ביקורות בשורות
Doom 3: (אימה, ימ”ר) או יותר נכון, Doom כמו שהוא צריך להיות. אז המחשב שלי לא מרשים מספיק בשביל להפיק ממנו את הכל אבל בכל מקרה נהניתי. זה משחק אימה טוב והסיפור שלו, אם כי לא מדהים, מחזיק. id משתמשים בכל טריק אפשרי בספר (אחד מהמעצבנים בהם הוא דלת שנפתחת מאחוריך ממנה יוצא שד ואחרי שמחסלים אותו והולכים לברר מה יש במקום שנפתח, נפתחת עוד דלת) מקולות מחרידים, חריקות, הבזקי אור, לחץ זמן, לחץ אוויר, להבות במראות, צרחות ועד המפלצת הסטנדרטית שמזנקת עליך ברגע שפותחים את הדלת. זה נהיה צפוי, זה מתחיל להעיק, זה מתחיל לעצבן אבל זה fucking אפקטיבי. לא פחדתי כל כך תוך כדי משחק מאז Dark Forces (עוד משחק שכדאי לעשות מחדש או המשך נורמלי). אם אימה היא כוס התה אז Doom 3 הוא השמונה כפיות סוכר.
Spore: (עולם חופשי, Sim-like) כשנינטנדו יצאו עם ה-Wii, הם הגדירו מחדש את אופן השליטה בקונסולת משחקים. אחרי ששיחקתי בה פעם אחת, התגובה שלי הייתה “וואיי מגניב! בואו נעשה את זה עוד פעם!”
Spore מנסה להגדיר משחקיות שנה בעיקר על ידי האופי הפתוח שלו. וזה בהחלט יפה שאפשר להתקדם איך שרוצים, מתי שרוצים ולאן שרוצים. ה-Creature/Vehicle Creator פורץ את הדרך לאמנים ולכל מי שזה כוס התה שלו. אבל הוא לא ממש מאפשר ללכת על הקטע של ה-Roleplay. יש בו המון מה לעשות אבל הרוב דיי משעמם ולסיום אני נאלץ להשוות אותו ל-Privateer. אהבתי את המשחק, מגניב, חביב, משעשע, שווה עוד סיבוב או שניים בעתיד הרחוק אבל כל הקטע של העולם הפתוח ותחקור איפה שבא לך ותעשה מה שאתה רוצה מתיישן מאוד מהר ונהיה משעמם. בגלל החוסר בגיוון ממשי. ולא, אין לי כוח לעבור על כמה אלפי מערכות שמש כדי לחפש את ה-Storybook Planets. גם ב-Privateer, עם סיום הסיפור המרכזי, ניתנה האפשרות להמשיך לטוס ולעשות משימות אבל זה גם נהיה משעמם מאוד מהר. לסיכום, התגובה שלי לוויל רייט היא: “בנית בסיס יפה, עכשיו תרחיב.”
You Don’t Mess With the Zohan: (קומי, פעולה) הסרט עצמו טיפשי, העלילה צפויה מראש והדמויות מופרכות לחלוטין. מצד שני, אני בטוח שזה בדיוק למה שאדם סנדלר התכוון. הסרט הזה לא היה אמור לשקף את הצבא או סוכניות הריגול הישראליות בצורה אמיתית והוא היה יותר כמו גרסת ג’יימס בונד/אוסטין פאוארס רק מוזרה יותר למוסד. אבל הוא כן מצחיק לפרקים והשחקנים הישראליים וכל האיזכורים לישראל גורמים לחמימות פנימית קטנה.
Fearless: (פעולה, period piece) זה מאוד נחמד. זה סרט תקופתי אבל התקופה היא סין בתחילת המאה ה-20. זה מעניין, זה מבוסס, הדמויות חזקות ויש מספיק קטעי קונג-פו כדי לרצות גם את חובב הפעולה (ג’ט לי ויון וו פינג, מה יכול להשתבש?). הסיפור הוא הסיפור של אומנות הוושו. אני חושב שלסרט הזה יש משהו בשביל כל אחד. בהחלט מוצלח.
