עוד דברים שלא מזמן סיימתי
וואו, זה לקח לי קצת זמן…
סדרות
Heroes Season 1 – גיבורים התחילה כסדרה מעניינת. היא המשיכה כסדרה מרתקת. איפשהו באזור הפרק ה-17/18/19 עברתי לכנות אותה ‘אחד הדברים המדהימים ביותר בטלוויזיה כיום’. היא קצת הדרדרה לקראת הסוף ואיבדה את המומנטום אבל עדיין סגרה חזק את העונה. אני ממשיך בהחלט לעונה שנייה.
Lost Season 3 – האם ‘אוי ואבוי’ הן מילים מספיק טובות בשביל לתאר מה קרה שם? אני בספק. העונה השלישית סימנה את הדרדרות הרייטינג הגוברת של הסדרה ב-SCIFI. הפרקים נהיו יותר ויותר טפשיים, עלילות נוצרו ונאבדו כמעט כל פרק. מדי פעם היה פרק טוב (על הגבר והאישה שהופיעו בתחילת הפרק ומתו תוך דקה) אבל לא היה להם שום קשר לשאר ולפעמים לא היה להם בכלל מקום בסדרה. הסדרה נגמרה באנחת “טוב… אה… אז מה? מה עכשיו?”. אני לא יודע אם אני רוצה לראות את העונה הרביעית אבל ההודעה שיהיו רק עוד שלוש עונות קצרות קצת משמחת אותי.
24 Season 6 – לפי דעתי, אם היו סוגרים את הסדרה הזאת בסוף העונה הרביעית, היא הייתה מצויינת. אני עדיין צופה בה כי אני אוהב את הדמויות, בעיקר את הדמות של ג’ק באוור. קיפר סאת’רלנד הוא עדיין שחקן טוב והדמות של באוור הוא הגיבור האולטימטיבי. אבל אחרי שש שנים של אותו הטריק, זה נראה כאילו הם מושכים את זה הרבה יותר מדי. אני אצפה גם בעונה השביעית (ברקע, כמו שעשיתי עם השישית) אם היא תצא אבל אני מקווה שבסרט הם כבר יהרגו את באוור.
Bones Season 2 – למי שרוצה, הסדרה הזאת כבר רצה (פרק רביעי, אני חושב) ב-Star World ביום שבת ב-14:00 בצהריים וגם שידור חוזר איפה שהוא במהלך השבוע. היא ממש שווה את הזמן. זאת סדרת משטרה טובה. זה כמו CSI רק הרבה יותר עמוק, יותר אמין, יותר מפורט ועם דמויות אמיתיות, אנשים אמיתיים שקורים להם דברים גם מחוץ למעבדה, יש להם בעיות, קשרים, החלטות וגם אנקדוטות משעשעות. בעונה השנייה, הסיפור ממשיך והמקרים מצטברים וזה עדיין מעניין. היא מעניינת כסדרה משטרתית והיא מעניינת כדרמה. ולמי שצריך תירוצים יותר בשריים אז משחקת שם אמילי דשאנל (אחותה של זואי) ודיוויד בורינאז.
Supernatural Season 2 – אני אוהב לראות סדרות שהולכות לאן שהוא. הסדרה הזאת התחילה עם קו עלילה מעניין מאוד בעונה הקודמת, לקחה אותו לכיוון מרתק בסוף העונה והמשיכה עם זה אל תוך העונה השנייה. זה נראה כאילו הם חשבו על כל הסיפור עד סוף העונה השנייה, עם קו עלילה אחד עיקרי שעובר פה ושם בין הסיפורים הקטנים על הרוחות והשדים והוא דיי נסגר בסוף העונה הזאת עם אפשרות לדבר יותר רציני ויותר גדול בעונה הבאה. זאת לא סתם סדרת אימה, זאת דרמה רצינית על טוב ורע עם בסיס חזק.
