The Less Interesting TimesTemporality Just Gets in the Way

2008/04/06 Weaponless: The Damned Soldier

“אתה מטורף, אתה יודע?”
“תרגישי חופשי לרדת מתי שאת רוצה.”
אנה הסתכלה מחוץ לחלונות הגבוהים של ה-H3 הממהר בדרכים הלא סלולות בשומרון. עפר וכורכר שלא ראו יותר מסנדלים ונעלי צבא מאז קום המדינה היו צריכים להתמודד עכשיו עם רכב שטח מיופייף בצבע כסוף שכבר איבד את ברק סוכנות המכירות ועם שלושת הטנדרים שמאחור כשכולם נסעו במהירויות שלא היו נחשבות הגיוניות גם בכביש שש. נתנאל התמודד עם המשימה במיומנות, מתמרן את ההאמר המוקטן בין האבנים הגדולות ושומר עליו במסלול יציב באותו הזמן. במבט אחורה, אנה ראתה שהמכוניות האחרות לא זכו לנהגים מוכשרים כמו שותפה והצליחו להישאר בעקבותיהם בכוח הרצון וההתמדה בלבד.
“ומה אתה מתכוון להשיג בכל זה?” אנה הפנתה את השאלה לכיוון צד הנהג אבל המשיכה לאחוז בעוצמה בצידה של הרכב. “יש גבול ליכולות שלי גם אם הייתי יכולה להשתמש בהן עכשיו.”
“אני מקווה למשוך קצת זמן ואז נחשוב על–וואה!” הסחת הדעת הקלה גרמה לרכב להחליק לכיוון צד הדרך ונתנאל נאלץ לבצע תמרון מהיר בשביל להימנע מהסלע שהופיע משום מקום בתוך חרוט האור שלפני המכונית.
משהו צפצף ביניהם ונתנאל הגניב מבט לפני שהחזיר את עיניו לפניו. “הגענו,” אמר.
אנה התקרבה אל המסך הקטן עד כמה שהייתה יכולה בלי לעזוב את ידית האחיזה מעל חלונה. “אתה לא רציני,” היא פלטה, מעט האנרגיה שעוד הייתה לה, נוזלת עם המשפט. תמונת ה-GPS, שהתעדכנה כל כמה שניות, הראתה לה בצבעים חביבים שנותרו להם עוד מאות מטרים בודדים עד שיגיעו למצפה, או במילים אחרות, עד שתגמר להם הדרך. נתנאל לא הראה שום סימנים לכך שהוא עומד לעצור בקרוב.
כשהצוק היה בטווח ראיה ואנה דחפה את חזית המכונית עד שפרקי אצבעותיה הלבינו מהרצון לחזור אחורה, נתנאל דחף קלות את ההגה לכיוון אחד ומשך אותו בחוזקה לכיוון השני תוך משיכת בלם היד בכל כוחו. ה-H3 החליק על העפר והסתחרר, מפנה את חרטומו אל הדרך ממנה הגיעו וכמעט שפוגע בחומת האבנים שהייתה אמורה למנוע מילדים קטנים לקפוץ אל מותם. שלושת הרכבים הנוספים הגיעו אל המצפה, התפרשו על הדרך וסגרו את היציאה.
“אממ…” אמר נתנאל כשניסה לחשוב על מספר המהלכים הבאים שיצטרך לבצע, “תנסי לעקוב אחריי ותתחפפי אם את צריכה.” הוא הוציא את המפתחות ויצא מההאמר בלי לתת לה הזדמנות להחזיר תגובה.
עם אורות הטנדרים מופנים לכיוונו, לא יכול היה נתנאל לראות הרבה יותר מאשר שישה מקורות אור חזקים שהסתירו תנועות מעורפלות ומבשרות רעות. אנה איגפה את ההאמר והצטרפה אליו בזמן שדמות הגיחה מקיר התאורה.
