“Never Attack in Anger”
כן, עוד פעם. מדהים אותי כמה מצליחים לעצבן, להרגיז והפעם גם להכעיס אותי בעבודה הזאת.
בהתחלה כעסתי על כך שאנשים מנסים לדבר איתי בבוקר וגם מצפים ממני לתגובות אנושיות.
אחר כך כעסתי כי הצעתי ללליב שאם אני הולך מרק אז שהיא תצמצם את האורז במקום לעמוד ככה סתם והיא חשבה שאני פוקד עליה.
יותר מאוחר כעסתי על זה שסער מביא לי מסננות בפעם המי-יודע-כמה ודוחף לי אותם אל תוך אזור העבודה. הדחף הראשון הוא לרדוף אחריו ולדחוף אותם בחזרה, כל כך עמוק בתחת שלו שיחשבו שיש לו שיניים מאלומיניום ושיערות אף מנירוסטה.
ואז כעסתי על עצמי שנתתי לכלים להיתקע במכונה שוב. כעסתי על רע שלא אמר לי. כעסתי שוב על רע שהוא לא מסוגל להבין סימנים פשוטים כמו “מכונה!” “תהרוג!”. כעסתי על איציק שלא מסתכל לפני שהוא אומר לרע להפעיל את המכונה. כעסתי שוב על איציק שלא הסיק ממכונה לא נוסעת לגמרי שאני מתעסק איתה. כעסתי על רע שוב שאפילו לא פקפק ולא שאל. ואז כמובן כעסתי כשנשפכו עליי כמה ליטרים של מים עם סבון.
כעסתי שוב על לליב שהיא לא מקשיבה לי כשאני אומר לה לשים את העגלות שם ולא כאן.
כעסתי על איציק ועל לליב שאת כל הכלים שהם הביאו לי בשתיים וחצי אמבטיות היה אפשר לשים באחת אם רק היו מסדרים אותה.
וכעסתי גם כשראיתי את חדר העגלות מבולגן וסתום כשיש לי עוד שתי אמבטיות להכניס לשם.
ואז צרחתי.
והרגשתי קצת יותר טוב.
ואז החלטתי שלכעוס על כך שלליב לא יודעת לגלגל צינור כבר יהיה חסר משמעות.
כרגע אני חושב שאם אני לא מחליף את העבודה הזאת בקרוב, אני יוצא מדעתי. איציק ניסה לשכנע אותי שכל יום מישהו אחר יוצא מדעתו וזה נורמלי. אז אוי ואבוי. ואני לא רוצה להיות נורמלי.
איפה עוד אפשר לחפש עבודה?
Posted in No Category by Eran with 8 comments.
אתה נשמע מתוח ולחוץ בזמן האחרון.
אתה באמת חושב שהעובדים איתך הם הסיבה שאתה מתעצבן או רק אלה שמוציאים את זה ממך החוצה?
לכל אחד יש תקופות מתח. רגשי, פיזי.. מתח, ופתאום כולם מעצבנים וכולם לא בסדר ואף מיותרים, אבל היי! אתה לא
חייב להתעצבן ממש. אתה יכול ברגע לעצור הכל ולהחליט: “אני לא מתעצבן יותר. מעכשיו – הכל רגוע.”
יודע, אני בעצמי נמצאת בתקופה כזו שכולם נודניקים ומציקים. אז אתמול צעקתי על אדם בלי סוף וכמעט הרבצתי לדימה אך הסתפקתי בלגרום לו להרגיש מיותר, היום צרחתי על ענאן והעלבתי את אדי. אם לא הייתי מחליטה, בכל אחד מהימים, שאני מפסיקה עם זה כי לא יוצא לי מעצבים שום דבר טוב, הייתי בועטת בכל אחד מהאנשים שציינתי למעלה (כן, ככה אני מתפרקת. בועטת לאנשים מעצבנים ברגליים : )
בכל מקרה, כמה עצות לי לך:
*קח יום חופש מהעבודה אם אתה יכול.
*אם לא יום, אז שב שעה עם עצמך ונסה למצוא למה אתה _באמת_ מתנהג ככה והאם אתה יכול לשנות את זה.
*אתה תמיד יכול לנסות כמה תרגילי נשימה : )
*אתה יכול פשוט להחליט להתעלם מהאנשים האלה. זה אולי יאלץ אותך לעבוד יותר, אבל לא תשתגע. אחרי הכל, זו הפרנסה שלך.
*אם לא להתעלם, אז נסה את הדרך הנחמדה – כנס את כולם באחת ההפסקות ותגיד להם את מה שיש לך להגיד ואיך אתה מרגיש לגבי אופי העבודה שלהם. כמובן, תסביר להם איך אפשר לשנות את המצב לנעים יותר.
וזהו. פשוט שמור על קור רוח או.. בעט באנשים! מגיע להם מדי פעם :P
זה נשמע כאילו אתה זקוק לאיזו צניחה. ודחוף
אם אתה צריך, דבר איתי
* אני באמת חשבתי על לקחת יום חופש וזהו. כרגע אני רק מקווה שאני אשרוד עד יום שישי ואז יהיה לי סוף שבוע להרגע.
