית אמרה.
הדף התחילה לצחוק.
הדממה שם יד על הפרצוף שלו.
“טוב… לפחות אני לא צריך להקריב יד ורגל,” אואטר הוסיף, מנסה לחייך.
“הייתי צריכה לדעת שמי שאמור להיות הכי חכם מבינינו הוא הכי דביל!” הדף אמרה.
“מעולם לא טענתי שאני הכי חכם,” הדממה הרים את ידיו בהגנתיות.

אואטר עמד במרכז חדר הבדיקה, על המשקל שהזיזו לשם. הוא הוריד את החולצה שלו. ליבנשטיין עמד מאחוריו עם מחברת וכתב הערות מדי פעם. סטטית והדממה עמדו סביבו והסתכלו על התהליך. הדף נשענה על הקיר ליד הדלת, אכלה גזר בביסים קטנים, וניסתה ללעוס בשקט.
ליבנשטיין נשען קדימה והזיז משקולת על המשקל. “130 גרם,” הוא אמר. “עכשיו תנסה ליצור משהו כבד כמו… מעיל רכיבה.”
“אוקיי,” אואטר אמר והתנער ממשהו בלתי נראה, מסיים במשיכת כתפיים גדולה. נוזל כסוף יצא מהעור שלו לכל רוחב כתפיו, בסיס צווארו, והטרפז. הנוזל כיסה אותו עד קצוות האצבעות ועד קו המכנסיים. נראה שהוא מתנפח קצת ואז הנוזל החל להיספג חזרה אל תוך הגוף שלו, משאיר מאחורה מעיל עור גדול עם שפיצים מתכתיים על הכתפיים וצווארון שמגיע כמעט עד הסנטר. מתחת למעיל הפתוח, אואטר לבש חולצה שחורה עם גולגולת גדולה מוציאה לשון עליה מקושטת בורדים, נחשים, וכנפיים.
“עיצוב מגניב,” הדף אמרה באגביות בזמן שליבנשטיין נשען שוב להסתכל על המשקל.
“אם היה שינוי במשקל, המכשיר הזה לא מסוגל למדוד אותו,” הדוקטור אמר לכולם. “אני חושב שראיתי את המאזניים זזות אבל אני לא בטוח במאה אחוז. טוב, תוריד את המעיל.”
אואטר פשט את המעיל והחולצה וזרק אותם לאותו מקום כמו החולצה הקודמת. ליבנשטיין בחן את המשקל שוב. הוא הזיז את המשקולות הקטנות עד שהמאזניים התאזנו שוב ואז כתב במחברת שלו.
“קילוגרם ושבע מאות חמישים ואחת גרם,” הוא אמר. “קצת קל בשביל מעיל רכיבה רציני. אתה יכול להשתדל יותר,” הוא נתן אגרוף קל ואיטי לכתף של אואטר, רק כדי להדגיש את הנקודה. “אבל אני חושב שהבנתם.”

“זה ממש מטריד,” הדף אמרה ונגסה שוב בגזר שלה.
“לא באמת הייתי בטוח שזה יעבוד,” הדממה הוסיף, פרצופו מביע את ההפתעה גם בשביל עצמו וגם בשביל הדף.
“זה נותן לנו כל כך הרבה אפשרויות…” סטטית אמרה וחיככה יד בסנטרה.
“אני מאוד מאוד מקווה שזה הפיך,” אואטר אמר, מסתכל על כולם מלמטה. הוא עדיין עמד על המשקל שהראה 31 קילוגרמים ו-320 גרם. הוא היה בגובה של קצת יותר ממטר. הוא ניסה לסדר מחדש את המסה שלו כדי שלא יהיה גוצי ושמנמן מדי אבל זה בכל מקרה היה מוזר. בצד החדר הייתה ערמה של מעילי עור בגדלים שונים.
“בואו. יש לנו תוכניות רציניות לעשות,” סטטית אמרה בהחלטיות ויצאה מהחדר. הדממה עשה פרצוף לא בטוח אלא זורם עם מה שמפקדת הצוות אומרת.
כששניהם יצאו, הדף המשיכה להסתכל על אואטר. “רק תשמור על עצמך. בסדר?” היא אמרה, בגילוי רגש שלא הרבה ראו. היא הנידה בראשה בתנועה קצרה וחדה, מביעה שאמרה את מה שרצתה וזה היה נכון ומתאים והיא יכולה ללכת עכשיו.
אואטר נשאר על המשקל ופנה אל דוקטור ליבנשטיין. “תשמור את…” הוא הסתכל אל ערימת המעילים, “מה שזה לא יהיה. אני כנראה אצטרך אותם בחזרה.”
“אין בעיה,” ליבנשטיין אמר.
הוא עקב במבטו אחר המחונן משנה הצורה שייצר לעצמו חולצה פשוטה בדרך החוצה. הוא הסתובב אל ערימת המעילים ובחן אותה לעוד רגע ארוך. הוא התגלגל אחורה לאורך שולחנו, הרים את שפופרת הטלפון והקיש מספר שידע היטב. הוא הסתובב ימינה ושמאלה בכסאו לעוד כמה שניות עד שהצד השני ענה.
“דפנה,” הוא אמר לטלפון. “זה מנשה. יש לי משהו שאני רוצה שתבדקי.”

