לא מזמן, באה לדבר איתי אחת הנשים היותר מוזרות אותן פגשתי. קוראים לה תרז והיא חברה בעמותה לחקר העב”מים. אני חשבתי ‘איזה יופי, בטח אסטרונומית חובבת’ אבל לא. לא כשמדובר במישהי שמטיפה לספר הזוהר ולעוד כמה דברים מוזרים אחרים. היא נתנה לי כמה עלונים לקרוא ומעיון בהם הבנתי שמדובר באנשים בלי הרבה קשר למציאות.
אז היום היה יום המגבת (לכו תראו איך היה). אני מקווה שכולכם הספקתם להמיר כמה שיותר אנשים או שלפחות אמרתם להם לקרוא את הספר. אני לא אלאה אף-אחד בשום דבר כי כבר עשיתי את זה אתמול אז אני רק אצרף את התמונות שלי מהיום.
שוב פעם נזכרתי מאוחר. רציתי להגיד את זה יותר מוקדם אבל רק עכשיו נזכרתי. אז מה קורה איתי בזמן האחרון ובזמן הקרוב…
1) הייתי בסמינר ההכנה האחרון לקראת הטיסה לארצות הברית. שלחתי כבר את החוזה שלי למחנה הקיץ. קיבלתי חזרה את הדרכון עם הויזה ואת מספר ושעת הטיסה שלי. כרגע אני לא רואה מה יכול לעצור אותי. כל מה שאני צריך זה לקבל כנראה עוד חיסון, לסדר את התיק שלי ולעלות על המטוס ב-16 ליוני.
2) התוכניות שלי מעבר לקיץ כוללות כנראה שיטוט קצר בארצות הברית, שיטוט יותר ארוך אם יחליפו אותי בעבודה, אולי תפיסת הופעה של Iron Maiden באירופה, חזרה לארץ, קורס צניחה חופשית ואולי גם חזרה למחנות הקיץ בשנה הבאה. לא מזמן הבנתי שאולי זה מה שאני באמת רוצה לעשות, לעסוק בצניחה חופשית באופן מקצועי. אני לא מתכוון להשתתף בתחרויות או משהו אלא ממש לעבוד בתחום. זה יהיה כיף.
3) החלפה שלי בתפקיד נראית באופק. עדיין שום דבר לא סגור אבל מועמד כבר רואיין ואם יתמזל מזלי, אז יהיה לי מחליף קבוע בזמן הקרוב, אולי אפילו לפני הטיסה.
4) ה-Munchkin Wars חזרו לפעול!!! היפ היפ הוריי! אני כבר לא זוכר מי היה מה אבל Warlord החליט שהוא מקים את הפורום מחדש באופן עצמאי ומחזיר את כל החבר’ה הישנים. אז ג’ו ופטריק ואמיל ושכחתי איך קראו באמת ל-Lost Soul חזרו והמלחמות חודשו.
למי שלא מכיר, ה-Munchkin Wars היו מה שמשך אותי לראשונה לתחום משחקי התפקידים. מדובר במשחק פורום על טהרת השיגיון, השיטיון והקומדיה. הכל הולך, כל עוד זה מצחיק. אחי, עודד, הכיר לי את המשחק הזה דרך כמה קטעים סופר-מצחיקים אותם הדפיס בשביל לקרוא. אז מי שרוצה להצטרף מוזמן! השם לא מסומן בכחול סתם כך!
5) יום חמישי הזה הוא יום חשוב ומיוחד. זהו יום השנה השישי למותו של דאגלס אדאמס – יום המגבת 2006. יום המגבת נחגג לראשונה שבועיים אחרי מותו של אדאמס ב-2001. מאז הפך יום זה למצבה שנתית לזכרון גאונותו של אחד מיוצרי המד”ב והקומדיה הגדולים ביותר וגם חובב ומגן טבע בנפשו.
ביום זה צריך כל אחד ללכת עם מגבת איתו לאורך כל היום כסימן הוקרה לאדאמס. ומה שמשעשע זה… זה יוצא ביום חמישי.
Oh well, I never could get the hang of Thursdays.