NCIS Season 3 – אז סיימתי עוד עונה. מאז העונה הקודמת יצא לי לדבר עם מישהו שממש שונא את הסדרה. הוא אומר שאין בה פיתוח ועד כמה שאני הבנתי, חסרות לו דמויות מופרעות ודיאלוגים מטורפים (הבן-אדם מת על Boston Legal). ומה לעשות, ב-NCIS הדמויות הרבה יותר עדינות והמשחק, חוץ משל מייקל וות’רלי ושל פולי פרט, הרבה יותר מאופק. אבל הדמויות שם עדיין מאוד מעניינות, מפתחים אותן לאט לאט ולכל אחת מהן יש סיפור מעניין לספר. מבחינתי, הסדרה משתפרת. לאט, אבל משתפרת.
Doctor Who 2005, 3×08-09 – אני דוחף פה קצת ביקורת על עונה שעוד לא סיימתי. פשוט כי הפרקים הראשונים של העונה השלישית היו דיי מאכזבים, מין המשכת טרנד מוזר מהעונה השנייה. הם לא היו כל כך מעניינים, חסרים כמעט כל תוכן רגשי, ואולי להבדיל רק את הפרק הראשון והשני, אפילו לא משעשעים או מבדרים. אבל שני הפרקים האחרונים היו ממש טובים. אני ממליץ צפייה ברצף למי שעדיין לא ראה את שניהם ומבחינתי הם חידשו לי את האמון בדוקטור. “Now, run for you life!”
סרטים
Pirates of the Carribbean – At World’s End – הוא ארוך, צפוף, עמוס לעייפה בדמויות, עלילות ותפניות. הוא מטורף, יפה, מגניב, מורכב, מוזר ומלא בעיות. אבל זה סרט שפשוט כיף לצפות בו.
Babel – איך מגדירים סרט שנראה ארוך אך היה צריך להיות ארוך יותר? בבל הוא ערבובייה של סיפורים, שכל אחד מעניין בפני עצמו, שמשתמשים אחד בשני כהסבר וכעוגן עלילתי. הסרט נראה ארוך מדי אבל היו צריכים לקחת את כל אחד מהסיפורים ולהרחיב אותו. או שאולי הם ידעו שאין להם מספיק בשר בכל אחד מהסיפורים ולכן הם חיברו אותם. לא יודע. בשורה התחתונה, הסרט טוב ומעניין אבל לא נראה לי שאני ארצה לחזור אליו.
Breach – מותחן ריגול מבריק הייתי מעז לומר. החזיק אותי מרותק לכיסא כל הזמן למרות שצפינו בו בשעה מאוחרת. לפי מה ששמעתי הוא לא רק מבוסס על סיפור אמיתי, אריק, הסוכן שתפס את המרגל, שיתף איתם פעולה בהפקת הסרט וזה הדרמטיזציה הראשונה של הסיפור עם מידע ממקור ראשון. מאוד מעניין, אולי אפילו ראוי לצפייה בקולנוע.
משחקים
Heavy Weapon Deluxe – עוד משחק זמני, עוד 2D Shooter בסגנון Nightraid. הוא משעשע לפרקים אבל אני התבגרתי מהמשחקים האלו. הוא לא הצליח להחזיק אותי לאורך זמן ואפילו התחרות מול אח שלי לא עזרה לי לסיים אותו. אני לא ממש אוהב Casual Games.
