מחוננים – אואטר: החייט, חלק ג’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 3

מחוננים – אואטר: החייט, חלק ב’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 2

“בוא נתחיל עם עשר לומן.” קולה של סטטית נשמע בחדר החשוך לחלוטין.
החדר החל להתבהר קצת כשאורות קטנים זרמו ממעמקי האמה של אואטר אל כף ידו והצטברו שם, מסתובבים במחול איטי. הוא ישב בישיבה מזרחית בקדמת חדר התדריכים, ידיו על ברכיו עם כפות ידיים כלפי מעלה. סטטית ישבה לידו מחזיקה במכשיר בגודל של נגן קלטות נייד עם ראש עגול ולבן. האור הפסיק להתחזק כשהחדר היה מואר רק קצת יותר ממה שהיה צריך בשביל שיוכלו לראות את הפנים אחד של השנייה.
אואטר כיווץ את מצחו. “בערך ככה. אני חושב.”
“אתה בטוח?” סטטית שאלה אותו.
“את מנסה לעבוד עליי?”
סטטית חייכה. “עוד לא הסתכלתי על המד-אור.”
האור נחלש קצת. “אוקיי. ככה.”
סטטית הרימה את מד האור והסתכלה על התצוגה שלו. “לא רע. זה שתיים עשרה.”
“אוקיי…” אואטר אמר והחליש את האור באיטיות.
“עוד קצת, עוד קצת,” סטטית אמרה כשעקבה אחר השינוי במדידה. “זהו. תעלה טיפה. זה עשר לומן. איך אתה מרגיש?”
“בסדר. מרגיש כמו להחזיק כדור טניס.”
סטטית חייכה בתגובה להשוואה. “אחלה. עכשיו תשנה את צבע העור של הידיים שלך לכחול.”
“כחול דווקא?” אואטר הרים גבה והתנער קלות. הבזק כסוף ירד מראשו במורד זרועותיו. לאחר שעבר, ידיו נצבעו בצבע כחול בהיר והאור בחדר השתנה לכחול גם הוא. “זה קל. מה עוד יש לך?”
“אני רואה שהמפגשים עם זיקית עוזרים לך,” סטטית אמרה כלאחר יד.
“לגמרי. היא בהחלט מאתגרת אותי וגורמת לי להרגיש יותר בטוח. והיא כל הזמן אומרת לי להזכיר לך את הדברים שהיא ביקשה לתא שלה.”
“כן… אני זוכרת. אין לי בעיה עם רוב מה שהיא מבקשת אבל כל דבר כזה דורש בירוקרטיה שעוברת דרך שמונה עשרה דרגים שונים עד שמותר להכניס את זה לבונקר. טוב. תן לי עשרים לומן, בלי כחול.”
האור חזר להיות לבן-ורדרד והתחיל להתגבר עד שהאור בחדר היה כמנורת לילה חזקה.
“איך זה?” אואטר שאל.
“תשע עשרה,” סטטית השיבה.
הוא העלה את התאורה קמצוץ, עד שסטטית הראתה לו בוהן מורם.
“חמישים… מאה… מאתיים… חמש מאות?” החדר הואר עכשיו כמו על ידי נורת אור חם, חוץ מזה שהאור הגיע צמוד לרצפה ולא מהתקרה. “איך זה מרגיש?”
אואטר שאף שאיפה ארוכה. “בסדר. זה מרגיש כמו מאמץ אבל לא משהו שאני לא מסוגל.”
“אוקיי. תן לי את המקסימום שאתה יכול ביד אחת. רק תכוון את זה לקיר כדי שאני לא אסתנוור.”
האור בחדר כבה לחלוטין. אואטר נשם נשימה הכי עמוקה שהוא יכול, החזיק אותה לשנייה, ואז שחרר חלק דרך שיניים חשוקות. האור שנדלק היה הרבה יותר חזק ממה שהיה קודם. גם אואטר וגם סטטית הסיטו את עיניהם מהקיר שהצבעים בחלק המואר שלו נשטפו ללבן כמעט לגמרי. סטטית ניסתה להסתכל שוב. היא יכלה לראות את הקשיחות שבה אואטר החזיק את היד שלו מכוונת אל הקיר. הגידים והורידים באחורי ידו פעמו במאמץ. האור התחזק קצת וסטטית הסתכלה סביב על החדר. האור היה כל כך חזק, שאפילו מכוון לאזור קטן של קיר אחד, כל החדר הואר מספיק לפחות בשביל לקרוא בבירור אם לא יותר.
“זהו,” אואטר אמר, נאנק, “לא חושב… שיש לי… יותר.”
סטטית הביאה את מד האור מול היד של אואטר ואז בחנה את התוצאה. “פאק,” היא אמרה.
אואטר כיבה את האור, מתנשף מהמאמץ. “מה? מה זה אומר?”
“זה היה כמעט עשרים אלף לומן. אתה מסוגל למקד את זה? כמה שיותר עוצמה בשטח כמה שיותר קטן?”
“תני לי רגע…” אואטר אמר וניסה לווסת את הנשימה שלו מחדש, נושם ונושף כמה שיותר עמוק עד שהצליח להרגיש כאילו הלב שלו לא מנסה לפרוץ את החזה. “אוקיי. שוב.”
האור נדלק שוב. אואטר סגר את האצבעות שלו עוד ועוד ועיגול האור קטן וקטן. “אה,” הוא נאנק בקול. “זה קשה… לשמור… על העוצמה… הזאת… וגם… לשלוט… בגודל.”
“קח את הזמן. אל תגמור את עצמך.”
אואטר לרגע נשמע כמו אישה בצירים, נושם דרך שיניים חשוקות ומתאמץ בקול. העוצמה של האור נחלשה והתחזקה בזמן שהקוטר של העיגול קטן בקצת כל פעם. לאחר רגע קל של התנשפות, האור נכבה ואואטר נפל על הגב, מתנשם בחוזקה. “לא חושב… שהתאמצתי ככה… בריצת… חמש קילומטר.”
סטטית קמה במהירות. היא הדליקה פנס ליד הקיר. “הא הא!” היא צחקה.
“מה?” אואטר שאל והסיט את ראשו לאחור כדי שיוכל לראות אותה.
“תראה את זה!” היא העבירה את היד שלה הלוך וחזור מעל הפנס, מזיזה את העשן הדליל שנידף מהקיר. “ידעתי!”

