מרכיבים הכרחיים לכתיבה דרמטית – תרגיל 4
– אחדות הניגודים: סיטואציה סגורה שהכוחות המנוגדים בה כל כך חזקים לכל כיוון שחייבים להמשיך הלאה.
לדוגמה: גבר ואישה נשואים שלושים שנה. הילדים כבר עזבו את הבית. והם קשורים זה לזו על ידי אין סוף סיבות גשמיות אבל לא סובלים אחד את השני.
“כותבי המדע הבדיוני אינם עתידנים. המדע בדיוני הוא מטפורה על המציאות, הוא לקיחת הקורא למקום אחר כדי להסתכל על כאן ועכשיו. ניסיתי למצוא את אחדות הניגודים בחיים שלי ולהשליך על סיפור. זה נשמע לי קצת מאולץ.”
הנחתים הגיעו. המשימה הייתה סטנדרטית – ניקוי וטיהור – וסיכויי ההישרדות לכל אחד מהם היו כרגיל – שואפים לאפס. מה שהוא לא ציפה הוא לשרוד את המשימה לבד. הקן לא היה בעיה. הוא היה רק בסיס קטן ולא מפותח. כשהגיע גל התגבורת הראשון שלהם, אז התחילו הצרות. חצי מהיחידה הושמדה עד שהם נגמרו. את הגל השני, הוא היה היחידי ששרד. צירוף מוזר של בלגן, שיתוף פעולה, חיפוי והגנה עצמית גרם לכך שכשהרעש פסק וכל חלקי הגופות היו על האדמה, הוא היה היחידי שנשאר עומד. לא נותר לו מה לעשות חוץ מלקרוא לחילוץ. ומהר לפני שמגיע הגל השלישי.
ועכשיו הוא הגיע לגבעה, שלם ובבריאות טובה. הכל יחסי, כמובן.
רובה “המשפד” שלו כוון ישר קדימה ולועו האפל היה צמוד לגופו של החייזר, מספיק קרוב למרכז כך שלחיצה קלה על ההדק תשחרר מטר כדורים שיחצה אותו לשניים. במרחק הזה, מגן הכוח שלו היה חסר תועלת. החייזר, לעומתו, החזיק את לוח החזה של חליפת השריון של הנחת כשהלהב הפסיוני הנשלף מגב ידו כבר חודר בחלקו את הפלדה. הנחת ידע שבאותה קלות, החייזר יכול לשלוף את הלהב למלוא אורכו ולפלח את החליפה המשוריינת כמו מבער פלזמה שחותך בדיל. הוא כבר הרגיש את הרעד והזמזום של להב האנרגיה בכל גופו.
“מה אתה רוצה?” שאל הנחת. החייזר לא ענה. “אני רק רוצה לעוף מכאן לפני ש–” הנחת עצר כשמשהו בזווית עינו תפס את תשומת ליבו. הוא ראה משהו במרחק, מאחורי היער. חיישן האינפרה-אדום הראה לו עשרות גופים נעים. זמן הגעה: דקות ספורות. השמיים היו נקיים, אין ספינה או נחתת בטווח ראיה.
הוא החזיר את מבטו אל פניו של החייזר. מסכתו הסתיר את החצי התחתון של פניו אבל הנחת ידע שאין הרבה מה לראות שם מעבר לעור האפור והמקומט שהיה גלוי גם למעלה. עיניו היו כחולות בהירות ללא לבן ואלו, בנוסף לחוסר באף, שיער או גבות, נטלו ממנו את היכולת להביע הבעות שניתן היה לזהות כאנושיות. החייזר הסתכל על מאפיינים דומים. האטמוספרה הקלושה והשמש הקופחת הכריחו את הנחת לשמור על קסדתו סגור ומואפלת. החייזר אפילו לא היה יכול לראות את עיניו שלו.
“שמע. עוד מעט צריכה להגיע ההסעה שלי. אני אשמח לחיות עד אז.” קולו בקע מרמקול החליפה והתנדף במהירות באוויר הדליל.