Project Snowblind – ההמשך הרוחני הנצפה לסדרת Deus Ex. יש רק שתי בעיות. אחת, Deus Ex – Invisible War היה מספיק גרוע ומספיק כושל כדי לחסל את הסדרה. שתיים, גם אם לא, לא הייתי רוצה את המשחק הזה כמספר שלוש. למה? ובכן, יש לנו פה עוד FPS חביב. חביב, לא יותר מזה. גם פה יש חייל-על בעולם שבו כוחות לא נחמדים מאיימים להשמיד את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. יש לו כל מיני כוחות מיוחדים, כתוצאה משתלים נאנו-טכנולוגיים, שנותנים לו יתרון אבל אני, מה לעשות, שחקן Old School. אני בקושי משתמש בכל הטריקים האלו ולרוב הם רק העיקו עליי כשגיליתי שיש מקומות בהם אני חייב להשתלט על הרובוט מרחוק או לעבור בלתי נראה או שאם אני לא אפעיל את המגן אני לא אשרוד. מבחינת המכניקה עצמה, הוא לא מי-יודע-מה אבל Invisible War היה יותר גרוע והסיפור טוב. היה יכול להיות יותר טוב אבל עדיין טוב.
הרעיון הוא שיש התפרעות מסויימת איפה שהוא בקוריאה (או מדינה מזרחית אחרת) וכוחות מיוחדים של האו”ם נשלחים לטפל בה. הבסיס בו נוחת הגיבור כמעט מושמד והוא מועבר לניתוח חדשני שיציל את חייו ויהפוך אותו לחייל-על. בתמורה לכל החידושים, הוא מתבקש למצוא את הגנרל הרע, זה שמנסה לחסל את כל הטכנולוגיה בעולם על בסיס סוג של דוקטרינת “השרדות המתאימים” דארווינית, ולשים קץ למעשיו. כשהרעיון מתברר, אי אפשר שלא לחשוב שמדובר ברעיון טוב, רק חבל שהוא תקוע באמצע משחק בינוני. למי שלא זוכר, אותו רעיון, פחות או יותר, היה בסרט Escape from L.A. שהיה רעיון מגניב אבל סרט אקשן בינוני. אני מקווה שמתישהו יקחו את הרעיון הזה ויעשו איתו משהו טוב.
Darkstar One – כבר הרבה זמן לא שיחקתי בסימולטור חלל טוב. ואני חייב לציין ש-Darkstar One הוא אכן סימולטור חלל טוב. המכניקה שלו טובה, לא מצויינת כמו של Tachyon אך בהחלט עומדת בסטנדרטים אותם אני דורש ממדמי טיסה היום. הסיפור שלו גם בנוי לא רע: הדמות הראשית היא קיירון ג’ארוויס, בנו של קצין צי מפורסם ומפתח ה-Darkstar One. קיירון מקבל את החללית המשוכללת אחרי סיום קורס הטיס שלו (תחילת המשחק), ומועסק מיידית כ-Privateer בשירות הצי של בני האנוש (כדור הארץ לא מוזכר בשום נקודה). המשימה הראשונה והעיקרית? לצאת עם ה-Darkstar One ולמצוא מי רצח את אביו של קיירון, מי לא רצה שה-Darkstar One תצא לאור ומה הן, לכל הרוחות, החלליות הקטנות האלו (שמזכירות את חלליות החייזרים מ-Titan A.E.) שכל הזמן תוקפות מתקנים של ה-Galactic Union. מהר מאוד מצטרפת בחורה, מסתבר שהמרדף מורכב יותר, כולל את כל הגזעים בגלקסיה, את ידידו לשעבר של אביו של קיירון וכוח עוין שאף אחד לא מכיר. העלילה קצת יבשה, דיי צפויה (חוץ מהסוף של הסוף שמאוד אהבתי) ודיי מותאמת ל… “סימולטריות” הכללית של המשחק. מה שלא אהבתי בעיקר זה את האיזון של המכניקה. באיזה שהוא שלב, המשחק פשוט נהיה קל מדי. ה-Darkstar One נהיית, וגם מופיעה בחדשות הראשיות, בתור החללית הכי טובה שיש. אבל המשחק עדיין זורם ועדיין כיף לכל אורכו. אם מישהו מתגעגע ל-Privateer, ל-Tachyon ולזוג ה-Lancerים, זה יכול להפיג את הגעגועים לכמה שעות ביום.
