שיירים מעולמות – חלק I

ובכן… לא הייתי בעולמות. שזה מאוד משונה בגלל שהגשתי שיר לתחרות הפילקים וסיפור לתחרות הסיפורים הקצרים. ועכשיו, כשהכנס עבר ולא זכיתי בכלום, הגיע הזמן לשים פה את מה שכתבתי. אתחיל מהשיר. השיר מבוסס על דמות שהמצאתי, שמי שמכיר את השמות שלהן יזהה אותה בתור ‘ולורם, המאלדירי’. השיר עליו אני מתבסס הוא Letter to Dana של Sonata Arctica. הוא נשמע לי מתאים, תמיד רציתי לכתוב אחד, וזה נראה לי קל יותר מאשר לכתוב לשיר כבד ומהיר יותר. הוא נמצא עכשיו במאגר של ‘סטארבייס 972’. כאן.


Posted in Stories by with 7 comments.

אתמול יצאתי מטקס יום השואה

נראה לי שזאת הפעם הראשונה שיצאתי מטקס זיכרון לפני שהוא נגמר. זה לא שאין לי כבוד. אני האחרון מהדור שלי שיהיה אפשר להגיד עליו שאין לו כבוד לימי הזיכרון. ישבתי בטקס עד הסוף, נטמעתי בכל קטע (חוץ מהריקוד שלפי דעתי היה לא במקום) – הנזכור עדיין מעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש. הבעיה שלי הייתה עם ‘אלי’. כן, השיר הפשוט והישן הזה ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני זוכר אותו, את הקליפ שלו ואת מופע הבובות שלו ואף פעם לא אצליח להיפטר מהזיכרון הזה לא משנה מה אנסה. למה יצאתי? אזכור דמויות בדיוניות מסוימות צורם לי בהקשרים יום-יומיים. בהקשר של יום השואה, במיוחד יום השואה, זה פשוט מעליב. ואת זה לא יכולתי לסבול. חשבתי מראש לעזוב, קיוויתי שאוכל לסבול את זה אבל לא. בטח שלא אחרי הכתבה שקראתי אתמול (ראו הודעה מאתמול).


Posted in No Category, Thinking Out Loud by with 5 comments.

חסך בשואה

היום יום השואה. טוב, היה אתמול אבל משום מה, בארץ הדפוקה שלנו, אם זה נוחת על שבת אז צריך לדחות את זה. וגם שינו את התאריך של יום העצמאות כי הוא נוחת על שבת. האם זה בגלל ‘קידוש השבת’ או שאולי הילדים באמת הצליחו להשפיע על הממשלה בשביל לקבל עוד יום חופש? ובכן, סיימתי כרגע לקרוא את הכתבה הזאת בחופש. מספרת שם דוקטור על נסיעתה רבת המשמעויות לפולין וההשלכות שהיא עושה ממנה על ביאליק, קורצ’אק, תפילת היזכור והרבנים בשואה. כתבה חזקה וטובה אבל מתעלמת מנתון שמפריע לי בכל הדיונים על השואה מאז שראיתי אותו. בלי שום חוסר כבוד לכל אלו שנרצחו באכזריות בידי הנאצים, והייתי הולך ומדליק כל נר ונר ידנית אם לא היו משתמשים במראות כדי לדמות שישה מיליון, אבל הנתון הולך בערך ככה: בקיבוץ לוחמי הגטאות יש מוזיאון. אם הולכים עם הסיור אז עולים לקומה השנייה ואז אחרי הפנייה השניה (אחרי הפרסה במסדרון השחור לבן) יש לוח על הקיר. על הלוח הזה רשומים המון מספרים. המספרים מתעדים את ההרוגים במלחמת העולם השנייה, שואה ולא שואה, יהודים ולא יהודים. המספר הכי מטריד, כמובן, נמצא למטה ולידו כתוב “סך הכל”. המספר הזה הוא שבעים מיליון. תנו לי רגע להשתמש במתמטיקה כדי שזה יהיה יותר ברור – 70,000,000! יהודים, נכים, הומואים, מתנגדי המשטר, פולנים, חסידי אומות עולם, חיילים מכל מדינה. שבעים מיליון אנשים איבדו את חייהם במלחמה הנוראית וחסרת הטעם ההיא. ולא צריך להתעלם מזה.


Posted in Less Interesting News, No Category by with 4 comments.

כפייה, זה לא רק מה שערבי חובש

חופש מגדירים ‘כפייה דתית’ בצורה הבאה: “חילוני אומר, זה מנהג לא טוב – אני לא אעשה אותו. חרדי אומר, זה מנהג לא טוב – אתה לא תעשה אותו.” זה פחות או יותר מתאים לכל סוג של כפייה. ואני שואל: “מה לכל הרוחות אכפת לכם?” אני שואל את זה כי לפני מספר שעות זרקו לי עוגה שהתכוונתי לאכול לפח. מדובר בפאי שוקולד (בערך סנטימטר של שוקולד סמיך על מצע פריך ועליו קצפת). כן, היא הייתה מאתמול, אני יודע. אבל אפילו לא נתנו לי לבדוק אם היא טובה. ויותר מעצבן הוא שזרקו לי אותה בזמן שהלכתי להביא לעצמי כפית. זה למה אין לי בעיה שאנשים יעשנו סמים. סמים, כמו אלכוהול, סיגריות וקפה הם חומר לא בריא שהגוף שלך לא מתוכנן בשבילו. אבל יש אנשים שאוהבים את זה. אז כל עוד הם עושים את זה בפרטיות ביתם, לא פוגעים באף אחד ולא נוהגים תחת השפעה, מה אכפת לי?


Posted in No Category by with comments disabled.

