מרכיבים הכרחיים לכתיבה דרמטית… “שירות” – תמונה ראשונה – בועז ואלי

הקטעים מכאן והלאה לא יהיו כבר בהכרח לפי ההנחיות אלא יתחילו לבנות את הסיפור העיקרי שאני רוצה להעביר במסגרת הקורס. זהו סיפור שנקרא “שירות” שכבר נתתי לרמי והוא דחה וזה הניסיון לפתח את הרקע שנתתי לסיפור מלא. מי שלא רוצה לקרוא את זה ככה או בהמשכים רשאי להתעלם. מי שרוצה את זה בצורת סיפור רשאי להתלונן.

תמונה ראשונה
(הבמה חשוכה חוץ מפינה ימנית. אלי מכניס את ראשו באיטיות לבמה. דלת חורקת.)אלי (בטון קר והחלטי)
בועז? בועז, אתה פה?

(קליק נשמע ואור נדלק, מעיר קלושות מצד ימין של הבמה. פינה של מיטה שבמרכז הבמה מתגלית ולידה זוג רגליים. אלי, גבר מבוגר, לבוש למשרד, נכנס מצד ימין והחריקה נמשכת ונעלמה. האור מתחזק ומאיר חצי במה. המיטה מבולגנת ועליה יושב בועז, ילד כבן 20 לבוש בחולצה אדומה ומקומטת ובג’ינס משופשפים שמכנס אחד שלהם מוכנס בתוך גרבו. הוא שפוף במיטה ומביט למטה. הוא נראה כמי שישן בבגדיו.)אלי (ממשיך בטון ענייני)
בועז? בועז! יאללה, תתאפס על עצמך. יש לנו עוד קבוצה. שטוף את הפנים שלך ורד למטה.

(אלי חוזר חזרה לפינה, ליציאה מהבמה, אבל קופא שנייה לפני שהוא יוצא. האור בחדר נכבה. פנס יחיד מאיר את ראשו של אלי ופנס יחיד מאיר את ראשו של בועז. בועז מסתכל קדימה, עיניו טרוטות ואדומות. שניהם מתחילים בדיאלוג מהיר אבל כל אחד מהם פונה לקהל. כשאלי לא מדבר, הוא מביט הצידה. כשבועז לא מדבר הוא מביט למטה)בועז (מותש לחלוטין)
הייתי רוצה להגיד לו: אלי, בחייך. תן לי כמה ימים להירגע. רק כמה ימים להתרחק מהמקום הזה.

אלי
ואני הייתי מחזיר: בועז, שיבצו אותך כאן ואתה עושה עבודה חשובה.
תנסה להתעלות מעל לרצונות הקטנוניים שלך ולחשוב על טובת הכלל.
אתה יוצא כל שבוע. יש ילדים בגילך שיוצאים כל שלושה או ארבעה.
תקבל את החופש שלך ביום חמישי ואז תעשה מה שאתה רוצה.

בועז (מתחיל להתחנן, להתפרק)
סוף שבוע זה לא מספיק. זה לא עוזר. אני צריך חודש-חודשיים.
אני צריך לצאת מהארץ. אני צריך שלווה. אני צריך להתנתק מהמקום הזה.

אלי
את הטיול שלך לחו”ל תוכל לעשות אחרי השירות, כמו כולם.
אם זה לא נראה לך הוגן, אני אביא לך את הטופס המתאים ותוכל למלא אותו.

בועז
אבל הוא לא מבין. מהלשכת גיוס לא לקח לצבא הרבה זמן לגלות את מה שאני מסוגל לעשות.
ואחרי שהם גמרו לדחוף בי מחטים ומצלמות, הם מהר מאוד זרקו אותי לפה. יעוד, משימה, גורל.
תקראו לזה מה שאתם רוצים.
כבר הגשתי טפסים. הגשתי את כל הטפסים. שינוי הצבה, חופשה בחו”ל, הורדת פרופיל, מצב בריאותי.
ראיתי כל סוג של דחייה. חלקם יותר מפעם אחת. לנצל הם יודעים יופי. ניסיתי אפילו להגיד שאני גורם טראומה לילדים.