UFO Aftershock – למי שלא יודע, מדובר במשחק השני בטרילוגיה החדשה של UFO. המשחק הראשון היה מגניב ביותר. ה-SAS, Simultaneous Action System, לקחה את המשחק בצעד הגיוני הרחק משיטת התורים של Enemy Unknown ו-Terror from the Deep ומחוסר השלמות של השיטה של Apocalypse. המנגנון הזה של זמן אמת אבל עם השליטה של תורים הופך את המשחק לידידותי מאוד אך עדיין מאוד טקטי. המשחק הראשון עקב אחרי פלישת ה-Reticulans לכדור הארץ, הרעלת האטמוספירה, השמדת האוכלוסיה והניסיון הקלוש של ‘מועצת כדור הארץ’, השרידים האחרונים של האנושות, להילחם בהם. הסיפור היה מעניין, התפתחות העלילה בהחלט החזיקה אותי והסגנון הפרטי של כל דמות שמתווספת, המבטא והכל, הרגיש כאילו לכל אחד מהם יש גם סיפור קטן משלו. המשחק נגמר, רשמית, כשמועצת כדור הארץ מקבלת את הצעת החייזרים לשיתוף פעולה (איזה? למה? מה החייזרים עשו? זה כבר ספוילר) וכולם מסתלקים מכדור הארץ. אני העדפתי לוותר ולהילחם נגדם על הירח אבל אני תמיד הלכתי בניגוד לקאנון.Aftershock הוא המשך כמעט ישיר ל-Aftermath. הוא מתרחש 50 שנה אחרי והפעם משחקים את השרידים של בני האדם בחלל המנסים לתפוס אחיזה מחודשת בכוכב הבית שלהם. החל מהשתלטות על תחנת החלל, הלפוטה, ועד כבישת אזורים על כדור הארץ ושילוב הקבוצות הפרטיות שהצליחו לשרוד שם. הרעיון עצמו מאוד מעניין, הוא לוקח את המשחק הטקטי והאסטרטגי של Aftermath צעד אחד קדימה וההבטחה של גילוי המקור של החייזרים ומה כולם רוצים מכדור הארץ מרתק. חבל שאין תשובות טובות. המשחק עצמו מתארך לקראת הסוף (בעיקר בגלל שחיכיתי לתוצאות מחקר מהלפוטה, בה יש רק מעבדה אחת והמחקר מתקדם נורא לאט) עם משימות שחוזרות על עצמן והתשובות שהם נותנים לכל חוטי העלילה הפתוחים מהמשחק הראשון נשמעות דביליות לעומת מה שהציגו קודם. ואני לא רוצה להרוס יותר מזה. אני עדיין חושב שהמשחק הזה הוא חובה לחובבי סדרת ה-UFO וה-X-Com ובמיוחד למי שרוצה להמשיך ל-Afterlight שהוא משחק הרבה יותר טוב.
סדרות
Heroes Season 1 – גיבורים התחילה כסדרה מעניינת. היא המשיכה כסדרה מרתקת. איפשהו באזור הפרק ה-17/18/19 עברתי לכנות אותה ‘אחד הדברים המדהימים ביותר בטלוויזיה כיום’. היא קצת הדרדרה לקראת הסוף ואיבדה את המומנטום אבל עדיין סגרה חזק את העונה. אני ממשיך בהחלט לעונה שנייה.
Lost Season 3 – האם ‘אוי ואבוי’ הן מילים מספיק טובות בשביל לתאר מה קרה שם? אני בספק. העונה השלישית סימנה את הדרדרות הרייטינג הגוברת של הסדרה ב-SCIFI. הפרקים נהיו יותר ויותר טפשיים, עלילות נוצרו ונאבדו כמעט כל פרק. מדי פעם היה פרק טוב (על הגבר והאישה שהופיעו בתחילת הפרק ומתו תוך דקה) אבל לא היה להם שום קשר לשאר ולפעמים לא היה להם בכלל מקום בסדרה. הסדרה נגמרה באנחת “טוב… אה… אז מה? מה עכשיו?”. אני לא יודע אם אני רוצה לראות את העונה הרביעית אבל ההודעה שיהיו רק עוד שלוש עונות קצרות קצת משמחת אותי.
