The Less Interesting TimesIn Search of a Better Tomorrow

כתר מלכות: אם כל הכבוד לאורי מאיר וכמה כבוד שיש לי לספרות הישראלית המקורית, הספר הזה פשוט לא מדהים. אני באמת שוקל לשים אותו בסל יד השנייה בכנס הבא. הסיפורים לא בנויים בצורה מספיק מעניינת, הגוף הראשון מתחיל להציק מאוד מהר והכל נראה חולה בהרבה מחלות של כותבים מתחילים, לחץ לסיים אחת מהן. חלק מהרעיונות בכלל לא להצליחו לחדור את חוסר האמון שלי, רוב הסיפורים נגמרים באנחה שקטה וחסרת שום פואנטה והספר בכלליותו לא נשמר בזיכרון. אפילו הסיפור של עידו גנדל לא בין הטובים שלו.
Final Fantasy XI – Premium Box OST Collection: האוסף האחרון ברשימת פסקולי Final Fantasy הוא, לצערי, הרבה פחות טוב מקודמיו. כל המנגינות המוכרות, בין אם זה הצ’וקובו או מוזיקות הפעולה נמצאות גם פה רק הם נשמעות כאילו כלי הנגינה נשברו ונרקבו והקרפחיות אכלו את הכבלים של המיקסר בזמן שעבר מאז הפסקול הקודם. אחרי יותר מ-4 שעות של מוזיקה, כמעט ולא נחרטה בראשי אפילו רצועה אחת. לא נעים לזרוק מוזיקה אבל מה-Premium Box(!!) ציפיתי לטיפה יותר.
Macross Plus – OST Collection: מאקרוס היא הפקה ענקית. אפילו בלי להתייחס לכמות האדירה של היצירות (הקאנוניות) ואורך החיים של היצירה (התחילו איפה שהוא בשנות ה-80 כשהסדרה האחרונה – לא כולל ה-20th Anniversary Edition – היא מהשנים האחרונות) אפשר לדבר על גודל העולם, עומק הרקע וכמובן הדמויות והיחסים ביניהם. הפסקולים נראים אותו הדבר: הם גדולים מהחיים, מרשימים וסוחפים. המוזיקה נהדרת, בביצועים שונים ובגרסאות שונות כשיש אלבום נפרד, Voices Yet Set, שמוקדש כמעט בכללותו לשיר הנושא של הסדרה. לחובבי הסדרה, חובה. לשאר, גם כדאי.
Disturbed – Indestructible: גילוי נאות – הסגנון של Disturbed מוגדר כסוג של Heavy Metal/Industrial ואפשר להשוות אותם ל-Godsmack. הם בין הלהקות המצליחות ביותר בתחום היום וייסדו את המופע המשולב: Music as a Weapon. וההצלחה שלהם היא לא בחסד. הסינגל החדש הראשון ששמעתי היה Inside The Fire שהזכיר לי יותר מדי חומר ישן שלהם ופחדתי שהם ימחזרו. אז הכל בסדר, הם לא. השירים החדשים טובים כמו הישנים ולא חוזרים על עצמם. הקצב עדיין נהדר והמילים של דייוויד דריימן עדיין פוגעות שוב ושוב במטרות שלו (שהן לרוב חופש מחשבה, קונפרמיזם ולכן גם דת). אני כל הזמן אומר שיש במטאל הרבה יותר מאשר מוזיקה טובה ו-Disturbed היא עדיין אחת הלהקות שיותר מעידות על כך. זה חומר כבד אבל למי שאוהב, אין הרבה תחליפים. אם מתעלמים מחמשת רצועות הבונוס אז 12 מתוך 14 הלכו ל-Unfiled.
The Eye (The American Version): אני תמיד אומר שצריך לעבור את המקור לפני שרואים עיבוד לקולנוע בין אם המקור הוא ספר, קומיקס, מחזה רדיו או, במקרה שלנו, סרט תאילנדי אחר. התאילנדים לרוב (כמו הסינים והיפנים) יודעים לעשות אימה כמו שצריך. האמריקנים לרוב… דופקים את זה. אני שמח לבשר שלא כך היה במקרה הזה. כן, הם שינו את הסיום ולסיום אמריקני טוב ונחמד וכן, הם ניסו לדחוף מסר בסוף אבל אחרי הכל מדובר בהעתקה כמעט אחד לאחד של הגרסה התאילנדית (רק שפה הם נוסעים למקסיקו ולא לסין). אז אולי זה חיקוי אבל זה חיקוי שעשוי טוב. ג’סיקה אלבה דיי נושאת את הסרט על הכתפיים והיא לא מאכזבת. ולמרות שהם חתכו הרבה מקטעי ה”בו!” הטובים של התאילנדים (והאחים פאנג הם בין היוצרים היותר טובים) עדיין נהניתי. זה נשמע כמו זבלון אימה אבל זה לא. זה דווקא דיי טוב.
