ביקורות בשורות

בלי שום סדר מיוחד…

המצפן הזהוב: מאוד יפה. מאוד גדול. מאוד מאכזב. הוא פשוט לא מרגש בצורה מטרידה. הספר שאב אותי פנימה בגלל איכותו הפנימית ואיכותו ההפקתית. הסרט בהחלט נראה כמו משהו שזורז דרך ההפקה כדי שיהיה אפשר להרוויח עליו כסף מהר. המ”מ שלי היה קורה למפיקים “לחוצים טיפשים”. ותזכירו לי לספר את הסיפור הזה.

3:10 ליומה: זה מערבון. אני בדרך כלל לא מתלהב ממערבונים. הם נותנים לחזור על עצמם. זה הראה קצת סטייה והתכתבות עם הז’אנר. הוא היה חביב ומעניין עם דמויות בנויות טוב (לפחות של הפושע ושל האיכר) אבל הסוף קצת איכזב.

אמריקן גנגסטר: סרט על שוטר כושל שמנסה לעצור סוחר סמים בשנות ה-70? לא נשמע כל כך מגניב, נכון? טעות. מבוסס על סיפור אמיתי (שהלכתי ובדקתי) ובהחלט כתוב מצוין ומשוחק עוד יותר טוב. עד כמה שאני זוכר, אילו דמויות דיי חדשות בשביל ראסל קרו ודנזל וושינגטון (אלא אם כן זה קצת דומה לתפקיד ב-Quick and the Dead) והם עושים אותן מצויין. למרות אורכו, מומלץ מאוד.

הלווייתן מבבל: לא נעים לי ללכלך על אנשים מהקהילה אבל לא התלהבתי. הוא קצת עמוס מטאפורות. הדמויות מתנהגות, לעתים קרובות מדי, בצורה לא מתאימה או צורמת. בכמה נקודות, תיאור הטכנולוגיה גרם לי להישלף לחלוטין מעולם הסיפור. אני מודה שלקראת החצי השני של הספר גמעתי אותו הרבה יותר מהר מאשר בהתחלה אבל הוא היה הרבה יותר אפקטיבי אם הייתי קורא אותו לפני כמה שנים ולא היום.

The Witcher OST: אפל, קודר, קריר, סימפוני ומגניב. חביב ביותר. נשמע כמו סרט אימה טוב.

Mass Effect OST: רק מהפסקול המשחק נשמע כמו אופרת חלל. הרבה נעימות סימפוניות ולפעמים קצת מוזר.

Gears of War OST: נשמע כמו משחק פעולה אפי. נעימות סימפוניות משולבות עם קטעי מוזיקת פעולה פה ושם. אהבתי. שווה שמיעה חוזרת.

KURAU Phantom Memory OSTs: פסקול של סדרת אנימה. נעימות יפניות. שירים ביפנית. סך הכל מאוד נעים. ומה שאני מאוד אוהב בפסקולים כאלו? בדרך כלל מקבלים שניים מהם (אם לא שלושה או ארבעה) “במחיר של אחד”.

Halo 3 OST: כזה פסקול טוב לא שמעתי כבר הרבה זמן. אני מת על המוזיקה של Halo והפסקול החדש עונה על הדריש והרבה יותר. הוא כפול כמו הקודם ובהחלט התקדם ממנו. הוא פשוט Halo 3. והוא כולל שיר בונוס שהוא ממש מחווה להיסטריה של Halo.

CNN Reports – God’s Warriors: סיימתי אתמול לראות את סדרת התוכניות הארוכה הזאת (שלוש של שעתיים) וזה… מעציב אותי כמה שהכל כל כך מדויק ונכון ומפחיד ומטריד (במיוחד כשמדובר על היהודים). חובה בשביל להבין למה צריך, לפחות, לפחד ממה שדת יכולה לעשות. (חפשו ברשת, בטוח עוד מישהו הקליט חוץ מאח שלי).


Posted in No Category by with 6 comments.

Comments

  • אלודאה says:
    2007/12/14 at 21:59:38

    מעניין שתהגובה שלך ללוויתן מבבל היא בדיוק התגובה שלי למצפן הזהוב – שהייתי נהנית ממנו הרבה יותר אילו הייתי קוראת ואתו לפני כמה שנים, ושתיאורי הטכנולוגיה מאד הפריעו לי.

  • Eran says:
    2007/12/15 at 13:20:41

    אני חושב שבעיקר אהבתי את חומריו האפלים (מעבר לאיכות ההפקה המדהימה של הספר) בעיקר המסר שידעתי שהוא מנסה להעביר ובניית העולם המגניבה שלו.

    אני יודע שדוקינס אוהב להתייחס אליו בתוך התיאור ההגיוני היחיד שהוא מכיר ליצור הגדול יותר מחיידק בעל יכולת תנועה גלגלית.

  • אלודאה says:
    2007/12/16 at 13:19:49

    מכיוון שטרם קראתי את מלוא הטרילוגיה אני מנועה מלהגיב על בניית העולם המגניבה. משהו בתיאורים שם היה חסר לי. למשל – ממש לא קיבלתי את אווירת הסטימפאנק. כאשר קראתי אותו קיבלתי יותר את הרושם של עולם פנטזיה “סטנדרטי” עם מכשפות ושאר מגניביות + צפלינים.

  • Nihau says:
    2007/12/16 at 20:51:35

    have to seem the series KURAU yet?
    I know the music is superb but the series itself is a greater whole.

  • Nihau says:
    2007/12/18 at 16:35:52

    לגבי השריון הלביש- לאן תלך האינרציה? עדיין צריך למצוא דרל לתעל את האינרציה מסביב לגוף ולא דרכו, עדיף להכריח אותה לעבוד בדרך- למשל מערכת וויסות טמפ’ או מערכת קפיצים\הידראולית לתגבור יכולת גופנית של הלובש או שתיהן.
    נקודה נוספת- הביגוד הזה מתכווץ כשהוא נפגע\נמתח- זה עלול להגביר את הנזק במקרים מסויימים.

    מה שכן- זה יכול כבר עכשיו להיות יופי של חוסם וורידים\עורקים- יותר יעיל מהגומי השחור שמשתמשים בו כיום- ולו בגלל שסוף סוף אפשר יהיה לכתוב עליו ישירות.

  • עודד says:
    2007/12/29 at 17:03:56

    דווקא אהבתי את הסרט “המצפן המוזהב” – אני חושב שהוא היה תקציר טוב למדי של הסיפור והעביר את רוב הנקודות החשובות עם הרבה כיף. הדבר העיקרי שהפריע לי זה השריון של בירנסון שדימיינתי אותו הרבה יותר מרשים (אני חושב שגם באחד הפוסטרים ראו משהו הרבה יותר מוצלח).

    מהספר לא ממש התלהבתי – יכול להיות שבגלל שקראתי אותו מתורגם ויתכן שהתרגום לא ממש מוצלח (אני לא באמת יודע, עוד לא השוותי למקור), אבל הוא מרגיש נורא כמו ספר ילדים ברמה הסיפורית/תיאורית שלו – יותר בכיוון של “ארטמיס פאול” מאשר “הארי פוטר”. אני תקוע באמצע השלישי בגלל שאני לא מצליח להתגבר על זוית הראיה של הסיפור שתקועה בגובה של מטר עשרים ולא מצליחה להרים מבט מהרצפה – זה היה יותר מוצלח בספר הראשון, אבל בשני ובשלישי הדמויות כבר תוקעות את העיניים ברצפה ולא מסתכלות יותר מצעד אחד קדימה.