הילד שקרא “לייק!”

או תופעת דילול העוצמה האישית באינטרנט.

הרשתות החברתיות מאפשרות לנו, לפחות מאז הגל השני של התופעה (Facebook, Google+, YouTube…), להגיב על הודעות ב-Like, או מקבילתו. אני רואה את הלחיצה על הכפתור כסוג של “I Approve of this Message”, כמו אמרתי “כן, מה שהוא אמר. אין לי מה להוסיף.” או “כל הכבוד. אני בעדך.” ואצלי, מעט מאוד דברים נכנסים לקטגוריה הזאת.

יש כאלו שיגידו שזה בגלל הרגשות נמוכי העוצמה שלי, שאני לא מתלהב כמו בן אדם ממוצע אבל אני חושב שזה לא נכון. או לפחות לא קשור לנושא. זה קשור לנושא של דילול העוצמה. כמו שנאמר, כשכולם מיוחדים, אף אחד מיוחד. או, בהשלכה למקרה שלנו, כשלוחצים Like על הכל then you don’t really Like anything.

קוראינו המבוגרים יותר בטח זוכרים את הסיפור על הילד שקרא זאב. לטובת הקוראים הצעירים יותר, הנה התקציר: הסיפור הוא על ילד שמשעמום מחליט לרוץ לכפר ולצעוק שזאב תוקף את העדר שלו. הכפר כולו מתחמש לעזור להדוף את החיה אבל כשהם מגיעים, הילד צוחק עליהם כי הוא עבד עליהם והם האמינו לו. המקרה חוזר עוד פעמיים או שלוש עד שהכפר כבר לא מאמין לו. וחבל, כי זאת בדיוק הפעם שזאב כן מגיע וטורף את כל העדר.

המשל שאני לוקח מזה הוא “תגיד משהו בקלילות יותר מדי פעמים, כשבאמת תתכוון לזה אז כבר לא יאמינו לך”. בהשלכה למקרה הרשתות החברתיות, אם לוחצים Like על כל דבר שזז, כשיבוא משהו שבאמת ילהיב אותך, כולם יגידו “כמובן שזה טוב, אתה לוחץ Like על כל דבר.”

וזה הכל, זה לא צריך להיות נושא ארוך. רק הסבר ללמה אני ממעט להתלהב. למה סולם התגובות הבסיסי שלי הוא “איכס, Meh, בסדר, נהדר, מדהים!”. ולמה אני מרגיש קצת רע עם העובדה שכוחו של אותו Like מדולל על ידי רוב האוכלוסיה. למה זה מפריע לי שאין לו את העוצמה שצריכה להיות לו, שאנשים לא משתמשים בו ככלי, ככוח אלא רק כתגובה תת-הכרתית.

אני רק רוצה להעביר את המסר שכשאני לוחץ Like, כשאני נותן תגובה חיובית, זה כי אני באמת מתכוון לזה ולא סתם מנימוס.


Posted in Humanity, IT, Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.