“אני נשבעת לך,” אמרה בקול רגוע ושליו, “שאם אנחנו נכשלים במשימה הזאת, אני אדאג שתעלה לדין משמעתי.”
“אם נכשלנו זה אומר שהרגו אותנו,” הבהיר לה בלחש.
“אני יודעת!”
“סתמו ת’פה!” צעק עליהם גבר כהה עור שלא התגלח כבר מספר ימים. בגדיו היו משופשפים ולא מסודרים והוא נראה כמי שעל סף התמוטטות עצבים. הוא החזיק אקדח בידו שנתנאל זיהה כברטה 92, אקדח סטנדרטי, קל להשגה וקל לתפעול.
“אני לא חושב שמתחשק לו ליהנות מהנוף,” הפטיר נתנאל לכיוונה של אנה.
“שתוק!” נפנף האיש באקדחו. “תביא ת’מפתחות או שאני יורה בכם עכשיו.”
נתנאל הרים את ידיו לגובה חזהו, מראה את כפות ידיו הריקות חוץ ממחזיק המפתחות הקטן שהידלדל מאצבעות ידו הימנית. הוא הושיט את המפתחות מעט קדימה, מגרה את האיש איתם, וכשראה אותו מתקדם הניף אותם לאחור, משגר אותם כמו פגז תלול מסלול אל מעבר לסף הצוק והחשכה.
“זאת התוכנית שלך?” שאלה אנה כששמה לב שהאיש מתחיל להיכנס לפאניקה.
“אני עובד על זה,” אמר נתנאל.
“מה עשית, בחיית רבאק?!” נהם האיש עם האקדח וצעד קדימה עד שהקנה כמעט נגע במצחו של נתנאל.
“גרמתי לך להתקרב,” נתנאל לחש וחייך.
“מה?” שאל האיש, לא בטוח במשמעות התגובה הלא שגרתית אבל הוא כבר איבד את ההזדמנות שלו.
נתנאל הסיט את האקדח מפניו ושיגר אגרוף אל גרונו של האיש. האחרון ניסה לנשום בזמן שנתנאל תפס את ידו מתחת לבית השחי, הרים את המרפק והוריד את הכתף. האיש הצליח לשחרר צרחה קטועה ושיחרר את האקדח רגע לפני שידו נשברה. אגרוף נוסף מנתנאל שבר את אפו של האיש וידו השנייה משכה אותו אליו בסיבוב. נתנאל עמד כעת מאחורי האיש, מחזיק את צווארו בין שתי אמותיו, משאיר אותו כמגן בינו ובין שותפיו.
“את מוכנה?” שאל בלי להסיט את מבטו.
אנה, שניצלה את הסחת הדעת כדי לשים את נתנאל בינה ובין הרובים הפוטנציאלים הנוספים, הנהנה קלות, נזכרה שהוא לא רואה אותה ולחשה את אישורה.
במהירות סובב נתנאל את ראשו של הגבר שאחז לכיוון אחד ואז לכיוון השני, נותן לגופתו הרפה ליפול לעפר.
“רוצי,” צעק ומשך את אנה אל מאחורי הרכב כשכדורים חדים ריצדו על האדמה שתחתיהם וההאמר שלידם. היריות הפסיקו והם שמעו התלחשויות בערבית מכיוון הטנדרים, כנראה שוקלים מה עושים עכשיו.
“אני יודעת איך אנחנו יוצאים מכאן, אבל מה עם המטען שלנו?”