אלי
נכון. מה שהוא עושה זה קצת לא שגרתי. אבל זה רק לטובה. הוא תורם לחברה המון.
ואני מנסה להיות נחמד אליו. אותי הכריחו בדיוק כמו שאותו.
אני מנסה לעזור לו אבל כל מה שאני מקבל חזרה זה הטפות ועלבונות. לפחות הוא לא עושה את זה לפניהם.
תבינו, כשהוא הופיע, זאת הייתה הפעם הראשונה שמשרד התחבורה לקח את המושכות מהצבא.
הם החליטו שעם היכולת שלו, עדיף לתת לילדים לחוות את זה בסביבה מבוקרת ווירטואלית.
עדיף מאשר שהם יחוו את זה על בשרם, כשאז לא בטוח שיהיה מישהו שישרוד.
חוץ מזה, יש לנו מחקרים שמגבים את זה. זה מונע נזקים עתידיים. הוא לא מצליח להבין את זה.

בועז
איזה נזקים עתידיים? שלי או שלכם? שלנו? מי זה אנחנו פה? אני לא מרגיש כמו אנחנו.
(בלגלוג)
אבל מה זה כבר הקרבה של בן אדם אחד לטובת חברה שלמה. שישה מיליון פחדנים.
מעדיפים להתעלל בי, להתעלל בהם, מאשר להשקיע טיפה יותר בהתחלה.

אלי ובועז ביחד
אני נשבע לכם, לפעמים אין עם מי לדבר.

(האור של אלי נכבה והוא יוצא בשקט מהבמה. באותו הזמן, בועז קם וניגש לכיור עם מראה בצד שמאלה של הבמה. האור עוקב אחריו ומאיר אותו ואת המראה. הוא מתיז מים על פניו ומביט במראה. ריסוק של מתכת וזכוכית נשמע כשהאור מהבהב עליו ועל הצד השמאלי של הבמה שם עומד בן אדם עם מוט ברזל שיוצא, מצד אחד מלחיו השמאלית, ומצד שני מעל אוזנו הימנית. דם זורם על פניו מחתכים מרובים ובעיניו הפקוחות לרווחה מספר כלי דם שהתפוצצו. בגדיו מקומטים ומבולגנים וכמו בועז חולצתו אדומה אבל מדם. אחרי רגע קצר רק האור של בועז דולק והוא משפשף את עיניו. הוא נשען על הכיור ונאנח ארוכות. הוא מנגב את פניו בחולצתו ויוצא מהבמה.)- לא הערות על הקטע אלא באופן כללי
“בעבר, התיאטרון היה בנוי מאוד כמו ספרות – הצגת דמויות, הצגת רקע. בטלוויזיה, וגם בקולנוע, היום משלבים ביחד את כל המרכיבים, את הדרמה את הרקע, את הדמויות ואת הפרטים המטרימים.”
“סוף תמונה צריך להיות הסוף, הנקודה, המשפט המסכם, האמירה החכמה או ההיתולית שאליו מובילה התמונה.”
“שיא של קטע לא חייב להיות בהכרח בסוף.”
“לעבוד על מבנה של התחלה-אמצע-סוף-פואנטה.”
“הפואנטה הוא הרגע שמקפיץ את השיא לרמה אחרת.”


Posted in From the Writing Desk by with 3 comments.

Comments

  • אלודאה says:

    לא מבינה בקריאת מחזות (תשאל את ליאה), מסמנת שקראתי ולא מגיבה…

  • בוב says:

    הראייה שלי בנושא אומרת שכמו בסיפור – גם במחזה – עדיף להראות מאשר לספר (לא זוכר את המשפט המקורי).
    בכל מקרה – לי היה יותר מתאים לקבל את המידע הזה במהלך האינטראקציה של הדמויות מאשר בפתיחה הזאת.

  • עודד says:

    אני אף פעם לא מבין אם אתה כותב לתאטרון, לטלוויזיה/קולנוע או לספר – בכל מדיה שתבחר יש קטעים שלא יצליחו לעבור.

    אני אגיב בצורה ממקודת יותר אחרי שאקרא את השאר.