“חייך אינם רלוונטיים.” אמר החייזר והנחת שמע את קולו לא בתוך החליפה אלא בתוך ראשו. הוא כבר ידע על היכולות הטלפתיות שלהם אבל זה עדיין היה מטריד.
“רק הכבוד בהשמדת זיהום הנחיל חשוב.” החייזר סיים.
“אז עם כל הכבוד, אני רואה בערך חמישה מיליון מהזיהומים הקטנים האלו מגיעים אלינו אז אני אודה לך אם לא תשפד אותי כי לא נראה לי שתוכל להתמודד איתם לבד.”
החייזר הטה את ראשו קלות לכיוון הנחת ועיניו ירדו אל המרווח שביניהם. הנחת עקב אחר מבטו אל הרובה הגדול שגישר ביניהם. על צידו היה מוטבע בגדול “א.א.ט.1 – משפד”. הנחת לא ידע עד עכשיו שהם גם יודעים לקרוא את שפתו אבל הוא שמח על כך שהחייזר לא ראה את חיוכו הציני.
“אז אתה מתכוון לברוח?” שאל החייזר, קולו מהדהד בתוך גולגולתו של הנחת. “להכתים את נשמתך בכישלון?”
“ואתה מתכוון להישאר פה ולהישחט ללא שום השפעה על התוצאה? להם לא ישנה יצור אחד יותר או פחות. אני יודע שאצלכם זה קצת יותר בעייתי.”
“גם אם אמות, נשמתי תתגלגל הלאה וחזרה אל הקשר. אני אמשיך לשרת את האמנה.”
“תאמין במה שאתה רוצה להאמין. אני מתכוון לשרוד כמה שאני יכול, בתקווה לחיות עד שתגיע הנחתת, ואז לחזור ליחידה שלי למקום שבו אני יכול להשפיע.”
הנחת צחק לעצמו. לדבר איתם זה כמו לדבר לקיר. חיילי הרגל של איור, לא סתם קראו להם “קנאים”.
האדמה התחילה לרעוד ושניהם הביטו במורד הגבעה אל המקום בו הסלעים רעדו והעצים איימו ליפול מהסתערותו של הנחיל. תוך רגע קט פרצו מהיער עשרות על גבי עשרות של מפלצות שנראו כמו שילוב בין כלב לצפרדע רק בגודל של סוס קטן וחום, משובץ בשיניים, קרניים ובליטות אחרות. הם שעטו במעלה הגבעה, משמיעים קולות פקיקה ולעיסה מחרידים. שני החיילים לא היו צריכים יותר ממבט מאשר אחד לפני שהפנו את כל ריכוזם לכיוון האיום המשותף.
הקנאי עזב את הנחת ושלף את להביו הפסיוניים למלוא אורכם. בפעולה בלתי נראית נוספת הוא הפעיל את מגנו האישי והילה כחולה ודקה עטפה את שניהם. הנחת הרים את נשקו וייצב אותו אל מול הסכנה. הוא נעמד מאחורי החייזר, מחוץ לטווח הלהבים האימתנים, והפעיל את חבילת הממריצים האחרונה. הוא הרגיש את החומרים זורמים בעורקיו, מקשיחים את גופו, מגבירים את תחושותיו, מכהים את רתיעותיו ומשחררים את ריסונו. על התצוגה הדיגיטלית של נשקו האישי היה כתוב “243”. בתקווה, זה יספיק.
“אנחנו מחפשים אירוע מרגש, נוגע ללב.”
“התמונה הראשונה כבר צריכה לרמוז על הנושא המרכזי.”
“לבנות לקראת השיא. לגרום לשיפור ואז להתקיל את הנושא המרכזי.”
“אם אפשר אז להנגיד את האירועים עם גורם חיצוני בשביל להנפיש משמעות בסצינות.”
Posted in From the Writing Desk by Eran with 10 comments.
אנטרו איור!
zerg rush !!!OMG
לא הבנתי, למה האיש והפרוטוס עמדו להרוג אחד את השני בהתחלה?
זה לא מוסבר קצת. כדאי לשפר את זה
גרר…
החמצת את הנקודה.