“Let’s start with 10 Lumens,” Static’s voice was in a completely dark room.
The rooms started to clear up as tiny lights flowed from the deeps of Avatar’s forearm to his palm and collected there, moving in a slow circular dance. He sat cross legged at the front of the briefing room, his hands on his knees with palms facing up. Static sat next to him, holding a device about the size of a portable tape player with a white, round head. The light stopped intensifying when the room was only slightly brighter than what is needed for them to be able to discern each other’s faces.
Avatar furrowed his brow. “About this… I think.”
“Are you sure?” Static asked him.
“Is that a trick question?”
Static smiled. “I haven’t looked at the light meter yet.”
The light weakened a little bit. “Ok. Like this.”
Static raised the light meter and looked at the display. “Not bad. This is 12.”
“Ok…” Avatar said and slowly reduced the light.
“A little bit more, a little bit more,” Static said as she watched the measurement change. “Stop. Up a bit. This is 10 Lumens. How do you feel?”
“Fine. Feels like holding out a tennis ball.”
Static smiled at the comparison. “Cool. Now change your hands’ skin color to blue.”
“Blue of all things?” Avatar raised an eyebrow and then shook his shoulders. A silvery wave quickly washed over him from his head down his arms and when it ended at his hands, they were bright blue and the light changed to blue as well. “Easy. What else you got?”
“I see your meetings with Chameleon is helping you,” Static said off-hand, but not really.
“Totally. She is definitely challenging me and making me feel more confident. And she keeps telling me to remind you about the things she asked for her cell.”
“Yeah, I remember. There’s no problem with most of what she’s asking but each of these things requires bureaucracy that goes up and down eight levels of command and control before it’s allowed in the bunker. Ok. Give me 20 Lumens, not blue.”
The light changed back to white with a side of pink and started to increase in power until the room was lit by an equivalent of a strong night light.
“How’s this?”
“That’s 19,” Static said.
Avatar increased the power slowly until Static gave him a thumbs up.
“50… 100…” Static prompted him, “200… 500?” The room lit up like from a warm light bulb, except the light came from the floor than from the cieling. “How does this feel?”
Avatar took a deep breath. “Fine. Feels like an effort but I can handle it.”
“Ok. Give me the maximum you can in one hand. Just aim it at the wall so you won’t blind me.”
The light went out. Avatar took the deepest breath he could, held it for a second, and then exhaled through gritted teeth. The light that came on was much stronger than before. Both Avatar and Static looked away from the wall as its colors completely washed away. Static tried to look at it and could see how much of an effort Avatar was putting in to just holding his hand towards the wall. The tendons and veins at the back of his hand were bulging against the light that filtered through his skin and flesh. The light was still slowly getting stronger and Static looked around the room. The light was so strong, that even aimed at a wall, the entire room was lit enough to read if not more.
“That’s it,” Avatar said, struggling, “I don’t think… I have… more.”
Static brought the light meter next to his hand and then back to see the measurement. “Fuck,” She said.
Avatar turned the light off. He hyperventilated like he just finished a marathon. “What? What does… it mean?”
“That was almost 20,000 Lumens. Can you focus that? The most power in the smallest area possible?”
“Give me a second…” Avatar said and tried to regulate his breathing. He inhaled very deeply and exhaled, forcing his heart back to a non-chest-bursting pace. “Ok… Again.”
The light reignited. Avatar curled his fingers inwards more and more until there was only a very small circle of light on the wall. “Uh…” He strained. “It’s hard… to keep… this power… and also… control… the size.”
“Do what you can. Don’t overexert yourself.”
For a minute, it sounded like Avatar was going into labor, breathing shallowly through gritted teeth and making a very audible effort. The light’s intensity quickly faded out and in as the size of the focused disc grew smaller and smaller each time. After another moment of forcing himself, the light went out and Avatar laid back, breathing heavily. “Don’t think… I worked… this hard… in the… five kilometer… running test.”
With the light completely gone, Static turned on a flashlight and got up close to the wall. “Ha ha!” She exclaimed.
“What?” Avatar asked and turned just his head to look.
“Look at this!” She waved her hand near the wall, where she pointed the flashlight, pushing away the thin smoke coming off it. There was a light scorch mark in the shape of a circle. “I knew it!”

מחוננים – אואטר: החייט, חלק ד’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 4


Posted in No Category and tagged , , , by with comments disabled.