לונדון לא מחכה לי

אבל היא גם לא מחכה לאף אחד אז אני לא מרגיש ממש מקופח בנושא.

בכל מקרה, בזמן שהרשומה הזאת תעלה, אני אהיה בדרך להשיג אותה ואת אשתי שהלכה בעקבותיה יומיים קודם.

הצפי הוא להרבה כיף.

מה באמת יהיה, אני אספר אחר כך. אם יהיה לי כוח.

תוספת: אני עכשיו יושב בטרקלין, מחכה לטיסה. כשכתבתי את הרשומה הזאת, לא היה עדיין מבצע “עמוד ענן”. הם קוראים לזה מבצע אבל זה תכל’ס עוד מלחמה. זה לא ממש מבצע כשיש קורבנות אזרחיים, אני חושב. בכל מקרה, קריאה מהירה של ההשתלשלויות הביאה אותי למחשבה על הדמיון שבין סכסוכים מסוג זה ובין המאבק החילוני-דתי. כמו החילוניות מול הכפייה הדתית, כך ישראל מול ירי הרקטות.

לישראל יש שלוש אפשרויות ברורות: ישראל יכולה פשוט לשתוק ולהתמודד, כמו שהחילוני יכול פשוט לקבל את הכשרות ומעליות השבת והחתונות האורתודוקסיות וחוסר התחבורה הציבורית. ישראל יכולה לנסות ליצור דו-שיח ומשא ומתן, כמו שהחילונים יכולים לדבר עם הדתיים ולנסות להגיע לעמק השווה בו כולם מאוכזבים במידה שווה. וישראל יכולה לתקוף את מקור הבעיה (אפילו להשתמש באותם כלים כמו יריבה), כמו שהחילוני יכול להתחיל לתקוף את הדת עצמה, לחשוף אותה, להטיף, לרדת עליה ולקצץ בתקציבים.

אם כך, למרות שאני לא מבין איזו סיבה מספיק טובה קיימת כרגע בשביל פשוט ללכת ולחסל את הרמטכ”ל של החמאס, אני, בתור חילוני פעיל, מסוגל להבין את הצורך ב”מבצע” עמוד ענן. כי כמו החילוניות, ישראל יודעת שלשתוק ולספוג אינה טקטיקה עמידה לטווח ארוך ורק מטפלת בתסמינים. ישראל יודעת, מנסיון עבר, כי דו-שיח לא עובד. לפחות, לא בצורה יעילה ויצרנית כמו שהיינו רוצים. ולכן, לישראל, כמו לחילוני, לא נותרה ברירה חוץ מאשר לתקוף את שורש הבעיה.

סליחה. תודה. אני מצטער.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Life, Practice, Religion, Thinking Out Loud by with comments disabled.