* בדרך כלל, זה מה שאני עושה. עוצר את עצמי, לוקח כמה נשימות ונרגע. אני מכריח את עצמי לא להתפרץ וזה למה, בדרך כלל כשמעצבנים אותי, אני רק נהיה יותר רגוע.
* אני לא יכול להתעלם מהאנשים. הלוואי וזאת הייתה אפשרות. זה למה אני מחפש עבודה בה אנשים הם לא הגורם העיקרי.
* הבעיה היא שאני כבר ניסיתי כמה פעמים להסביר בכלל ובפרט. אני מנסה כל הזמן ליעל אבל זה נהיה יותר ויותר קשה.
אני באמת שלא יודע למה זה הגיע לקיצוניות היום. אני חושב שזה השפעה מצטברת. זה כמה אנשים שלא מסוגלים לקבל שום קלט ושום ביקורת, זה העובדה שאני מתעסק עם קבוצה גדולה של ‘לקוחות’ ולא פרטים יחידים (אולי אני צריך שיעור בפסיכוהיסטוריה) ומישהו שאמור להיות השותף שלי לעבודה והוא בעל יכולת יוזמה, אם לא גם הבנה כללית, של ילד בן 10.
אני חושב שזאת עיקר הבעיה, שאני לא מצליח לחדור. כשעבדתי בכלבו אז אני הייתי אחראי לבד על תחום שלם. הסדר היה רק שלי. הצוות איתו הייתי צריך להסתדר היה דיי קטן. גם שם היו ויכוחים ומריבות אבל בדרך כלל הסתדרנו על דרך בה אנחנו מתחשבים ועוזרים אחד לשני. כשהיו מבקשים ממני עזרה אז באתי ועזרתי וכשאני ביקשתי עזרה אז קיבלתי. פה אני מרגיש שכל מה שאני מנסה לעשות לא משפיע וזאת נראית לי עיקר הבעיה. מילא היה שיפור קטן אבל כל מה שאני מנסה לעשות לא עובד. (זה כנראה כי אין דרך תקשורת תקינה וישירה בין ‘צוות חדר האוכל’ לבין ‘צוות הבישול’).
בינתיים ניסיתי בעיקר בעדינות, אולי אני באמת צריך לנסות אלימות.
מה פתאום אלימות… הכל ברוח טובה.
אתה בהחלט מציג בעיה בעייתית, ואולי עבודה עם אנשים היא לא העבודה המתאימה לך, ולכן תתחיל לחפש אחרת. או עם פחות אנשים בכלל או עם פחות אנשים שאתה תלוי בהם (יותר סביר) או הם בך.
חוץ מזה? אין לי הרבה להוסיף.
יש אנשים בני 30 שמתנהגים כמו בני 6 וצריך להתמודד איתם מדי פעם. אני עושה את זה כל יום גם אם לפעמים קשה וגם אם לא תמיד אני עומדת בלחצים.
להתפרץ זה בסדר ואף בריא. רק… האם זה קורה לך לעתים קרובות?
כיצד מתבטאת ההתפרצות? קללות? צעקות? הקנטות?
הכי טוב זה שתשב עם עצמך ותחשוב. תחשוב הרבה על איך, לכל הרוחות, אתה פשוט מתמודד עם האנשים האלה! הם שווים שתתעצבן? הם שווים שתצרח?
הם שווים שתשים לב אליהם בכלל?
אני חיה בדעה של אם אדם גורם לי להתעצבן, הוא לא שווה את היחס שלי. ואם מישהו מציק לי, אני מבליגה. הרי, אם כפי שאתה אומר הם מתנהגים כמו ילדים בני 10, בעצם העובדה שאתה מתעצבן הם השיגו את המטרה שלהם והרי אתה לא רוצה שזה יקרה, נכון?
בהנחה שאתה עובד מחר, תציב לעצמך מטרה חד משמעית – לא מתעצבנים, לא כועסים, לא מתפרצים, לא צועקים, לא צורחים, לא מקללים, לא אלימים. כן שקטים ורגועים. תוכיח לעצמך שאתה יכול להשיג את המטרות שלך עצמך.
אל תתן לחבורת אדיוטים להפר את שלוות הנפש שלך.
לילה טוב.
אולי אני באמת מעניש את עצמי. אולי אני סוגר את כל העצבים בפנים עד שזה מתפרץ. אולי אני באמת צריך לרדת על העניינים כמו לייזר באותו הרגע.
אולי אני כן צריך לקלל? אני בדרך כלל לא אבל נראה לי שהפעם זה יכול להיות העניין.
nah, curses are for evil magicians
you are better off working somewhere else if nothing you do make these people work with you as a team.
did you try talking with your boss about the way team work should operate in the job?
On several occasions.
buggerthat, buggerem, buggerim, milenium hand and shrimp!