אני שונא אנשים
אנשים זה צורת חיים מעצבנת במיוחד ולא כולם מסוגלים להבחין בזה. לאנשים יש נטייה לעשות דברים מטומטמים לחלוטין, חסרי הגיון, מנוגדים לשכל הישר ובדרך כלל בגלל שזה לא מסתדר להם עם העולם.
אז כמו שאמרתי בעבר, אני עובד במכונת כלים בחדר אוכל של הקיבוץ. הייתם חושבים שמאחורי מפלצת מתכת שגונחת כמו הסתערות של מיליארדי נמלים לוחמות עם גיבוי כוח אווירי של זבובים ודבורים ומאחורי לוח עץ שנועד במיוחד בשביל להסתיר את אחורי המכונה, מאחורי כל הבלגן הזה, לא יהיה לי קשר עם אנשים. אבל לא. אולי לא באותה תדירות כמו שעבדתי בכלבו אבל גם פה אני נאלץ לנגח ראשים עם אותה יישות לא מובנת – אנשים.
קצת פירוט. נתחיל בבעיה מספר שתיים. ככה, כי מתחשק לי. בעיה מספר שתיים היא השעה שבה אני מסיים לעבוד. אני רוצה לצאת מחדר האוכל עד ארבע ולצאת לרוץ כל עוד יש אור בחוץ. הבעיה היא שאני צריך להשלים מספר פעולות בסוף כל יום והפעולות האלו יכולות לקחת בין שעה ולשעה וחצי. לכן, אני משתדל לעצור ולסגור את המכונה בסביבות שתיים כדי שיהיה אפשר לפנות אותה ולהתחיל לנקות. עיקר הבעיה היא שבשעה הזאת, יש עדיין אנשים שאוכלים בחוץ. לרוב עוד יש גם שניים שלושה שרק מגיעים.
אז אני מכין כיור מלא מים חמים ואני מוציא את הפחים כדי שיהיה לאן לזרוק אשפה. בפעמים הקודמות זה לא ממש עבד והייתי צריך לבקש מכל אחד בנפרד. היום גם שמתי סבון בכיור כך שהוא היה יותר בולט. את הפחים ריכזתי לידו כדי שלא יהיו טעויות. אפילו הוצאתי את המגשים מחצי מסוע כדי שלא יהיה איפה לשים כלים (וכדי שאני אוכל לנקות אותו).
אז מה ‘אנשים’ עשו? הם ניסו לשים את הכלים במסוע שעוד היה בו מגשים. היו כאלו שהייתי צריך לבקש מהם פעמיים והיו כאלו שגם לא הקשיבו לי והייתי צריך לסדר בעצמי. עכשיו אני שואל את עצמי האם אין רמז עבה מדי או שאני פשוט צריך להכין שלט גדול ולתלות אותו לקראת סיום, ‘כלים שם!’ וזהו?
בעיה מספר אחת היא מעט יותר מעצבנת כי היא יותר בפרצוף שלי יותר זמן. התפקיד שלי הוא לשפשף את התבניות. בצד השני של המכונה יש מישהו אחר שמוריד את הכלים ומסדר אותם. ויש בעיה עם המישהו הזה. עד כמה שהבנתי את הסיפור שלו, זה הולך ככה: לפני כמה שנים, כשעוד היה לנו מתקן ‘צניחה חופשית’ בלונה פארק של יום העצמאות (זה מתקן כזה כמו שצנחנים מתאמנים בו בלבטל את הפחד מקפיצה. קושרים אותך לרתמה ואתה קופץ בזמן שמאוורר גדול לא נותן לך להאיץ), אותו מישהו קפץ מהמתקן, בלילה, כשהלונה פארק סגור, בלי רתמה. והוא לא נחת כל כך טוב.
עכשיו, אמרו לי שהבן-אדם לא היה כל כך בסדר מההתחלה אבל הנפילה הזאת לא עשתה לו טוב. כיום הוא עובד רק ארבע שעות ביום במכונת כלים, וגם זה לפעמים לא, ומקבל השלמת הכנסה. הבוס אמר לי לא לדרוש ממנו יותר מדי, לוודא כמעט כל דבר שהוא עושה והבן-אדם מבוגר ממני בכמה שנים טובות.
העניין הוא שבזמן האחרון התחלתי לפקפק. זאת אומרת, אני עבדתי עם ילדים עם תסמונת דאון, אני יודע מה זאת מגבלה שכלית ויש לי הרבה סבלנות. אבל אני מסרב להאמין שמישהו שמתפקד טוב למראית עין, מסוגל להיות כל כך… כל כך…
ובכן, לי זה נראה כמו סתם חזית. חזית לראש הכי קטן שפגשתי בחיים שלי. וזה מאוד קשה לי. מאוד קשה לי לעבוד עם אנשים שמתחרים עם מכשפי וודו אפריקנים.
Posted in No Category by Eran with 4 comments.
מזכיר לי ממש את האח של אליוט בjust shoot me
לצערנו יש גם אנשים כאלה.
ובקשר לשאר, אנשים לא מבינים רמזים. לך על הרעיון של השלט הענק ;)
הוא צודק, לך על שלט גדול עם חצים וצבעים וציור קומיקס שממחיש את כוונתך אפילו לילדים בני 4
לגבי הילד המגודל שיש לך תחת חסותך…
לי אין סבלנות גם לילדים קטנים אז לכאילה עוד פחות
יש לי עליהם בקושי רחמים מהולים בנטיות המתת חסד אז אני מתרחקת מהם ככל האפשר
משתתפת בצערך.
לפחות אפשר לסמוך עלייך לגרום לי לחייך.
תשאל אותי יום אחד איך אמורים לכתוב מאמר מדעי
זה עוד יותר גרוע…
LOL