הסיפור הוא או של הנחת מול הזרג או של הנחת מול הפרוטאוס. בגדול – הרעיון טוב, אבל צריך לחדד אותו. כלומר – אם אתה רוצה שהסיפור העיקרי יהיה “הנה שני אוייבים מושבעים מאחדים כוחות מול רוע שלישי”, אז הנחת מראש צריך לחשוב על הפגישה עם הפרוטאוס, לפחד ממנו, אולי. הוא קצת יותר מדי ציני, ואין שום תחושת פחד או מתח בסיפור.
תחשוב יותר – חייל בודד מול גדוד סורים, במקום שני גולנצ’יקים מול עדר כבשים.
דווקא מצאתי את הסיפור עומד במטלה יפה.
הגדרת משימת הכתיבה לא דרשה פחד או חוסר ציניות,
ומתח בין הדמויות לא חסר, הוא פשוט רווי אנדרנלין.
וזה לא בדיוק מסתדר לקרוא לזרגראש עדר כבשים… הם איום אמיתי.
אסף – אם אתה זוכר נכון, בתחילת המלחמה גם הפרוטוס והארצנים היו אויבים. אין לו שום סיבה לא לרצות להרוג גם אותו.
אלודאה – הסיפור נמצא על הרקע של תחילת המלחמה. הארצנים הם חדשים באזור, רק גילו את האיומים שעומדים בפניהם ורק מנסים לשרוד. הוא לא באמת ציפה לפגוש שם את הפרוטוס אבל הוא מבין מול מה הוא עומד. המחשת הנקודה הייתה שהריב בין שניהם הוא גדול אבל הריב שלהם עם הזרג עוד יותר גדול וברגע שהאיום מתממש, הכוח שמאחד אותם חזק יותר מהכוח שמפריד ביניהם.
חוץ מזה, עוד משהו שניסיתי קצת להזריק לסיפור למרות שזה קשה הוא שהנחתים של הארצנים הם פושעים לשעבר. בעיקרון, כולם פושעים אבל הנחתים הם בין הגרועים. הדבר היחידי שמחזיק אותם מוכוונים הוא שהם בחברה טובה ומתקינים להם Aggression Inhibitors. אפילו חשבתי שהקטע של לחזור לצבא ולהיות שימושי הוא קצת מוגזם.
בהגדרת התפקיד שלהם כתוב, ואני מניח שהם יודעים את זה, הוא שאורך החיים הממוצע של כל נחת יחיד, מהרגע שהקרב מתחיל, הוא שש שניות. תשע אם יש להם Medic.
wow זה אומר שלאימפריה האנושית יש המון המון המון פושעים… מה שאומר שהאימפריה די ענקית בהתחשב בכך ש% הפושעים הנידונים למוות מתוך כל האוכלוסיה הבוגרת די קטן אפילו בתרבויות המחמירות ביותר…
מרשים… ומסביר די הרבה על היחס לחיי אדם בצבאות האנושיים בstarcraft.
האם כל בני האדם המשתתפים בלחימה אקטיבית הם פושעים? גם הפסיונים והחובשים והמפקדים שמביניהם?
אם כן זה עוד יותר מסביר את העלילה של starcraft +broodwar. סחטיין על בליזארד.
תקראי את סיפור הרקע של המשחקים.
now what kind of a boring answer is that mmm?
ערן, אם אתה מתכוון להגיש את זה לא כדאי שזה יהיה ברור גם לאנשים שלא קראו את סיפור הרקע?
זה לא נורא משנה. זה דיי ברור מה קורה כאן. עובדה שאנשים הבינו את הרעיון של “אויבים מושבעים מתאחדים נגד איום גדול יותר” בלי כל הרקע של איך הארצנים הגיעו לסקטור הזה של החלל ומה האבולוציה של הפרוטוס. בעצם השתמשתי רק בשני שמות מפורשים מתוך המשחק.
רק כשניהאו שאלה על הקטע של הארצנים במשחק בתור פושעים הפניתי אותה לחוברת של המשחק כי אני לא זוכר את כל זה לבד.