אתמול יצאתי מטקס יום השואה

נראה לי שזאת הפעם הראשונה שיצאתי מטקס זיכרון לפני שהוא נגמר. זה לא שאין לי כבוד. אני האחרון מהדור שלי שיהיה אפשר להגיד עליו שאין לו כבוד לימי הזיכרון. ישבתי בטקס עד הסוף, נטמעתי בכל קטע (חוץ מהריקוד שלפי דעתי היה לא במקום) – הנזכור עדיין מעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש.

הבעיה שלי הייתה עם ‘אלי’. כן, השיר הפשוט והישן הזה ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני זוכר אותו, את הקליפ שלו ואת מופע הבובות שלו ואף פעם לא אצליח להיפטר מהזיכרון הזה לא משנה מה אנסה. למה יצאתי? אזכור דמויות בדיוניות מסוימות צורם לי בהקשרים יום-יומיים. בהקשר של יום השואה, במיוחד יום השואה, זה פשוט מעליב. ואת זה לא יכולתי לסבול. חשבתי מראש לעזוב, קיוויתי שאוכל לסבול את זה אבל לא. בטח שלא אחרי הכתבה שקראתי אתמול (ראו הודעה מאתמול).


Posted in No Category, Thinking Out Loud by with 5 comments.

Comments

  • Nihau says:

    אין לי מושג על מה אתה מדבר.
    איזה דמויות בדיוניות?

  • Eran says:

    “אלי”? דמויות בדיוניות? יש הקשר או אין הקשר?

  • Nihau says:

    nope

  • Eran says:

    יש דבר כזה שנקרא יהוה. יש אנשים שחושבים שהוא באמת קיים.

  • Nihau says:

    ah, that!
    well, its hana senesh song
    we sing it for her memory because we admire her
    she believed and so she wrote it when she knew there is a reasonable chance she will not come back from her mission.
    she was entitled to write whatever she wanted.
    she never intended it to be the next himnon.
    and besides, i learned to sing it in the choir, we interpreted it differently from what you probably think about it.

    its a very zen song in its own element actually.
    its just uses divinity where tranquility lacks words.