The Less Interesting TimesOn the Bleeding Edge

2006/08/12 הסוף הרשמי של הקיץ

אני עדיין נמצא פה והילדים עדיין לא עזבו. יש בלגנים של אריזה, ארגונים אחרונים וקיפול כל האזורים והמתקנים. אבל ברמת העיקרון, נגמר הקיץ.

אפשר להגיד שזה קרה ביום חמישי בערב באירוע אותו מכנים כאן Tribal Sing. אם עוד לא ציינתי את זה עדיין, אחד החלקים היותר חשובים פה במחנה הוא ‘מלחמת השבטים’. בערך בשבוע השני של המחנה, מאוד בפתאומיות, הצוות הראשי מכריז על ‘פריצת המלחמה’. השנה זה היה בסוף ערב השירה של הקבוצות כשקת’רין, מנהלת המשרד, צעקה וזרקה על כולם דפים עם חלוקת הילדים לשבטים – מוהאק צהוב ואירוקוי ירוק. האירוע הזה מאוד חשוב לילדים כי הוא מלא בתחרויות צבעוניות ונותן להם תוספת מאוד מעניינת לחיי המחנה. הוא בעיקר חשוב ל-LITs, הקבוצה הכי מבוגרת של הילדים (בני 16 – Leaders in Training), כי הם מנהיגים אותו. טוני, המנהל, מחלק את ה-LITs לשני השבטים, קובע להם צ’יף וצ’יפית(?) ראשיים ואז הם שולפים את הגרזנים הצבעוניים מגזע העץ ‘והמלחמה’ מתחילה.

האירוע שסיים את ‘המלחמה’ היה Tribal Sing. כמו בערב שירת הקבוצות, בו כל קבוצה של ילדים משכתבת שיר ושרה אותו, כל שבט כותב ארבע שירים (כניסה, מצעד, קומי והמנון) ושר אותם מול שופטים שמנקדים אותו לפי ראות עיניהם. בסוף האירוע, הצ’יפים מחזירים את הגרזנים לגזע העץ (“Bury the Hatchet”) ומקבלים ניקוד סופי ואת הבשורה על מי ניצח ‘במלחמה’ לאותו קיץ.
האירוע הזה הוא מאוד מרגש כי הוא הסמל הרשמי של סוף הקיץ. יש עוד מסיבה, אליה ארחיב בהמשך, אבל סיום ‘מלחמת השבטים’ הוא הסוף של הקיץ. כל השאר זה רק ניקיונות. באתי לשם וציפיתי למשהו דומה לשירת הקבוצות, שעשוע וכיף טוב, אבל מה שקיבלתי היה הרבה יותר נוגע. מואהק פתחו עם הכניסה שלהם, אחרי זה איריקוי שרו את הכניסה והמצעד שלהם, מוהאק המשיכו עם המצעד והקומי, איריקוי עם הקומי וההמנון ומוהאק סגרו עם ההמנון שלהם.
חשבתי שכל העסק יהיה ברוח טובה וגבוהה אבל כמה דקות אחרי ההתחלה שמתי לב שבריאנה, אחת מה-LIT של איריקוי, בכתה ללא הפסקה. רק בסוף הבנתי למה: היא ידעה את שני ההמנונים של שני השבטים בעל-פה. רק בסוף הבנתי מה הייתה המשמעות של דף המילים שמצאתי על החוף רבע שעה לפני הטקס. רק בסוף הבנתי, בעיקר עם השיר של מואהק שהיה מקורי לגמרי מאת אלקס ווילסון, אחד ה-LITs, שההמנונים היו סוג של שיר ערש, סוג של קינה למחנה ‘אגם אקו’ מכיוון שזאת השנה האחרונה שלהם.

הרבה מהילדים בכו. היו הרבה רגשות מעורבים. לחלק נגמרה הסבלנות לחכות לסוף הקיץ. חלק לא רצו שהוא יסתיים. חלק הבינו וחלק לא רצו לקבל. אבל ה-LITs, אפשר להגיד הקבוצה שהכי נקשרתי אליה במהלך הקיץ, עמדו שם מקדימה ושרו, מחובקים ועם דמעות בעיניים, כי בשבילם הערב ההוא היה סיכום של כל השנים בהם בילו במחנה הזה. אני בטוח שרובם היו שם מגיל 8 אם לא מוקדם יותר. רק כשאני נזכר בזה עכשיו, עולות לי דמעות בעיניים. ובריאנה בכתה מההתחלה. לא עבר הרבה זמן לפני שסלין הצטרפה אליה. לפני שהכל נגמר וחיבוקים הוחלפו, כמעט כל הבנות בכו וגם חלק ניכר מהבנים. אני חייב להגיד שדבר כזה לא חוויתי מאז אושוויץ. זה אפילו לא דומה לפרידות, סופיות ככל שהן יכולות להיות, מהצבא. אולי בצבא אתה תקוע בתחת של בין 3 ל-30 אנשים אחרים במשך שלוש שנים אבל הם משתנים והילדים האלו חלקו כל קיץ, במלואו, אחד עם השני מאז גיל 8. ועכשיו, כמעט 30 מהם לא יחזרו.

כתבתי והקראתי להם קטע שאני מקווה שיסגור להם את הקיץ עם טעם של עוד. אני אעלה אותו בהודעה הבאה. אמרתי להם שלא צריך לבכות ושהחוויה עוד לא נגמרה. בשנה הבאה, כשלמחנה אין מקום להציע להם, הם יצאו לעולם וזאת ההזדמנות שלהם לשנות אותו ולשנות אותו לטובה. אני רק מקווה שאני אוכל לראות כמה שיותר מהם בעוד שנתיים, כשהם יוכלו לחזור בתור מדריכים, סוגרים את המעגל.

Posted in No Category by Eran with 4 comments.