זה לא נעים להישאר בתוך גן סגור

תארו לעצמכם כמה זה כיף להישאר עם כמות “מגעילה” של כלים בסוף היום כשהחדר אוכל נסגר סביבכם וכולם נטשו לפני שעה. לא ממש. זה לא שיש לי בעיה להישאר עד מאוחר, היו פעמים שסיימתי אחרי שש בערב, מה שבעיקר מפריע לי הוא להישאר לעבוד לבד. קראו לי מוזר אבל אני עדיין חיה חברתית וזה לא נעים להישאר לבד, במיוחד כשהגן נסגר. זה מזכיר לי אנקדוטה מעניינת. כשהייתי בצבא, לעולם לא התנדבתי להישאר שבת. זה לא שממש הפריע לי השבת בבסיס, לא אחרי שעברתי את הטירונות ובטח לא כשהרבה קיבלו ריתוק, מה שהפריע לי זה לצאת הביתה שבוע לפני או אחרי כשאני יודע ששאר הפלוגה נשארה בבסיס. שנאתי את זה. העדפתי להיראות כחרא פחדן מאשר לדעת שבחרתי להתרחק מהפלוגה הייתה אפילו את הפעם בסוף הצמ”פ, כשכל החיילים כבר שוחררו והמועמדים לקמ”ט נשארו לפרק את הבסיס, כשעשרה אנשים היו צריכים להשתחרר לסוף שבוע בונוס בנוסף לחופשת הרגילה שהפרידה בין שתי הקבוצות שהולכות לקורס. בהתחלה אפילו לא חשבתי על זה. לא התחשק לי סוף שבוע בונוס. זה לא היה מה שמשנה לי. בסוף אמרתי לאסף שישים אותי בהגרלה, What the heck, אני במילא לא זוכה בכלום. בסוף זכיתי (ואתם יכולים להחזיק את זה מולי פעם הבאה שאני אומר שאני לא זוכה בכלום, זכיתי בחופשה… בבית) וקיבלתי רגילה של עשרה ימים. לא אגיד שלא נהנתי, אבל הפלוגה הייתה חסרה.


Posted in No Category by with comments disabled.

יום הולדת?

היום יום ההולדת ה-28 של אחי הגדול. אני חושב שהגיע הזמן שהוא יעשה משהו עם החיים שלו.


Posted in No Category by with 2 comments.

אשליית האלוהים מאת פרופ’ ריצ’ארד דוקינס

פורסמתי שוב. נראה לי שזאת הביקורת הכי ארוכה שאי-פעם כתבתי. אבל זה אחד הספרים היותר טובים ויותר חשובים שאי-פעם קראתי. לכו לקרוא. ועכשיו גם התפרסמה הביקורת השנייה בסדרה, שהייתה אמורה להתפרסם קודם, על ‘עולם רדוף שדים’ של קארל סייגן. ותודה רבה לניהאו על קישור לקומיקס. לא קראתי אחד מעניין, מרתק, מורכב ואיכותי יותר (מבחינת הציור) מאז MegaTokyo או Outsider.


Posted in Reviews by with 2 comments.

עקירת שיניים זה לא נעים

אבל תמיד החלמתי מהר. עברו רק שלושה ימים והנפיחות כבר יורדת. מחר, בבחינה, אולי אני אוכל לעבור בתור משהו שדומה לבן-אדם. אבל זה לא חשוב. בעקבות צפייה בפרק האחרון של “The Unit” עלתה בי מחשבה: אם היה מגיע לרשותי סכום כסף נכבד בפתאומיות, האם הייתי שומר אותו לעצמי או מחלק אותו בין חברים ומשפחה? אני חושב שאם סכום הכסף היה רק “נכבד”, נגיד עד 500,000 שקל אז הייתי שם אותו בצד למקרה חירום ולוקח ממנו רק כשאני באמת צריך או חצי מהריבית כל שלושה חודשים. סכום כזה זה סכום טוב שיהיה בצד לממן את החיים או לרכך נפילה קשה. אם הסכום היה מעט יותר “נכבד”, נגיד כמה מיליון שקל, אז גם לא הייתי מחלק אותו, כי אני סוג מסוים של חולה שליטה אבל זה סכום שאפשר לשים בבנק ולחיות מהריבית שלו. במקרה כזה, אם אני הייתי נהנה ממנו אז הייתי גם נותן לחברים ומשפחה להנות ממנו. ואם הוא היה עוזר לי לקפוץ למדרגה כלכלית גבוהה יותר, לא הייתי שוכח אף אחד מאחור.


Posted in No Category, Thinking Out Loud by with 2 comments.

צעדת הגלבוע ה-41

אתמול יצאנו לצעדה. אנו זה עמיחי ואדם, דותן ורותם ואני. כואבים לי הסינוסים שוב אז אני אעשה את זה קצר. הרעיון היה להגיע בתשע לנקודת היציאה. היה לי לילה נוראי והתעוררתי לפחות ארבע פעמים במהלכו אז כשדותן פתח את דלת חדרי הוא בדיוק הפריע לי לחזור לישון בפעם הרביעית. השעון שלי נדפק לגמרי. הוא השאיר אותי עם רותם והלך להביא את אדם. אני ורותם יצאנו לכיוון תחנת היציאה בזמן שעמיחי הלך להביא לעצמו כפפות. בקצרה, דותן בקושי הגיע לתחנת הדלק ואת אדם הלכנו להביא מניר-דוד אחרי שהבנו ששום אוטובוס לא ייקח אותנו למעלה.


Posted in No Category by with 1 comment.

יש ימים שבהם לא צריך לצאת מהבית

ותודה על שיתוף הפעולה.


Posted in No Category by with 1 comment.