אח גדול צופה (עדכון משחק)
השולחן היה מבולגן. דפים כיסו אותו, מפוזרים על קלסרים, תצלומים וכוס קפה אחת שתוכנה התאבן. על לוחית הפליז שבצבצה מתחת לכל הבלגן היה חרוט “הסוכן גרג הנדרסון”. מאוורר קטן הסתובב בפינת השולחן ובידר את השיער הקצר על הראש שהיה שמוט עליו. היד שהייתה לידו הייתה פתוחה ליד כוס הקפה, כאילו ניסתה לתפוס אותה. השעון שעל היד הראה את השעה 7:31 בבוקר.
הדלת אל המשרד נפתחה וסוכן בחליפה נכנס, מחזיק דו”ח חדש ומשודך למשעי בידו. הוא נעצר, חצי בתוך וחצי מחוץ למשרד, כשראה את הגופה השרועה על השולחן והכיסא בצורה בלתי יציבה בעליל.
“בוקר טוב!” הכריז הסוכן והצליף בראש הישן עם אוסף הניירות. הגוף הרדום זז קצת והנדרסון הרים את ראשו והעביר את ידו דרך שערו ועל פניו.
“מה?” הוא מלמל בחולשה וניסה למקד את מבטו. “לני? מה? מה השעה? מה אתה עושה פה?”
“זה גם המשרד שלי,” אמר הגבר השחור וניגש לצידו השני של החדר בו עמד שולחן נוסף. שולחן זה היה מסודר ונקי. כל ניירותיו היו בתוך מגרות וכל כלי המשרד בתוך כוס. לוח הפליז שמוקם בחזית השולחן היה מצוחצח ומבריק והכיתוב עליו היה ברור לכל, “הסוכן לני גרים”. גרים פנה אל התריסים המורדים שליד שולחנו ומשך בחוט שלידם. פסי הפלסטיק התרוממו כהרף עין. אור שמש חזק נכנס מהחלונות והציף את המשרד.
“לעזאזל…” אמר הנדרסון ומשך את עצמו מהשולחן. הוא נמרח על כסאו והעביר את ידיו על חולצתו המקומטת שלמזלו הייתה כחולה. הוא הבחין בכוס הקפה, תפס בה בכוונה לשתות ממנה, ראה מה היא מכילה וויתר על הרעיון. שותפו ניצל את החלל שהתפנה במקום בו ישן הנדרסון וזרק לשם את הדו”ח החדש.
“מה זה לכל הרוחות?” הנדרסון שאל והרים את הדו”ח. הוא שפשף את עיניו וניסה להתרכז בו.
“יירטנו בלתי-מוצפן מאור-שחר,” אמר גרים והתיישב מאחורי שולחנו, מיישר את חליפתו ומושיט את ידיו אל מגירת הדואר הנכנס. הנדרסון התעורר בשנייה, מעיף את הדף הראשון של הדו”ח ומתחיל לקרוא.
—–
ב”ה
שלום אמא, שלום אבא
דבר ראשון, אמא, הכל בסדר איתי. אני יודע שעברו כמה ימים מאז המכתב האחרון ששלחתי. פשוט הייתי נורא עסוק בכל מיני אימונים שהעבירו אותנו כאן ורובם היו משמימים ולא שווים מכתב יחיד. זה לא אומר שאתם לא שווים מכתב, רק שלא היה לי על מה לכתוב.
אתמול, המדריכה שלנו חשבה שאנחנו צריכים לעבוד על התקשורת שלנו והדרך הכי טובה לעשות את זה הוא בשיטת אדיסון. לא נורא, לא התחשמלנו הרבה. ואחרי הכל, אני נאלץ להסכים איתה. איך תגרמי לחבורה של ‘לא מדבר’, ‘לא כותב או קורא’ ‘ולא יודע שפת סימנים’ לתקשר ביחד.
