The Less Interesting TimesDon't Panic

2007/10/21 סוף שבוע ארוך

זה מה שעבר על כוחותינו, בעין חרוד, בקורס קריעת תחת של דאיטו-ריו.

ביום חמישי התייצבנו אני ודותן בעין חרוד בעשר בלילה. אמרנו שלום לסטאס, ידידנו משכבר, וליואב, מצטרף חדש לשבט. מהר מאוד הגענו למצב בו סטאס “מאמן” וחוזר איתנו על קאטות אידורי של איקאג’ו אבל באמת הוא מפוצץ לנו את הצורה באחת-עשרה כבר לא יכולתי לקום מיד מהמזרון, חצי שעה אחרי זה כבר נגמר לי הכוח לגמרי, וחצי שעה אחרי זה כל כך כאבו לי הברכים שאפילו צ’יקו לא הייתי יכול לעשות.
רק למחרת הבנתי באמת מה הוא עשה שם. הוא הכריח אותנו להתמודד מול יריב שבאמת מנסה לפגוע בנו והוא התיש אותנו למצב שבו באמת אין לנו כוח, אז אנחנו עושים את הקאטות כמו שצריך.

ביום שישי תחלנו עם זאזן, סוג של מדיטציה שבמשך חצי שעה מפסיקה את זרימת הדם לרגלים וגורמת לך לשקול ברצינות התעלפות. אכלנו ארוחת בוקר וחזרנו להתאמן, הפעם קנג’וטסו. הרמנו את החרבות והתחלנו עם האלף מכות לחימום. שאר הקבוצה הגיעה תוך כדי והתאמנו גם בקאטות של חרבות. משם המשכנו חזרה לג’וג’וטסו וטאצ’י איי. עבדתי מול ירון ולמדתי המון. לירון אין ממש רחמים אבל הוא לא מוכן לישר את המרפק.

עין חרוד הוא עדיין לא קיבוץ מופרט לגמרי ואכלנו על חשבון התקציב של ים. אבל האוכל שם היה ממש ברמה. לא הרבה יותר איכותי או משהו מדהים יותר מאשר אצלנו אבל אפשר לראות את ההשקעה, את האווירה והיו קעריות קצפת בארוחת הערב.
זה קצת שיעשע אותי שהפסקת הצהריים והפסקת הערב כללו גם שינה אבל עם אחרי לילה של ארבע שעות ולפני אחד של חמש, אני לא מתנגד. אחרי סיום האימון לאותו היום, הרבה חזרו הביתה ונשארנו רק אני ודותן, ניקו, ירון ויואב (שכבר לא היה יכול כל כך לשבת כמו שצריך. ראו עליו שהוא חדש בנושא כי הוא היה פגוע הרבה יותר גרוע ממני).

ביום שבת, אחרי שינה טיפה יותר נורמלית, חזרנו להתאמן עם החרב. אתמול, אחרי שירד גשם וניקו גילה את אקדח הפלסטיק שלי, התאמנו על קאטות חרב קצרות, קאטות ללא שליפה, ומה עושים כשמאיימים עליך עם אקדח. בשבת בבוקר יצאנו שוב החוצה והתאמנו על חיתוכים, מכות ודברים משעשעים אחרים.
אחרי החרבות ואחרי ארוחת הצהריים, חזרנו לדוג’ו לכמה שעות האכזריות האחרונות. איקאג’ו in rapid succession. בערך בשלוש שעות כיסינו את אידורי, טאצ’י איי, האנזה האנדאשי, אושירו וכמה ואריאציות שונות. ואפילו הספקנו מירוץ קאטה אוטושי.

בסביבות שלוש וחצי אחר הצהריים, כשאני בקושי הייתי יכול להתמתח או לנשום עמוק, כשיואב לא היה מסוגל לשמור על סיזה ליותר משלושים שניות ודותן נראה כמו כלב מוכה כל פעם שמישהו נגע לו ביד ימין, צילמנו תמונה קבוצתית ונפרדנו לשלום.

בערב כבר הייתה מסיבת היום הולדת של אבא שלי. אם כל הכבוד להיותו בן שישים ושכל המשפחה באה, המסיבה נראתה לי דיי מוזרה. נראה שכמעט כולם דיברו רק עם מי שנמצא איתם כבר בקשר קרוב יותר ולא קרה הרבה. במסיבה של רמי, לעומת זאת, לא היה פילוג שולחנות, היה עידוד להסתובב, והיה שולחן מסאז’ים. ליום הולדת, לפי דעתי, לא צריך להיות נושא או מסיבה גדולה אבל צריך להיות משהו לעשות.

Posted in No Category by Eran with 1 comment.