24 Season 6 – לפי דעתי, אם היו סוגרים את הסדרה הזאת בסוף העונה הרביעית, היא הייתה מצויינת. אני עדיין צופה בה כי אני אוהב את הדמויות, בעיקר את הדמות של ג’ק באוור. קיפר סאת’רלנד הוא עדיין שחקן טוב והדמות של באוור הוא הגיבור האולטימטיבי. אבל אחרי שש שנים של אותו הטריק, זה נראה כאילו הם מושכים את זה הרבה יותר מדי. אני אצפה גם בעונה השביעית (ברקע, כמו שעשיתי עם השישית) אם היא תצא אבל אני מקווה שבסרט הם כבר יהרגו את באוור.
Bones Season 2 – למי שרוצה, הסדרה הזאת כבר רצה (פרק רביעי, אני חושב) ב-Star World ביום שבת ב-14:00 בצהריים וגם שידור חוזר איפה שהוא במהלך השבוע. היא ממש שווה את הזמן. זאת סדרת משטרה טובה. זה כמו CSI רק הרבה יותר עמוק, יותר אמין, יותר מפורט ועם דמויות אמיתיות, אנשים אמיתיים שקורים להם דברים גם מחוץ למעבדה, יש להם בעיות, קשרים, החלטות וגם אנקדוטות משעשעות. בעונה השנייה, הסיפור ממשיך והמקרים מצטברים וזה עדיין מעניין. היא מעניינת כסדרה משטרתית והיא מעניינת כדרמה. ולמי שצריך תירוצים יותר בשריים אז משחקת שם אמילי דשאנל (אחותה של זואי) ודיוויד בורינאז.
Supernatural Season 2 – אני אוהב לראות סדרות שהולכות לאן שהוא. הסדרה הזאת התחילה עם קו עלילה מעניין מאוד בעונה הקודמת, לקחה אותו לכיוון מרתק בסוף העונה והמשיכה עם זה אל תוך העונה השנייה. זה נראה כאילו הם חשבו על כל הסיפור עד סוף העונה השנייה, עם קו עלילה אחד עיקרי שעובר פה ושם בין הסיפורים הקטנים על הרוחות והשדים והוא דיי נסגר בסוף העונה הזאת עם אפשרות לדבר יותר רציני ויותר גדול בעונה הבאה. זאת לא סתם סדרת אימה, זאת דרמה רצינית על טוב ורע עם בסיס חזק.
NCIS Season 3 – אז סיימתי עוד עונה. מאז העונה הקודמת יצא לי לדבר עם מישהו שממש שונא את הסדרה. הוא אומר שאין בה פיתוח ועד כמה שאני הבנתי, חסרות לו דמויות מופרעות ודיאלוגים מטורפים (הבן-אדם מת על Boston Legal). ומה לעשות, ב-NCIS הדמויות הרבה יותר עדינות והמשחק, חוץ משל מייקל וות’רלי ושל פולי פרט, הרבה יותר מאופק. אבל הדמויות שם עדיין מאוד מעניינות, מפתחים אותן לאט לאט ולכל אחת מהן יש סיפור מעניין לספר. מבחינתי, הסדרה משתפרת. לאט, אבל משתפרת.
Doctor Who 2005, 3×08-09 – אני דוחף פה קצת ביקורת על עונה שעוד לא סיימתי. פשוט כי הפרקים הראשונים של העונה השלישית היו דיי מאכזבים, מין המשכת טרנד מוזר מהעונה השנייה. הם לא היו כל כך מעניינים, חסרים כמעט כל תוכן רגשי, ואולי להבדיל רק את הפרק הראשון והשני, אפילו לא משעשעים או מבדרים. אבל שני הפרקים האחרונים היו ממש טובים. אני ממליץ צפייה ברצף למי שעדיין לא ראה את שניהם ומבחינתי הם חידשו לי את האמון בדוקטור. “Now, run for you life!”