Shutter (The Original Thai Version, Not the American): שמעתי כבר כמה זמן על הסרט החדש בשם Shutter (בעיקר על זה שההוא שמשחק את אנדו בגיבורים משחק שם) אז אחי אמר “בוא נראה את המקור”. אז ראינו. במילה אחת: “וואו!”. בשתי מילים: “וואו! אפקטיבי!”. כבר אמרתי שהתאילנדים עושים סרטי אימה טובים וזה בהחלט אחד מהם. הסרט מכיל כמות מדויקת של מוזריות, קפיצות, הפחדות, פסיכולוגיה ומיתולוגיה בשביל להיות אפקטיבי לחלוטין. זה מתחיל בתור “אוי, דרסנו מישהו ולא חזרנו לעזור לו ועכשיו הוא רודף אותנו” (זה קורה בחמש דקות הראשונות) אבל ככל שהסרט מתקדים מגלים שיש דברים מתחת לפני השטח עד שמגיע הטוויסט הבלתי נמנע והסיום האופייני. הסרט הזה גורם לי לחשוב כאילו יש סט של הוראות איך להכין סרט אימה תאילנדי והסרט הזה עוקב אחריהן במדויק. נהדר.
P2: הסרט הזה הוא אחד הבדיחות היותר משעשעות של השנה האחרונה. הסיבה הממוצעת למה לא הלכו לראות אותו בקולנוע? כי לא ראינו את P1. אז לידע כללי, P2 זה פשוט החניון שבו היא שמה את המכונית. אם הסרטים הקודמים היו סרטי אימה טובים אז זה לא ממש. בחומר הנוסף של ה-DVD הם מדברים על ההדדיות בין הדמויות, על העוצמה הרגשית ולמען האמת, זה זבלון אימה וגם לא אחד מרשים במיוחד. התירוץ למצב טפשי, אין כמעט שום הסבר על הסיבה והדמויות מדרדרות מהר מאוד לפעולות מטומטמות לחלוטין. כנראה שהדבר היחידי שאני יכול להגיד שחיובי פה זה שבניית הדמויות וההזדהות איתן לא נעשתה בצורה מעצבנת כמו ב-Alien vs. Predator – Requiem.
Poultrygeist – Night of the Chicken Dead: הסרט הזה היה כל כך מעייף שאין לי אפילו כוח לכתוב עליו הרבה. זבלון אימה סוג ב’ (בניגוד ל-P2 שלפחות נראה טוב) מטופש ואידיוטי. לאורך כל הסרט חשבתי על איך אפשר היה לבנות אותו עם קלפים של Grave Robbers from Outer Space. והם אפילו לא טרחו להסביר את כל הקטע ה”אירי אינדיאנה” הזה של האני מהעתיד. הכל היה סתם בשביל אפקט הגועל ואני לא אוהב את זה. זה אולי עדיף על סרטי ה-Movie של וויינשטיין אבל עדיף כבר לראות Dead Alive.
Doctor Who 4×08-09: אני לא עושה את זה לעתים קרובות אבל דוקטור הו היא כנראה אחת הסדרות היותר טובות כיום אם לא הטובה ביותר ומגיע לה אזכור גם אם העונה עוד לא נגמרה. אז Silence in the Library ו-Forest of the Dead (מאת סטיבן מופאט) הם בינתיים הפרקים הכי טובים של העונה הרביעית. אימה, מסתורין, דרמה והכל עטוף בסיפור נהדר ועשוי בפשטות כמעט מוחלטת (“מיליון מיליון יצורים חיים ושקט בספרייה?”). אז אם רוצים לחוות את הדוקטור רק בקצת אז יש את שני הפרקים האלו: Blink, Human Nature ו-Family of Blood בעונה השלישית, The Impossible Planet ו-The Satan Pit בעונה השנייה ו-The Empty Child ו-The Doctor Dances בעונה הראשונה.
Revolver: אח שלי אמר שזה סרט של גאי ריצ’י אז כדאי לשים לב טוב מה קורה. גאי ריצ’י עושה סרטים מתוחכמים אבל אני חושב שפה הוא כיוון גבוה מדי והחטיא. ארוך הורד. הסיפור ההתחלתי מעניין. ואז הדברים נהיים יותר מעניינים. אבל אז המשחק הגרוע של ריי ליוטה יוצא לאור. ההפוכים על הפוכים מתחילים להערם אחד על השני כמו ילדים בני חמש בזמן הפסקה וכשכבר מתחילים לחשוב שאני אולי לא מבין כלום אבל עוד מעט יסבירו לי אז הסרט מנפנף קצת בידיים ונגמר. ועכשיו אני חושב האם מולהולנד דרייב פחות מובן מזה? כי אני מוכן לחזור ללוק, סטוק בכל רגע.
Dead Fish: זה גם היה סרט פשע קצת מורכב אבל הרבה יותר מובן והרבה יותר משעשע. גארי אולדמן ובילי זיין עם מבטאים בריטיים משעשעים, רוברט קרלייל מקלל על ימין ועל שמאל והילד מ-Primeval משתולל לפה ולשם בחוסר מקצוענות משווע. זאת נוסחה מוכרת אבל היא בהחלט בנויה טוב ועשויה טוב. סרט פשע קליל אבל לא יותר מדי, קומי אבל לא סלפסטיק. כדאי, במיוחד למי שהתגעגע לגארי אולדמן קצת בין הבאטמנים.
In Bruges: למה בברוז’? שאלה מצוינת. זה מתחיל כמו סרט פשע קומי אבל לאט לאט מבינים שהסיפור פה יותר עמוק. עדיין דוחפים פה ושם כמה בדיחות אבל לא בצורה מוגזמת. זה סיפור מעניין על עקרונות, על קצת אנושיות ועל שני רוצחים שמעבירים שבוע בברוז’. אבל הכל מתובל בציניות משעשעת. בהחלט אהבתי.