אה, ויש גם את יום ירושליים אבל זה פחות חשוב.
לכל מי שלא שם לב (וזה כולל אותי), פינלנד לקחו אתמול את האירוויזיון. למה זה כל כך חשוב? כי את פינלנד ייצגו לורדי. לורדי הם רק אחת מבין (אני לא חושב שאני מגזים כשאני אומר) עשרות להקות מטאל שונות שקיימות בארץ הנפלאה הזאת.
אז זאת הפעם הראשונה שאני רואה להקת מטאל מייצגת מדינה בתחרות שעד עכשיו הייתה מלאה בפופ, מסטיק, מרשמלו וסכרין. וזאת בהחלט הפעם הראשונה שאני רואה את אותה להקת מטאל לוקחת את האירוויזיון הבייתה איתה. הבנתי שזה בגלל שסוף סוף לקחו את האירוויזיון מידי הועדות והשופטים ונתנו את התוצאות להחלטת הציבור. ואפשר להגיד שהציבור הכריע.
אני רק אסיים במה שכבר אמרתי: ‘מה שהיה צריך להוכיח, הוכח’. תודה רבה.
ואם מעניין אתכם איך הם עשו את זה, אז כנסו לקישור הזה.
I’ve been interviewed by The Boojie.
1. Leave me a comment saying, ‘Interview me.’
2. I will respond by asking you five questions of a very intimate and creepily personal nature. Or not so creepy/personal. Or downright silly, taking into account how I think. Or not, depending on how I feel.
3. You will update your blog with the answers to the questions.
4. You will include this explanation and an offer to interview someone else in the post.
5. When others comment asking to be interviewed, you will ask them five questions.
כשאני מנסה לחשוב על סבתא סרקה ועל מה אני מזהה איתה, עולים לי שני דברים לראש: סבתא תמיד הייתה שמחה לראות כל אחד מאיתנו, לא משנה מתי, איפה ומה הנסיבות. וסבתא… סבתא הייתה מכינה את הפיצה הכי טובה בעולם.
ההודעה הזאת נמחקה לי כבר כל כך הרבה פעמים שנגמר לי הכח לכתוב אותה מחדש. אז תראו את זה ככה. מעבר לצילומים, גם היה לי ערב עצמאות כיפי עם חברים וארוחת צהריים עצמאות כיפית עם המשפחה. דברים יותר עמוקים יחכו לשנה הבאה.
את הקטע הזה רציתי להקריא השנה. אבל מנהלת הטקס החליטה שהוא לא מתאים, שהוא מציג דעות שיפגעו באנשים. ואני חושב במי? במטורפים? במעשנים? בנרקומנים? אם יש לנו כאלו בקיבוץ, אני מעדיף שיפגעו. לא כולם חושבים כמוני. לפחות יש לי בלוג. פה אני יכול לכתוב מה שאני רוצה.
אז הנה הקטע שרציתי להציג השנה. גם אותו כתבתי שנה קודם אחרי יום הזיכרון. (ואם יש מישהו שחושב על הקטע שיופיע שנה הבאה, אז כן. אני כותב אותו). הנה הוא כאן במלואו…
היום הוא ערב יום הזיכרון. זה בין הימים היותר חשובים לי בשנה. זה יום שתמיד משפיע עליי. למה? לא נראה לי שאני יכול להגיד בעצמי. את שני האנשים בהם אני תולה את הסיבה שלי כבר לא בחיים. אפילו לא יצא לי להכיר אותם. אבל אני מרגיש כאילו הם איתי כל שנה. הם וכל המטען שלהם.
את הקטע הבא כתבתי לפני שנתיים, אחרי יום הזיכרון, והקראתי בטקס יום הזיכרון בקיבוץ, טקס שהיה בסימן סבא שלי, לפני שנה. למרות שעברו כבר שנתיים ואני מכיר את הקטע כמעט בעל-פה. אני עדיין מגיע לדמעות כל פעם שאני קורא אותו.
הנה הוא כאן לנוחות קריאתכם. מחר אני אעלה את הקטע שכתבתי שנה שעברה.
Bonus Stuff
מה אנשים אומרים