סרטים
Pirates of the Carribbean – At World’s End – הוא ארוך, צפוף, עמוס לעייפה בדמויות, עלילות ותפניות. הוא מטורף, יפה, מגניב, מורכב, מוזר ומלא בעיות. אבל זה סרט שפשוט כיף לצפות בו.
Babel – איך מגדירים סרט שנראה ארוך אך היה צריך להיות ארוך יותר? בבל הוא ערבובייה של סיפורים, שכל אחד מעניין בפני עצמו, שמשתמשים אחד בשני כהסבר וכעוגן עלילתי. הסרט נראה ארוך מדי אבל היו צריכים לקחת את כל אחד מהסיפורים ולהרחיב אותו. או שאולי הם ידעו שאין להם מספיק בשר בכל אחד מהסיפורים ולכן הם חיברו אותם. לא יודע. בשורה התחתונה, הסרט טוב ומעניין אבל לא נראה לי שאני ארצה לחזור אליו.
Breach – מותחן ריגול מבריק הייתי מעז לומר. החזיק אותי מרותק לכיסא כל הזמן למרות שצפינו בו בשעה מאוחרת. לפי מה ששמעתי הוא לא רק מבוסס על סיפור אמיתי, אריק, הסוכן שתפס את המרגל, שיתף איתם פעולה בהפקת הסרט וזה הדרמטיזציה הראשונה של הסיפור עם מידע ממקור ראשון. מאוד מעניין, אולי אפילו ראוי לצפייה בקולנוע.
משחקים
Heavy Weapon Deluxe – עוד משחק זמני, עוד 2D Shooter בסגנון Nightraid. הוא משעשע לפרקים אבל אני התבגרתי מהמשחקים האלו. הוא לא הצליח להחזיק אותי לאורך זמן ואפילו התחרות מול אח שלי לא עזרה לי לסיים אותו. אני לא ממש אוהב Casual Games.
Project Snowblind – ההמשך הרוחני הנצפה לסדרת Deus Ex. יש רק שתי בעיות. אחת, Deus Ex – Invisible War היה מספיק גרוע ומספיק כושל כדי לחסל את הסדרה. שתיים, גם אם לא, לא הייתי רוצה את המשחק הזה כמספר שלוש. למה? ובכן, יש לנו פה עוד FPS חביב. חביב, לא יותר מזה. גם פה יש חייל-על בעולם שבו כוחות לא נחמדים מאיימים להשמיד את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. יש לו כל מיני כוחות מיוחדים, כתוצאה משתלים נאנו-טכנולוגיים, שנותנים לו יתרון אבל אני, מה לעשות, שחקן Old School. אני בקושי משתמש בכל הטריקים האלו ולרוב הם רק העיקו עליי כשגיליתי שיש מקומות בהם אני חייב להשתלט על הרובוט מרחוק או לעבור בלתי נראה או שאם אני לא אפעיל את המגן אני לא אשרוד. מבחינת המכניקה עצמה, הוא לא מי-יודע-מה אבל Invisible War היה יותר גרוע והסיפור טוב. היה יכול להיות יותר טוב אבל עדיין טוב.
הרעיון הוא שיש התפרעות מסויימת איפה שהוא בקוריאה (או מדינה מזרחית אחרת) וכוחות מיוחדים של האו”ם נשלחים לטפל בה. הבסיס בו נוחת הגיבור כמעט מושמד והוא מועבר לניתוח חדשני שיציל את חייו ויהפוך אותו לחייל-על. בתמורה לכל החידושים, הוא מתבקש למצוא את הגנרל הרע, זה שמנסה לחסל את כל הטכנולוגיה בעולם על בסיס סוג של דוקטרינת “השרדות המתאימים” דארווינית, ולשים קץ למעשיו. כשהרעיון מתברר, אי אפשר שלא לחשוב שמדובר ברעיון טוב, רק חבל שהוא תקוע באמצע משחק בינוני. למי שלא זוכר, אותו רעיון, פחות או יותר, היה בסרט Escape from L.A. שהיה רעיון מגניב אבל סרט אקשן בינוני. אני מקווה שמתישהו יקחו את הרעיון הזה ויעשו איתו משהו טוב.