מה שהיא עשתה זה לשים אותנו במבוך תלת-מפלסי בו בכל קומה, חלק מהקירות מוצקים וחלק הם רשתות מחושמלות, בלתי-נראות; כשהמטרה היא שכולנו נגיע בשלום אל היציאה. הבעיה היא שרק אם נחלוק מידע ונתקשר אז נדע איפה כל הקירות. אז, עם תקרות וקירות חסינים כמעט לקול, בלי מכשירי קשר (שג’רוד במילא לא יכול לנצל), ניסינו לבצע את המשימה. אני תקשרתי עם לינג מעליי בעזרת קוד נקישות והם שוחחו אחד עם השני במורס דרך הרמקולים. אני מאוד נהנתי מכל הארוע, היה זה אתגר שלא פגשתי מעודי. אחרי שיחת סיכום בה הוחלפה בעיקר ביקורת בונה, הוחלט שמורס הוא כנראה השיטה הכי טובה לתקשורת בינינו. בינתיים התחלתי ללמוד ונראה לאן זה ייקח אותנו.
למחרת הייתי צריך להתייצב לאימונים רק ב-12:00 אז ישנתי עד מאוחר. קמתי בסביבות תשע בבוקר וירדתי למטה לבדוק חדשות. החלטתי לכתוב מכתב למנהל של המקום בקשר לחבר המעט לא יציב בקבוצה שלנו. ניסחתי את מחאתי והעברתי אותה למשרדו. לאחר מכן, יצאתי לחצר להתאמן קצת בזריקת כדור. המכתב שקיבלתי בחזרה הגן עליו בכך שהוא פרחח לא מבוגר, שעדיין חובב מעשי קונדס. זה הרתיח אותי בהתחלה אבל הבנתי אותו. מגיעה לפיראט הזדמנות שנייה ואיזה מין יהודי אני אהיה אם לא אתן אותה. החלטתי “לקבור את הגרזן”, כמו שאומרים הגויים, אבל עדיין לשים עליו עין. במקום כזה צריך להתעלות מעל הקטנוניות שלנו. שמרתי את המכתב וחזרתי למשחק הכדור שלי. אני עדיין לא מצליח לשמור על שלמות של חפץ שאני מגשים מעבר ל-10 מטר בערך.
ב-12:00 התייצבנו שלושתנו בסדנת הרכב. לקחנו ארבעה באגי ואני נאלצתי להחזיק את עצמי מלצחוק כשמורין הייתה צריכה להסביר ללינג, גבר כבן 40, איך לנהוג ברכב פשוט זה.
נסענו לשטח בו היה צריך להתקיים התרגיל. מורין אמרה לנו שיש חפץ כלשהו מאחורי שורת עצים שצריך להביא לבניין במקום אחר. באותו רגע, לינג תקף את מורין. מיהרתי למשוך אותו ממנה אבל היא טיפלה בו לפני שהספקתי. אז פשוט עשיתי מה שלימד אותי הפרמדיק בצבא: חיכיתי לראות אם היא באמת צריכה עזרה.
היא הסתדרה לבד והשאירה את הפיראט מעולף על האדמה. ג’רוד ואני החלטנו שאין טעם לחכות שהוא יתעורר או לנסות לסחוב אותו אז יצאנו לדרך. כל אחד מאיתנו קיבל רובה צבע להגנה עצמית. אין שום בעיה, אמא. כל אחד מאיתנו לבש גם מיגון מתאים.
הבעיות התחילו כשהבאגי שלי נפלה לבולען אחרי שירדתי מהדרך המסומנת. להוציא אותה משם לא הייתה בעיה אחרי שהגשמתי שתי קורות ושמתי אותן מתחת לגלגלים. ג’רוד נסע לבדוק את הבניין. עד שהוצאתי את הבאגי והתחלתי לעלות על הגבעה בהמשך, הוא כבר חזר. עליתי על הגבעה והוא עבר אותי במסלול ישיר אל שורת העצים. לא עבר הרבה זמן והתחילו לירות עליי מראש הגבעה. עצרתי את הבאגי וקפצתי לאדמה כשכדורי צבע התנפצו לי על השמשה. איגפתי את עמדת הירי בזחילה (בדיוק כמו בטירונות) וכשהייתי כמעט בצד השני שלה, זרקתי אבן, כדי להסיח את מי ששם, והסתערתי. מה שמצאתי שם היה עמדה אוטומטית. לא ציפיתי ליותר. ניתקתי את החשמל לכנה של רובה הצבע וניסיתי לקחת אותו אבל הוא היה מחובר חזק מדי ולא היה לי זמן לריב איתו.
