The Tale of the Attention Span

אני לא אוהב להתגאות בעצמי. אני לא מרגיש נוח לציין תכונות טובות בעצמי. כמעט כל צורה של זה נראית לי כמו התנשאות ויהירות. למרות זאת, מדי פעם, אני כן מוצא משהו שעובד אצלי בצורה משמעותית אחרת מאצל אנשים אחרים ובצורה שנראית לי יותר טוב. במקרה הזה, יש גם צדדים טובים וגם צדדים רעים.

הרבה פעמים מעירים לי שאני לא נותן תשומת לב לאנשים. מה שצריך להבין הוא שאני כן. אני נותן את כל תשומת הלב שצריך. הבעיה היא שנשארת לי עוד הרבה גם אחרי זה.

למה אני מתכוון? ובכן, שיחות מאוד מורכבות, מהירות ודחוסות יכולות לדרוש ממני 70-80% מתשומת הלב שיש לי אבל רוב השיחות היום-יומיות, בנוסף על העובדה שהמוח שלי עובד מאוד מהר, תופסות לי בקושי 50%. אז אני מקדיש את כל תשומת הלב שלי לשיחה… וחצי מהמוח שלי מתרוצץ ומשתולל כמו ילד בחנות ממתקים כי הוא לא עושה משהו. אז אני משחק אם הידיים או עושה משהו אחר תוך כדי או שהרגל שלי מתחילה לרטוט. זה לא אומר דבר על רמת העניין של השיחה אלא על המוח המוזר שלי. אז אני מסוגל לשחק במחשב, לשים לב לטקסט ותנועה במסך השני, לדבר עם מישהו תוך כדי וכנראה גם עוד משהו בלי שזה גורם לי לאבד מידע.

אז אם אני מסתכל על הטלפון תוך כדי שיחה זה לא שאתם משעממים או שאני מפוזר. זה בגלל שאני מחפש יותר מידע על הדבר האחרון שאמרתם בזמן שאנחנו ממשיכים לדבר.

הצד הרע של זה מגיע בנהיגה. במיוחד בנהיגה בלילה. נהיגה מורכבת וטכנית זה סבבה. זה תופס לי הרבה תשומת לב. כשאני נוסע במורד דרך פרויד העקלקלה ביציאה מחיפה, אני מרוכז לגמרי בדרך. לרוב אני גם מעדיף לא לדבר תוך כדי. אבל סתם נסיעה על דרך ישרה, במיוחד בלילה, בשבילי זה כמו לשבת ולבהות בטלוויזיה כאשר כל שאר הסלון לא זז והתוכנית זזה בהילוך איטי של 1/16. תנסו לעשות את זה בעצמכם. תוסיפו על זה חושך כמעט מוחלט ואני מבטיח שמהר מאוד תרדמו. במיוחד אם כבר מאוחר בלילה ואתם ערים כבר 16 שעות.

זאת הסיבה העיקרית שאני מעדיף לא לנסוע מאוחר מדי.

זאת ברכה וזאת מכה. ועם זה אני מתמודד.


Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud, Weird by with comments disabled.