חיי תותחן
כשרק הגעתי לביסל”ש (בית הספר לשריון למי שלא מדבר צה”לית) אז אחד הדברים הראשונים ששלחו אותנו לעשות זה את ‘מבחן רפא”ל’. במבחן הזה שולחים את השריונר הצעיר ל’מאמן רפא”ל’ (שזה מדמה תותחנות שנבנה על ידי הרשות לפיתוח אמצעי לחימה וכמו כל ישראלי טוב, הבן האדם הראשון שהתעסק עם זה קרא לזה על שם החברה) שבו בודקים כמה טוב הוא בלקלוע למטרה עם הבק”ש (בקרת אש) של הטנק שבו הוא אמור להיות. כל זה בלי שהוא עבר שיעור אחד. אני מניח שזה נחוץ כי במקצועות לא באמת מלמדים איך לפגוע כמו שצריך, רק את הדברים הטכניים.
אני הייתי מספיק טוב ושלחו אותי להיות תותחן. זה נשמע מגניב עד שמתייחסים לעובדות שאני 1.86 מטר ותא התותחן הוא התא הכי קטן בטנק. אבל לפחות היו לי הרבה חברים באותו המצב. הייתי תותחן טוב. לאורך כל הצמ”פ הייתי בין ארבע התותחנים הטובים של הפלוגה (אני חושב שהיו רק שניים טובים יותר ממני) ובמבחן צוות המסכם, אחרי שלמדתי מהפעם הקודמת שעשינו את זה, הצלחנו להשחיל שלוש ‘מטרות’ (זאת אומרת, בול פגיעה בלי שום תיקונים) ב-50 שניות בערך כשהתקן הוא שתיים ב-40. אבל פה אני גם צריך לתת קרדיט לנהג שלי, שתמיד הגיע למקום הנכון בזריזות ובלי שום בעיות, ולטען שלי שרוב הזמן חיכה לי ולא להפך.
אבל את הקטע המשעשע, שמוכיח שאו שאני באמת תותחן מצוין או שיש לי המון מזל, הזכיר לי אסף לפני יומיים. זה היה בצמ”פ, היינו בשטח בתרגילי לילה. זה היה עוד בתקופה שהיו לי משקפיים אז עשיתי את זה עם ראייה פחות טובה ממה שיש לי עכשיו. אני חושב שזה רק היה בדיקה של המקלע המקביל. לא השתמשנו בארטישוק (אני לא זוכר אם זה היה כי הוא לא עזר או כי לא נתנו לי) ככה שגם לא הייתה לי ראיית לילה. והמפקד שלי אמר לי לפגוע בבזנ”ט עם המקלע המקביל. הסתכלתי דרך העינית ולא הייתי בטוח אם אני באמת רואה אותו. מדדתי טווח לעמדה שעליה הוא היה והמט”ל החזיר מספר קרוב לקילומטר. אמרתי למפקד שלי שאני לא ממש רואה את הבזנ”ט ואני חושב שזה יהיה רעיון רע לירות עליו. אמרתי את זה כמה פעמים. הוא כנראה ראה יותר טוב ואמר לי לירות בכל מקרה.
אז יריתי. בערך שנייה של מעוף ואז ראיתי את הנתזים ושמעתי את הנקישות על הבזנ”ט. היה קצת קשה לצנן את ההתלהבות שלי אחרי זה.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with 6 comments.
אהם.. צר לי להטריד אותך עם עובדות, אבל:
רדיוס הסטיה מהמטרה של מקביל במרחק קילומטר היא משהו כמו 10 מטר. זה מצוין בשביל להוריד את הראש לחי”ר בעמדות, אבל בשביל לפגוע בבזנ”ט זה בעיקר אומר שהיה בזנ”ט איפשהו במרחק 10 מטר מאיפה שכיוונת וירית מספיק כדורים.
למט”ק יש יותר עם מה לעבוד – הוא רואה עם העיניים שלו את השטח מה שאומר שהוא מקבל הרבה יותר אור מהתותחן עם העינית המצ’וקמקת ( = יש לו ראית לילה יותר טוב), והוא יכול לכוון בערך עם האורבלייט של התותח – לכוון מספיק טוב כדי לקבל סטיה של לא יותר מ-10 מטר לקילומטר.
הניסיון שלי עם מקביל, זה שזה כלי מצוין עם אתה רוצה לעשות גשם עופרת לחי”רניקים ממרחקים שהם אפילו לא רואים אותך, או לעשות חורים בסלעים (אספר לך בהזדמנות), אבל לא לשום דבר אחר.
אם אתה באמת רוצה לבדוק כמה תותחן טוב (ולא לדוגמה, כמה המחשב של הטנק שלו טוב) אז תתן לו לנסות לפגוע כדור שני בתפ”ע עם 0.5 למטרה במרחק רגיל (4ק”מ). בצמ”פ שלי היה רק אחד שעשה את זה, ולמרות שאני מחשיב את עצמי תותחן די טוב (ויש לי קבלות ;-) ), זה לא היה אני.
למזלנו, וזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע עקב כך שכפי שציינת היום מלמדים תותחנים את הטכניקה הבסיסית ולא צלפות, מה שחשוב בטנק מודרני זה בעיקר כמה המחשב טוב ולא כמה התותחן טוב – כי בתחרות של תותחני מרכבות מול תותחני שוט ישראלים, אני חושב שאני יודע מי היה מנצח.
למען האמת, אני לא זוכר אם זה היה המקביל או ה-0.5. אני מהמר על המקביל כי כמעט ולא היה לנו 0.5 בצמ”פ.
יכול להיות שמה שאמרת זה באמת מה שקרה. אני לא פוסל את העובדה שבדיוק באותה הזמן מישהו אחר ירה ופגע. אבל לי זה גרם להרגיש ממש טוב. :)
מזכיר לי את הפרק ההוא של בכיוון דרום בו שני הסיירים הוותיקים יורדים על מכשירי הטלסקופ שמחוברים לרובים של היום ומצליחים לפגוע בלעדיהם לפי תחושת הלב, מיטב הכוונות וידיים יציבות כסלע.
יש עדיין חובב נשק שאני ראיתי שמשתמש ברובים ממלחמת העולם או משהו כזה והוא צולף למרחקים של קילומטרים עם כוונות ברזל. זה כל כך רחוק שיש לו זמן לירות ואז להזיז את העין למשקפת ולחכות לפגיעה.
יש אנשים שעושים את זה, אבל במרחקים כאלה זה יותר חשוב שהרובה טוב מאשר שהאדם טוב. אני לא אומר שהצלף לא טוב, אבל הוא לא יכול לקחת כל רובה ולעשות את זה – הוא צריך רובה מיוחד שטופל בצורה מיוחדת (ויקרה) כך שזוית הסטיה של הכדורים תהיה מאוד קטנה. חמור מזה – בהנתן רובה כזה, רוב האנשים יכול לצלוף באיכות דומה אחרי אימון קצר.
כמו כולם אני גם מסמפט את האנדר-דוג, וכל סיפור טוב בטח מסתיים עם ניצחון הרוח על החומר – אבל אם אנחנו מדברים על העולם האמיתי אז מה שהכי קובע זה הסתברות ואיך משתמשים בטכנולוגיה כדי להקטין למינימום את ההשפעה שלה.