Darkstar One – כבר הרבה זמן לא שיחקתי בסימולטור חלל טוב. ואני חייב לציין ש-Darkstar One הוא אכן סימולטור חלל טוב. המכניקה שלו טובה, לא מצויינת כמו של Tachyon אך בהחלט עומדת בסטנדרטים אותם אני דורש ממדמי טיסה היום. הסיפור שלו גם בנוי לא רע: הדמות הראשית היא קיירון ג’ארוויס, בנו של קצין צי מפורסם ומפתח ה-Darkstar One. קיירון מקבל את החללית המשוכללת אחרי סיום קורס הטיס שלו (תחילת המשחק), ומועסק מיידית כ-Privateer בשירות הצי של בני האנוש (כדור הארץ לא מוזכר בשום נקודה). המשימה הראשונה והעיקרית? לצאת עם ה-Darkstar One ולמצוא מי רצח את אביו של קיירון, מי לא רצה שה-Darkstar One תצא לאור ומה הן, לכל הרוחות, החלליות הקטנות האלו (שמזכירות את חלליות החייזרים מ-Titan A.E.) שכל הזמן תוקפות מתקנים של ה-Galactic Union. מהר מאוד מצטרפת בחורה, מסתבר שהמרדף מורכב יותר, כולל את כל הגזעים בגלקסיה, את ידידו לשעבר של אביו של קיירון וכוח עוין שאף אחד לא מכיר. העלילה קצת יבשה, דיי צפויה (חוץ מהסוף של הסוף שמאוד אהבתי) ודיי מותאמת ל… “סימולטריות” הכללית של המשחק. מה שלא אהבתי בעיקר זה את האיזון של המכניקה. באיזה שהוא שלב, המשחק פשוט נהיה קל מדי. ה-Darkstar One נהיית, וגם מופיעה בחדשות הראשיות, בתור החללית הכי טובה שיש. אבל המשחק עדיין זורם ועדיין כיף לכל אורכו. אם מישהו מתגעגע ל-Privateer, ל-Tachyon ולזוג ה-Lancerים, זה יכול להפיג את הגעגועים לכמה שעות ביום.
UFO Aftershock – למי שלא יודע, מדובר במשחק השני בטרילוגיה החדשה של UFO. המשחק הראשון היה מגניב ביותר. ה-SAS, Simultaneous Action System, לקחה את המשחק בצעד הגיוני הרחק משיטת התורים של Enemy Unknown ו-Terror from the Deep ומחוסר השלמות של השיטה של Apocalypse. המנגנון הזה של זמן אמת אבל עם השליטה של תורים הופך את המשחק לידידותי מאוד אך עדיין מאוד טקטי. המשחק הראשון עקב אחרי פלישת ה-Reticulans לכדור הארץ, הרעלת האטמוספירה, השמדת האוכלוסיה והניסיון הקלוש של ‘מועצת כדור הארץ’, השרידים האחרונים של האנושות, להילחם בהם. הסיפור היה מעניין, התפתחות העלילה בהחלט החזיקה אותי והסגנון הפרטי של כל דמות שמתווספת, המבטא והכל, הרגיש כאילו לכל אחד מהם יש גם סיפור קטן משלו. המשחק נגמר, רשמית, כשמועצת כדור הארץ מקבלת את הצעת החייזרים לשיתוף פעולה (איזה? למה? מה החייזרים עשו? זה כבר ספוילר) וכולם מסתלקים מכדור הארץ. אני העדפתי לוותר ולהילחם נגדם על הירח אבל אני תמיד הלכתי בניגוד לקאנון.Aftershock הוא המשך כמעט ישיר ל-Aftermath. הוא