נתנאל הושיט את ידו מעלה ושיחק עם מנעול תא המטען עד שהחלון הרחב נפתח, חושף לאוויר העולם את תא המטען המלא כולו לבנים בצבעים דהויים ועל כל אחת מהן כיתוב בצבע שחור קשוח שהראה סימני שפשוף מתקדמים. במרכז המצבור עמד מכשיר אלקטרוני מאולתר שהיה מחובר בחוטי חשמל פשוטים לכל אחת מהלבנים העליונית. הוא פשט את ידו הימנית קדימה וריכז בה את מחשבותיו. נקודות כחולות ובוהקות, ללא גודל או מסה, החלו לעלות מהעפר עליו ישבו. זוהר בהיר, כמו אבק פיות, נאסף אל כף ידו הפתוח והחל ללבוש צורה. עצם בעל נפח וצורה של תפוח אדמה התמצק מולם; כאשר הנקודה האחרונה נאספה אליו, הזוהר התעמעם ונעלם, משאיר מאחוריו רימון נפץ סטנדרטי ונתנאל אחז בגופו המשובץ, לא מבזבז רגע ושולף את ניצרתו.
“אתה באמת מטורף,” הכריזה אנה בשוויון נפש השמור למצבים בהם סכנת החיים שואבת ממך את היכולת להרגיש.
“רק עושה מה שצריך,” ענה לה נתנאל. “מוכנה?”
היא תפסה בחולצתו, בצד המרוחק ממנה, והכינה את ידה השנייה מאחוריה, מיישרת את מבטה אליו. נתנאל הרים את הרימון מעל ראשו, החזיק אותו בתוך תא המטען הפתוח, מעל מאגר חומרי הנפץ המאולתרים, והביט באנה.
הוא הנהן קלות ועזב את הרימון. לפני ששמע את הכפית, אמצעי האבטחה האחרון על מתקן הנפץ, עפה ופוגעת בחלק כלשהו ברכב אנה כבר משכה אותו אליה, תופסת בידה השנייה את האוויר סביבם ומושכת את המרחב עצמו כמו שמיכה כדי לכסות את שניהם. שני אנשים, חמושים ברובי קלצ’ניקוב ואם-16, הופיעו באותו הרגע משני צידי ההאמר, מכוונים את כלי נשקם אל האדמה שבינם. לא היה להם זמן רב לתהות על פשר היעלמותם של שני גנבי הרכב מכיוון ששתי שניות לאחר מכן פעל הרימון ושבריר זמן בלתי מובחן אחר כך החריד פיצוץ אדיר את המצפה, זורק את הרכב החדיש באוויר כשלדה מקומטת ומפוחמת ומאדה את שני הגברים החמושים שעמדו לידו.
כמאה מטרים במורד הדרך, הלילה הוזז הצידה. אנה הביטה מעבר לוילון הבלתי נראה ולאחר שוידאה שהשיגו מרווח ביטחון, הזיזה אותו לגמרי ועזבה את חולצתו של נתנאל. הוא צעד מספר צעדים קדימה, משאיר את הנקודה בה הוא ואנה יצאו חזרה אל העולם האמיתי מאחוריו. מסיט את כנף מעילו, הוא הושיט את ידו אל אחד הכיסים הפנימיים והוציא אריזה דקה, ארוכה וכחולה. כשאנה נצמדה אליו, מכניסה את זרועה תחת שלו, הוא פשט את החטיף מאריזתו והושיט לה את ראשו. היא שברה ממנו את הקובייה הראשונה והשליכה אותה אל פיה, לועסת בחיוך מתון. נתנאל נגס בקובייה השנייה ושניהם הביטו בלהבות הגדולות והיפות שהאירו את הלילה המדברי השקט.
“אז מה היה קורה אם היית עוזבת אותי שם בפנים?”
“אני לא יודעת.”
“שזה אומר?”
“אני באמת לא יודעת. ניסיתי את זה פעם…”
“ו…” הוא השפיל מבטו אליה.
“בוא נגיד שהכלב של השכנים לא הצליח למצוא את הדרך הביתה.”
פרצופו של נתנאל התמלא בחלקו בהערכה ובחלקו ביראה. אנה רק חייכה והסיטה את וילון המציאות בחזרה, מסתירה אותה מראייתו.

Posted in From the Writing Desk by Eran with 16 comments.