הבעיה עם אייקון
כבר דיברתי בעבר על הצורך המוזר הזה שמופיע אצל בני אדם כשהם רואים מישהו שהם מכירים, הצורך לבוא ולהגיד שלום, לשאול מה קרה ומה נשמע ואיך הולך במקום רק לנפנף ולחלוף. אני יודע, זה קורה גם לי. הבעיה הזאת מחריפה ביותר באייקון משלוש סיבות עיקריות: 1) באייקון יש בדרך כלל המון אנשים. מתוכם המון אנשים שאני מכיר והמספר הזה גדל משנה לשנה. 2) הניידות של הקהל של אייקון גורמת לכך שאני פוגש את האנשים האלו כל הזמן ועוד פעם. 3) והבעיה הכי חמורה? באייקון זה לא אנשים שהכרתי כשהייתי בטיול כיתה של גן זיוה. אלו אנשים שאכפת לי מהם מאוד, שאני לרוב לא פוגש לעתים קרובות, ואני רוצה לדבר איתם ולהתעדכן במה קורה ומה נשמע ואיך הולך וזה נהיה קשה כשיש כל כך הרבה מהם ולכל אחד מגיע זמן משלו. במיוחד כשאני עכשיו בדרך למישהו אחר או לסרט או לאירוע או להרצאה שאני צריך להגיע אליה כי אחרת לא יהיה מי שיעביר אותה. בפעמים האלו אני נוטה להסכים עם לילי: אייקון לא צריך להיות כל כך דחוס. לא צריך מהבוקר עד הבוקר אלא לפרוס שווה ושווה לאורך שבועיים-שלושה ולשים חורים כך שיהיה אפשר לנוח ולדבר ולא לשכוח לאכול משהו.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with 8 comments.