ג’רוד כבר איגף את שורת העצים כדי להגיע אל החפץ אז אני לקחתי את הבאגי הצבועה שלי מהצד השני. כשהתחילו לירות עליי מהצד פשוט נטשתי את הבאגי ונתתי לה להמשיך לסוע. מטרה ניידת. בזמן שג’רוד עשה מה שעשה, נתתי לבאגי להמשיך מעצמה וזחלתי לכיוון השני. זה היה ממש כמו בסרטים, אבא. זגזגתי בין העצים והתחבאתי מאחורי אחד מהם. העמדה האוטומטית הייתה על עץ. יריתי עליה כמה פעמים אז היא מיקדה את הירי שלה עליי. הצלחתי להסיח את דעתה מספיק פעמים בשביל לרסס את המצלמה שלה. אחרי שנטרלתי את העמדה, הלכתי לראות מה ג’רוד מצא. מסתבר שהחפץ היה מקרר. ג’רוד לא הצליח לפתוח את המנעול ומספרי מתכת שהגשמתי לא הצליחו לחתוך את השלשלאות סביבו. אני ניסיתי לחשוב על דרך להעמיס את כל המקרר על אחת הבאגי אבל ג’רוד פשוט הרביץ למנעול עם פטיש. מסתבר שכל אחד יכול להיות אלים אם הוא רוצה.
המנעול נשבר ופתחנו את הדלת. בפנים הייתה עוגת גבינה. זה היה מתאים באופן משעשע. ג’רוד הרים את העוגה ובטעות הפעיל מלכודת. הקליק ששמענו בקושי נתן לנו מספיק זמן לברוח ולהשתטח. ג’רוד קיבל כמה כדורי צבע בגב. אחר כך הלכנו להחזיר את הבאגי שלי ונסענו לכיוון הבניין. כשהגענו לשם ראינו שלינג כבר הגיע לשם לפנינו. הוא הספיק לבצר את הבניין עם כל מיני רובי צבע. דפקנו על הדלת והוא נתן לנו להיכנס. ברמקולים הכריזו שנגמר התרגיל.
אחרי שחזרנו, הלכתי להתרחץ ולאכול. לאחר הארוחה התיישבתי ליד אחת הקונסולות ושיחקתי קצת משחקי מרוצים. רק עכשיו כשאני חושב על זה, אני מבין כמה אידיוט הייתי. התיישבה לידי בחורה נחמדה ואפילו לא התייחסתי אליה. אני יודע שדנה מחכה לי בבית אבל זה עדיין היה מאוד אנוכי מצדי. אני צריך למצוא אותה ולהתנצל.
טוב, זה מה שקרה עד עכשיו. שום דבר יותר מדי מעניין. אני אכתוב שוב אם יקרה משהו חדש.
להתראות עד הפעם הבאה. אני רחוק מהבית אך לא רחוק מהלב, נתנאל.
—–
“הוא מזיין את השכל,” אמר הנדרסון חד משמעית והניח את הדו”ח על השולחן.
“סליחה?” אמר גרים והרים את עיניו מהקובץ עליו עבד.
“הוא מייפה את הדברים בשביל ההורים שלו. הילד רוצח והוא לא רוצה שהם ידעו. אני בספק אם העמדות היו אוטומטיות. אני בספק אם אלה היו כדורי צבע ואני מוכן להתערב איתך שלא ככה הוא נטרל אותן.”
“בסדר. כשנתפוס אותו, נשאל אותו.”
“כן,” אמר הנדרסון ופתח את אחת המגרות בצד שולחנו. הוא הוציא שני תיקים עבים שהוצמדו יחדיו. הוא שם בצד את התיק המסומן “גיבראן, ניסרי” ופתח את התיק בעל הכיתוב “אור-שחר, נתנאל”. הוא שם בתוכו את הדו”ח האחרון, סגר את התיקים והחזיר אותם למגרה.
“מה קורה אם סוחרי הסמים מדרום-אפריקה?” שאל הנדרסון את שותפו, מראה שהוא מוכן ליום חדש.
“אתה צריך להפסיק לישון במשרד, גרג. סגרו את התיק הזה שלשום,” ענה לו גרים וחזר לעבודתו.
Posted in Role-Playing by Eran with comments disabled.