Free Ranging: Cherish
לרשומה הזאת לנור קוראת “רשומת ה-Free Range Kids החשובה ביותר אי פעם“. וכמו לנור, אני לא אטרח לדבר. אני אתרגם. לנור היקרה, אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון לשלוט על הסיכונים בחיי הילדים שלנו. אנחנו מאכילים אותם בריא, מלמדים אותם להסתכל לשני הכיוונים, משתדלים לאזן התעמלות ומשחק מול מנוחה ועבודה. אבל לפעמים, למרות כל התכנון הקפדני וההנחייה, דברים פשוט קורים. לפני שלוש שבועות, הילדה בת התשע שלי התמוטטה ומתה בתוך פחות משלוש דקות כתוצאה ממחלת שריר הלב כל כך נדירה שהיה לה סיכוי כפול להיפגע ממכת ברק. היא החליקה על הקרח ונהנתה מהחיים. היא לא ידעה מה קרה והיא מתה לפני שהצלחתי להחליק את ה-20 מטר בשביל להרים אותה מהקרח. אני לא מספרת את זה כדי שכל הקוראים שלך ילכו לעשות אק”ג לילדים שלהם. למען האמת, הם כנראה לא יגלו את זה גם אם ינסו. זה, לעומת זאת, על החיים שלה ומשמעותם. אבא שלי העיר הערה, כשעוד היינו בבית החולים והכאב היה גולמי והרסני. אבל היא לא עוזבת אותי ואני מוצאת בה מעט מזור: “היא אולי הייתה רק בת תשע אבל היא חיה עשרים שנים באותם תשע.” מה שהוא התכוון הוא שהיא עשתה הרבה, היא חוותה הרבה ופשוט ‘חיה’ כל עוד הייתה פה. היא רכבה על סוסים. היא רכבה על אופנועים עם אבא שלה (תמיד עם ציוד הבטיחות המתאים). היא הלכה למחנות כנסיה בהם שיחקו בבריכות בוץ ועשו מגלשות וקפצו אל האגם וצלו מרשמלו על מדורות עם מקלות. היא שיחקה הוקי תחרותית. היא התאמנה בקראטה וג’וג’יטסו. היא רכבה על האופניים שלה אל בית של חברה, במרחק של קילומטר וחצי. לבד. האם Continue Reading →
Posted in Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.