מתרחש 50 שנה אחרי והפעם משחקים את השרידים של בני האדם בחלל המנסים לתפוס אחיזה מחודשת בכוכב הבית שלהם. החל מהשתלטות על תחנת החלל, הלפוטה, ועד כבישת אזורים על כדור הארץ ושילוב הקבוצות הפרטיות שהצליחו לשרוד שם. הרעיון עצמו מאוד מעניין, הוא לוקח את המשחק הטקטי והאסטרטגי של Aftermath צעד אחד קדימה וההבטחה של גילוי המקור של החייזרים ומה כולם רוצים מכדור הארץ מרתק. חבל שאין תשובות טובות. המשחק עצמו מתארך לקראת הסוף (בעיקר בגלל שחיכיתי לתוצאות מחקר מהלפוטה, בה יש רק מעבדה אחת והמחקר מתקדם נורא לאט) עם משימות שחוזרות על עצמן והתשובות שהם נותנים לכל חוטי העלילה הפתוחים מהמשחק הראשון נשמעות דביליות לעומת מה שהציגו קודם. ואני לא רוצה להרוס יותר מזה. אני עדיין חושב שהמשחק הזה הוא חובה לחובבי סדרת ה-UFO וה-X-Com ובמיוחד למי שרוצה להמשיך ל-Afterlight שהוא משחק הרבה יותר טוב.
Posted in Reviews by Eran with 4 comments.
impressive
האם לקנות את afterlight או פשוט להוריד ולמחוק לאחר מכן?
(קניתי את aftermath)
האם יצא לך לראות את הסדרה השלישית שעשו על UFO ויצאה לא מזמן לחנויות?
בינתיים, ועדיין לא סיימתי את השלישי, Afterlight מסתמן כמשחק הטוב מבין השלושה. בעיקר מבחינת האמינות של מה שקורה עם משלחת קטנה וחסרת משאבים שמנסה לשרוד על עולם חסר משאבים.
Aftershock הוא כנראה החלש מבין השלושה וקשה לי להסביר בדיוק למה מעבר למה שכבר אמרתי. אבל המצב הוא כזה: את Aftershock הייתי משחק בסופי שבוע בעיקר ולפעמים היה קורה ששבועיים או יותר לא נגעתי בו. Afterlight כל כך מחזיק אותי שלא עובר כמעט יום שאני לא משחק בו שעה או שעתיים.
חוץ מאלה אני מכיר רק את UFO Extraterrestrials שניסיון קצר בו לא נתן לי הרגשה טובה. הוא נראה מאוד כמו המקוריים אבל מסורבל ולא ידידותי במיוחד.
ויש את הפרוייקט החופשי של UFO: Alien Invasion (http://ufo.myexp.de) שמבקש פשוט לשחזר את ה-X-Com המקורי אבל בכלים של המאה ה-21. וזה עדיין בפיתוח.
לגבי אבודים – אכן, הסדרה די מתברברת, אבל היא עדיין מחזיקה את המתח היטב, ואני אמשיך לראות את העונה הרביעית. מקסימום נמליץ לך להצטרף, אם יהיה טוב :-)
מסכימה עם כל מה שכתבת על הקאריבים. אנחנו ראינו את הסרט עם חבר’ה, אז בכלל היה מגניב. באופן כללי, אני אוהבת סרטים שמהאמצע שלהם אני יכולה לנחש מה יקרה בסוף. זה גורם לי להרגיש חכמה…
בבל – שנאתי את הסרט. עשה לי הרגשת איכס ולא הבנתי למה כולם מתלהבים ממנו. היתה לי תחושה שמישהו אמר “בואו נעשה סרט אומנותי”, ושכח את העלילה והעריכה, ובעיקר את הצופים.