יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, המשך
העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה.
יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה.
אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף.
התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. מעליי, אוטו נראה כמתכונן לשגר משהו על מישהו.
מרתה צעקה ואז נדמה. אז ניצלתי את שיקוי התעופה שלי ועליתי אל מעל העצים. אוטו הצטרף. לו זה יותר קל. התחלנו לנוע לכיוון הצעקה ולחפש את הגנום מולנו ולמטה. הצלחתי לשים לב אליה אחרי שכבר שעברתי אותה.
אוטו ניסה לזרוק עליה כדור ברקים. היא קפצה עליו, הרביצה לו והוא התעלף. אני קפצתי עליה ונתתי לה אגרוף לטחול. וכשניסיתי להכות בה שוב, מתחתי שריר ולא הצלחתי להיכנס כמו שצריך. היא החזירה לי בתורה ואז איבדתי הכרה.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.