“You want to do what?” Dr. Livenstein asked in the greatest astonishment that a doctor who worked with Gifted for several years can gather.
“I don’t want to,” Avatar said. “Shutdown suggested.”
Everyone looked to the tall, lanky Gifted.
“I didn’t drag him in by force carrying an axe. I just had an idea! We’re trying to drop his weight quickly so it’ll be more fitting for a little girl so I was wondering if we can do it faster. I don’t know if he can heal from it!”
“You do understand how idiotic it is, right?” The doctor said and rolled back in his office chair. He put his elbow on the desk and his head in his hand.
“Well…” Impact added.
“That’s why I wanted to come here to talk to you first,” Static said. “What do you think? Is that something we can do?”
“No! It’s not idiotic because of the massive trauma you want to cause him. It’s idiotic because I just thought about something we all should have thought of already…”
Everyone looked to him, quietly, waiting for his next words.
“Avatar’s ability to change shape works from the outside in, including the clothes he’s wearing, right?”
There was a second and a half ot quiet as the words filled the room.
“Fuck…” Static said.
Impact started laughing.
Shutdown facepalmed.
“Well… at least I don’t need to give an arm and a leg,” Avatar added, trying to smile.
“I should have known that the one who’s supposed to be the smartest on the team is actually the dumbest!” Impact said.
“I never claimed to be the smartest,” Shutdown raised his hands defensively.

Avatar stood in the middle of the examination room, on a scale they moved there. He took of his shirt. Livenstein stood behind him with a clipboard and occasionally took notes. Static and Shutdown stood around him and watched the process. Impact leaned on the wall near the door, eating a carrot in small bites and chewing as quietly as she could.
Livenstein leaned forward and moved some weights on the scale. “130 grams,” He said. “Now try something heavier like… a motorcycle jacket.”
“Okay,” Avatar said and seemed to shake off something invisible, finishing with a big shrug. Silvery liquid came out of his skin all across his shoulders, the base of his neck and his trapezoids. It covered him down to the tips of his fingers and his waist line. He seemed to puff up a bit and then the liquid started absorbing back into him, leaving behind a big leather jacket with metallic spikes on the shoulders, and a collar that reached up to his chin. Under the open jacket, Avatar wore a black T shirt with a giant skull on it, sticking its tongue out and surrounded by roses, snakes, and wings.
“Cool design,” Impact commented while Livenstein leaned again to look at the scale.
“If there was a weight difference, this thing can’t measure it,” The doctor said out loud. “I think I saw the scales move but I’m not one hundred percent on it. Ok, take off the jacket.”
Avatar took of the jacket and the shirt and threw them on the same pile as the previous shirt. Livenstein checked the scales again. He moved some of the little weights until they balanced and then wrote in his notes.
“One kilogram and seven hundred and one grams,” He said. “A little light for a serious motorcycle jacket. You can do better,” He gave a very light and slow punch to Avatar’s shoulder, just to make his point. “But I think you get it.”

“This is really disturbing,” Impact said and bit her carrot again.
“I wasn’t really sure this would work,” Shutdown added, his face expressing surprise for himself and for Impact.
“This opens up so many possibilities…” Static said and rubbed her face.
“I really hope this is reversible,” Avatar said, looking up at everyone. He still stood on the scale that showed 31 kilograms and 320 grams. He was slightly taller than a meter. He tried to rearrange his mass so he won’t be too bulky but it was wierd anyway. At the side of the room was a pile of leather jackets in various sizes.
“Let’s go. We have serious plans to make,” Static said decisively and walked out.
Shutdown made a face of uncertainty and just follow what the team leader says.
After both of them left, Impact kept looking at Avatar. “Just watch yourself, ok?” she said, in a show of emotion very few ever seen. She nodded her head shortly and sharply, expressing that she said what she wanted and it was good and right and she can go now.
Avatar leaned on the scale and turned to Doctor Livenstein. “Keep the…” He looked over to the pile of jackets, “Whatever this is. I might need them back.”
“No problem,” Livenstein said.
His gaze followed the shape shifting Gifted that created a simple shirt for himself on the way out. He looked at the pile of jackets and studied it for a long moment. He rolled back to his desk, picked up the phone reciever and punched in a number he knew very well. He turned left and right in his chair waiting for the call to be answered.
“Daphna,” He said to the phone, “It’s Menashe. I have something I want you to check for me.”

מחוננים – אואטר: החייט, חלק ה’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 6


Posted in No Category and tagged , , , by with comments disabled.