The Less Interesting TimesThis is My World and You Can Pry it from My Cold Dead Fingers

2006/07/14 דף חלק

בדרך כלל, המוח שלי עובד ללא הפסקה. ניסיון להציג מה שהולך שם יראה כמו הדגמה של תגובה גרעינית: רעיון אחד צץ, פוגע בחלקיק מידע אחר ואז הכל מתחיל להתפוצץ. ואז מגיע רעיון חדש והכל מתחיל מההתחלה.
הדבר היחידי שיכול לעצור את זה הוא מוות.

כששמעתי שהסמ”פ של פלוגת הצמ”פ של עז נמחץ, כשההורים של אבא נפטרו, כשהודיעו לי שאסף נומקין נמצא ירוי ולאחרונה כשהסבתא האחרונה שלי נפטרה. בכל הפעמים האלו, זה כאילו הייתה לי שביתה בקורטקס. Meltdown כללי של כל הפעולות. לפעמים זה נמשך דקה, לפעמים שעה, לפעמים יום. בזמן הזה אני פשוט לא מסוגל להעלות מחשבה בראש. לא משהו שלא קשור למוות או איך אני מתמודד איתו. ואז עובר יום, עוברים יומיים, לפעמים גם קצת יותר, ואני קולט את מה שקרה. כל ההבנה נכנסת בי כמו סמי-טריילר עמוס רגשות. ואז אני בוכה.

לפני שבוע היה פיגוע ברצועת עזה. שני שריונרים נהרגו, אחד נפצע, אחד נחטף. שלושה חיילים מגדוד הסיור הבדואי נפצעו, חיילים של עינב. כל היום היא הסתובבה עם המבט שכנראה לי שיש על הפרצוף עכשיו. מבט כזה של חוסר-אונים, חוסר יכולת, פשוט חוסר. כל מה שיכולתי לעשות זה ללוות אותה, להציע תמיכה מוסרית ולעזור לה לבדוק מה בדיוק קורה. לא הרגשתי אז שום דבר מיוחד. אני יודע איך מרגישים שריונרים במצבים כאלו אבל הם לא היו קרובים אליי במיוחד.

שלשום בבוקר, התנפץ טנק בגבול לבנון. קורי, אחד המדריכים פה, שאל אותי אם אני יודע משהו על האירועים בגבול לבנון. אמרתי לו שלא אבל אני יכול לבדוק. אחרי כמה שעות הגעתי למחשב ובדקתי חדשות. הכותרות בוויינט הכריזו על מלחמה בצפון. אני חשבתי לעצמי: ‘אז מה חדש?’. ואז ראיתי משפט שתפס אותי. ‘סא”ל עודד בסיוק ראה את הטנק מתפוצץ מול עיניו.’ ואני חושב: ‘מה המג”ד שלי עושה שם?’ והבנתי, זה היה טנק של 82. ואז זה קרה. זה לא קרה בפתאומיות אלא בהדרגה. בהתחלה זה היה ‘פאק, טנק שלנו’. אחרי זה ‘אלוהים, 8 הרוגים ו-2 חטופים’. זאת הייתה רק הדאגה והרצון לדעת עוד. היום בצהריים, הפצצה הכתה, כשראיתי את הפרצופים של הטנקיסטים שנהרגו ואמרתי ‘אני מכיר אותם’.

שם זה קרה. העובדים שבתו, הכור נכבה, הליבה נמסה ו-5 גיגהטון התפוצצו לי במוח. אני רק מסתכל על הפרצוף של שלומי ונזכר בילד הנחמד שהיה עוד בצמ”פ כשאני שרתתי. דיברתי איתו, צחקתי איתו. הוא היה מאלה שגם אם נפגשת איתם לזמן קצר, הם נחרטים בזיכרון. בקושי מלאו לו 20 ועכשיו צריך לחפש את החלקים שלו בין שרידי המתכת המפויחים של הטנק.

אבל אני לא בוכה. ולמה זה?
רוב האנשים בארץ בטח קוראים את החדשות, מתרגזים או נעצבים קלות על הבלגן שחוזר לככב ובשבילם שלומי ואלכסיי הם עוד שמות שיווספו לרשימה הנגררת בערוץ 1 ביום הזיכרון לחללי צה”ל. המשפחה שלו וחבריו הקרובים בטח בכו עד שהיו צריכים טיפות עיניים. ואני נמצא באמצע. לא הכרתי אותם מספיק בשביל להרגיש עכשיו כמו פצוע נפשי אנוש אבל בשבילי הם גם לא עוד שמות על הקיר. אני לא מסוגל לבכות. אני רוצה אבל לא יכול. יש לי רק את ההרגשה המגרדת הזאת של גוש תקוע בגרון שאני לא מסוגל להוריד או להוציא. והעיניים מתעייפות. והם בטח גם אדומות. ואז הראייה מתערפלת ואני מנגב טיפה מזווית העין. והחניכיים שלי כואבים.

ואני לא יכול להסביר פה לאף אחד. אף אחד פה לא יבין. כבר חשבתי על דרך לנסות להסביר את זה למקרה שישאלו אותי. אבל זה בטוח לא יעביר את כל ההרגשה. אני אנסה בכל זאת. זה כל מה שעובר לי בראש בכל מקרה. החיילים, הטנק, המוות וכל מה שמסביב. למקרה שישאלו אותי ‘למה אתה בוכה?’ אוכל לענות. אבל לא ישאלו אותי היום.

אולי מחר תהיה להם סיבה.

Posted in No Category by Eran with 4 comments.