Step Up 2 – The Streets: (ריקודים, בית ספר) ויש כאלו שיגידו, למה לצפות בסרט כזה? מאותה סיבה שאני צופה ב-X-Games, כי אני רואה אנשים מוכשרים מבצעים פעלולים מדהימים. פחות או יותר אותה הסיבה למה לצפות בסרטי קונג-פו או אומנויות לחימה אחרות. כי זה מרהיב ומגניב. הסיפור עצמו שולי, קריקטורי וכמעט ולא ראוי להתייחסות. הדמויות פלקטיות כמעט עד דו-ממד. אבל הריקודים מרשימים. אם אתם חושבים לעצמכם “טוב, ננסה”, אז נסו קודם את You Got Served, שלדעתי עדיין הכי טוב, אבל זה גם לא רע מהבחינה הזאת. אז מה? מומלץ לחובבי פעולה?
Dnevnoy Dozor: (פנטזיה, פעולה, מוזר) שלא יגידו שאני לא רואה סרטים זרים. הנה, סרט ההמשך של Nochnoy Dozor, שני סרטים רוסים ומעניינים. קצת מוזר ששני הסרטים, שקרואים על שם שני הספרים הראשונים בסדרת Night Watch אבל מבוססים רק על הראשון. אבל עדיין, הסרט הזה מובן יותר מהראשון, רציף יותר ומרתק יותר. רמת המוזרות פחות או יותר אותו הדבר אבל הפעם היא מובנת אז התגובה השגרתית היא לא “WTF?” אלא “וואיי! מגניב!”. קצת קשה לי להגיד למי זה מומלץ. תראו את הראשון ואם זה מגניב ומעניין לדעת יותר אז תראו גם את זה. למרות ששניהם די עומדים בפני עצמם.
Three… Extremes: (אימה, חולניות, קיצוניות) האסייתים האלו… They can go to extremes.
Dumplings – חולני, מטריד, גאוני, קראנצ’י. אני מסוגל להבין איך הוא ראוי לסרט בפני עצמו.
Cut – ככה כנראה היה נראה Saw אם היו יורדים לחיי הדמויות יותר ולא רק לדמות של Jigsaw. אנשים במצב קיצוני יוצאים מדעתם. מצוין.
Box – מוזר, לא הכי ברור על ההתחלה. מבולגן ומבלבל וקצת לא קשור. סיפור מעניין אבל היה יכול להעשות יותר טוב.
ואז מתברר לי שדווקא את הסרט הקודם (Three, בלי Extremes) ראינו אחרי זה. הוא באמת פחות טוב אבל עדיין חביב. בעיקר הקטע האחרון.
Memories – נחמד, מטריד, אווירה נהדרת. גם, מאוד מבולגן. כנראה בגלל כל רעיון השכחה הזה. עדיין מעניין.
The Wheel – בובות הודיות מקוללות. לצערי, משחק ילדים היה סרט יותר טוב והקטע הזה פשוט שעמם ועצבן.
Going Home – מתחיל כמו סיפור פשוט על אדם נורמלי תקוע עם חולה נפש אבל נגמר עם הרבה יותר מזה. ממש טוב. סיום מצוין.
Knight Rider 2008: (פעולה, AXN) כן, יש הבדל. מיד. כשהתחלתי לראות את זה חשבתי, “וואי, Knight Rider. אני אוהב את זה. Knight Rider זה מגניב. אני מוכן לסלוח על Team Knight Rider אם זה יהיה טוב. זה לא. וגם ואל קילמר לא משפר את זה מספיק. זאת סדרת פעולה אבל לא סדרת פעולה טובה אלא סדרה שמתאימה לרמה של AXN. זה משוחק בינוני, בנוי רע וכתוב עוד יותר רע. תבינו, הכי טוב שם הוא ואל קילמר והוא משחק את המכונה. זה נראה כאילו הכותבים לא למדו כלום באיך לכתוב סיפור (לא רק מה הגיוני ומה לא אלא גם מה צריך להגיד ומה לא) ואנשי הפעלולים המיוחדים נהנים יותר מדי. אני הפסקתי.
אבל בינתיים מרלין משעשע למרות שנראה שהוא הולך באותה הדרך.
Posted in Reviews by Eran with comments disabled.