מה ההבדל?
הלכתי אתמול לבקר את המרצה שלי לחדוו”א. את הפגישה אפשר לסכם בכמה נקודות:
– “למה לא כתבת את הדרך במחברת הבחינה? לפחות היית מקבל ניקוד חלקי. חבל.”
– “לא כל אחד מומחה לחדוו”א. לפי איך שאני מנקדת סטודנטים חלשים שמבינים את החומר יעברו.”
– “אם אתה הולך להתעסק עם גרפיקה ממוחשבת, כדאי לך לדעת חדוו”א.”
אחרי שיצאתי הרהרתי קצת ביכולות שלי כתלמיד. לכל אחד יש את הרמה בה הוא תופס דברים בצורה אינטואיטיבית, בה לא ממש צריך ללמד אותו כי הוא מבין בשניות. אני חושב שהבעיה אצלי היא שהרמה הזאת נמצאת לקראת סוף מה שמלמדים בתיכון. אז כל התיכון היה ממש קל בשבילי (חוץ מהדברים שדורשים לזכור הרבה) אבל פה זה כבר יותר קשה.
אז האם באמת הייתי שאנן כל השנים האלו ולא באמת למדתי ועכשיו כשאני צריך באמת ללמוד אני לא מצליח? או שאולי זה שוב מגיע לבעיות של זיכרון? שאני מתייחס לתכנות בתור כלים ולמתמטיקה בתור לזכור וזה למה אני לא מצליח? אולי מתמטיקה זה אבסטרקטי מדי? אולי זאת הסיבה שבה אני מצליח לא רע בקומבינטוריקה, שזה לא באמת מתמטיקה כי אנחנו סופרים דברים ממשיים?
אחרי Blindsight חשבתי הרבה על נושא של תודעה ותת-מודע ואיך שהמוח שלנו עובד. יש כאלו שטוענים שהתודעה היא סוג של מלכה שהחצר שלה מנוהלת בשבילה והיא רק מקבלת תקציר מדי פעם לקרוא ולאשר. אני משתדל לא לחשוב ככה כי זה מדכא אבל אני לא שולל את העובדה שהרבה דברים שאנחנו עושים נעשים מחוץ לתחום בו אנחנו מודעים. מעבר לכך, אני מסתמך על זה. איך שאני רואה את זה, כשאני לומד, אני דוחף דברים לתת מודע, וכשמגיע הזמן אני מצפה שהוא יחזיק את הכשרון הנחוץ ויגיד לי מה לעשות אחרי שאני אציג את הבעיה.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
יש לי את אותה בעיה, למעשה.
כל דבר דיסקרטי (קומבי, אלגברה, וכו’) – הולך לי טוב.
כל דבר שקשור לחדו”א – אני מתרסק עליו.
אולי חדוו”א זה סוג של מבחן קבלה סודי של מתמטיקאים ומי שמצטיין בתחום מתקבל לאגודה סודית?
השלם גדול מסך חלקיו.
כשאתה מתייחס אל עצמך כערמה של חלקים שכל אחד עובד עצמאית בסוג של וואקום אתה מאבד את ההבנה שאתה כמי שאתה הרבה יותר מאיש קטן שיושב בקופסה אפורה בתוך קופסת הגולגולת שלך ומהרהר.
נ.ב חדוו”א זה רק משחק בעולם דמיוני שאנשים המציאו.
מספרים לא קיימים במציאות, אנחנו המצאנו אותם ככלי עזר וככלי הם לא מתאימים לכל דבר אבל ככל כלי הם עוזרים לך לחשוב בדרכים נוספות ממה שהיית ממציא לבד.
זה הכל.
מי שעושה ממתמטיקה איזה סיפור גדול ממה שהיא באמת פשוט משתמש בה כדי להעצים את עצמו על חשבונם של אחרים- כמו כל חובב שהתחביב השתלט לו על החיים.
אתה לא חייב להצליח לחשוב בדרך כזאת או אחרת לפי מה שאחרים רוצים ממך כדי להיות אדם טוב יותר.
וכל העיקרון של תואר ראשון הוא לטחון אותך עם לימודים עד שתצליח ללמד את עצמך ללמוד לבד.
כמו שנאמר: buggrit, millenium hand and shrimp
הלימודים באוניברסיטה הם שונים מהלימודים בתיכון. לכולם. הרבה מאיתנו, שהתיכון היה שטויות בשבילם, התרסקו לעונת הבחינות האקדמית הראשונה, לא מוכנים וללא כלים. זה הרגע שבו צריך להבין: כן, אני עדיין חכמה. לא, זה לא אומר שאני לא צריכה לעבוד בשביל שום דבר אף פעם. כן, זה עדיין בא לי יותר בקלות מלרוב האנשים האחרים. אבל לא, שאר האנשים האלה הם לא שאר האנשים מהתיכון, הם עברו סינון של אנשים שיודעים ללמוד, שרוצים ללמוד, ושיש להם מטרה שתגרום להם ללמוד. זה מגרש אחר לגמרי. ולא, זה לא תירוץ להתייאש וללכת לבכות בפינה כי פתאום קשה גם לי.
ואז צריך להתחיל ללמוד איך ללמוד. אני באופן אישי עדיין עובדת על זה, אבל במהלך התואר שלי השתפרתי במידה ניכרת. ברגע שתפסיק לחשוב על זה כעל “הרמה האינטואיטיבית שלך” ותתחיל לחשוב על זה כ”המקום שמצאת שסוף סוף מאתגר אותך ואתה צריך לעבוד בשבילו”, התהליך הזה יתחיל.