אמינות זה חשוב
אמינות זה חשוב לי בכל דבר שאני עושה. אם אני רואה סרט, קורא ספר, כותב סיפור או משחק והמכניקה המוצגת לא אמינה, לא עקבית או פשוט סותרת את מה שאני יודע שנכון, זה מפריע לי. זה מנתק אותי מהסיפור ופוגע ביכולת שלי להיכנס לעולם ולרוב גם באינטליגנציה שלי. וכשזה קורה מספיק פעמים ברציפות, אני מפסיק.
בהארי פוטר זה הפריע לי אבל באמת חשבתי על זה רק לאחר שסיימתי.
בלופר זה מאוד הפריע לי כך שהתחלתי לרטון מיד כשהסרט הסתיים.
ואז לאחרונה הרמתי את Batman – Book of the Dead וזה כל כך הפריע לי שהפסקתי באמצע.
Book of the Dead נחשב ל-DC Elseworld. זה גרסה אלטרנטיבית לבאטמן בו מרת’ה ותומס היו עדיין מאוד עשירים אבל ארכיאולוגים בתחביבם העיקרי. והם נרצחו בגלל איזו שהיא קונספירציה מסובכת שקשורה לאוצר ידע אדיר שהושאר במצריים ואיזה שהוא אל עטלף עתיק. זה מתחיל עם קצת זכרונות של ברוס וויין, קצת הסברים מעורפלים על מה קרה לפני 14,000 שנה וארכיאולוגית צעירה שמגיעה לאחוזה כדי לשכנע את ברוס לממן לה את המחקר שהוא בכל מקרה התכוון לבצע בעצמו.
ופה זה התחיל לעצבן. יש פה מעט ספוילרים אבל הם ברורים לחלוטין מ-20 העמודים הראשונים. אז בסדר, אטלנטיס הייתה קיימת והתושבים היו חייזרים מכוכב לכת אחר והם השאירו דברים למאיה ולמצרים ובגלל זה יש פרמידות גם באפריקה וגם בדרום אמריקה. והיה שם איזה שהוא ריב בין [הכנס שם של אל מצרי] ובין [הכנס שם של אל מצרי אחר] ובלה בלה אל עטלף. בסדר. ואז הארכיאולוגית התחילה לפלוט שטויות על המאיה שצריכות להיות שטויות ברורות לכל אדם עם הגיון בריא ובטח שבטח לכל ארכיאולוג. גם ב-1999 (שנת ההוצאה), זה לא תירוץ. אז היו שטויות על המאיה שכן צפו את סוף העולם והתלכדות כוכבי לכת וכבר שכחתי את השאר בין ערפל העצבנות.
עכשיו, אני יודע שלפעמים אני מגזים ולשחקנים שלי לא באמת אכפת אם השמות של הכנופיות שאני נותן באמת היו קיימות בבולטימור בשנות השמונים או שהארבע יחידות שאני בוחר הן באמת הכי מובחרות שיש לצבא הממלכה המאוחדת או שהן רק נשמעות מגניב. אבל לי זה חשוב. לי זה חשוב לדעת את זה. וגם אם הוא לא משתמש בזה ישירות, מי שכותב את הסיפור צריך לדעת את זה ולהראות שהוא יודע את זה. אבל גם אם לא. בשום פנים ואופן הוא לא צריך להראות שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, שהוא אפילו לא טרח לעשות מחקר בסיסי כדי לוודא את העובדות שהוא פולט.
בגלל זה אני מאוד מעריך את טים פאוורס. הוא כותב פנטזיה אורבנית אבל הוא מקפיד על אירועים ומקומות ושהכל מתחבר ביחד. ולכן, כשקוראים את הספרים שלו, אם לוקחים מהם רק את האירועים הם נראים כמו צירוף מקרים מעניין אבל אם מוסיפים לזה את הפנטזיה אז פתאום זה נשמע כמו הסבר שמדביק את הכל ביחד. ועל דברים כאלו אני משתדל להקפיד, שהגיוני שצלף הגיע מהיחידה הזאת והגיוני שהדמות הזאת התגייסה בתאריך הזה. כי אולי זה מופיע לשבריר שנייה אבל האבן הקטנה הזאת חזקה כמו כל שאר הבניין.
כי בשבילי, ניצחון במשחק הזה אומר שהבאת את כל המשתתפים (הקוראים/צופים) אל הסוף בהנאה. אם איבדת כמה כי זה לא מעניין אותם או שהם לא אוהבים את הכיוון שלקחת, בסדר. לא נורא. אם איבדת אחד בגלל שהוא לא מסוגל להאמין לך שמה שאתה אומר זה סביר, הפסדת.
Posted in Art, Practice, Reviews, Role-Playing, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.