Free Ranging: Cherish
לרשומה הזאת לנור קוראת “רשומת ה-Free Range Kids החשובה ביותר אי פעם“. וכמו לנור, אני לא אטרח לדבר. אני אתרגם.
לנור היקרה,
אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון לשלוט על הסיכונים בחיי הילדים שלנו. אנחנו מאכילים אותם בריא, מלמדים אותם להסתכל לשני הכיוונים, משתדלים לאזן התעמלות ומשחק מול מנוחה ועבודה. אבל לפעמים, למרות כל התכנון הקפדני וההנחייה, דברים פשוט קורים.
לפני שלוש שבועות, הילדה בת התשע שלי התמוטטה ומתה בתוך פחות משלוש דקות כתוצאה ממחלת שריר הלב כל כך נדירה שהיה לה סיכוי כפול להיפגע ממכת ברק. היא החליקה על הקרח ונהנתה מהחיים. היא לא ידעה מה קרה והיא מתה לפני שהצלחתי להחליק את ה-20 מטר בשביל להרים אותה מהקרח. אני לא מספרת את זה כדי שכל הקוראים שלך ילכו לעשות אק”ג לילדים שלהם. למען האמת, הם כנראה לא יגלו את זה גם אם ינסו.
זה, לעומת זאת, על החיים שלה ומשמעותם. אבא שלי העיר הערה, כשעוד היינו בבית החולים והכאב היה גולמי והרסני. אבל היא לא עוזבת אותי ואני מוצאת בה מעט מזור: “היא אולי הייתה רק בת תשע אבל היא חיה עשרים שנים באותם תשע.” מה שהוא התכוון הוא שהיא עשתה הרבה, היא חוותה הרבה ופשוט ‘חיה’ כל עוד הייתה פה. היא רכבה על סוסים. היא רכבה על אופנועים עם אבא שלה (תמיד עם ציוד הבטיחות המתאים). היא הלכה למחנות כנסיה בהם שיחקו בבריכות בוץ ועשו מגלשות וקפצו אל האגם וצלו מרשמלו על מדורות עם מקלות. היא שיחקה הוקי תחרותית. היא התאמנה בקראטה וג’וג’יטסו. היא רכבה על האופניים שלה אל בית של חברה, במרחק של קילומטר וחצי. לבד.
האם הפעילויות האלו היו מסוכנות? בטח. אבל מחושבים. כאלו שידענו עליהם ושקלנו אותם. האם דאגתי לה? כל יום. כל הזמן. האם נתתי לה לעשות את הדברים האלו בכל זאת? כן.
האם אני שמחה שנתתי לה? יותר ממה שתוכלו לדמיין.
חבר שלי שאל אותי אם היו לי “עניינים לא סגורים” עם הבת שלי כשהיא מתה. חשבתי על השאלה הזאת. האם היא ידעה כל יום, ללא צל של ספק, שאהבו אותה ללא תנאים? אני יודעת בליבי שהיא תענה ‘כן’ חד משמעית. האם היא עזבה את ארץ החיים, מוקדם מדי אבל, כאשר היא באמת ‘חיה’ כל עוד הייתה פה? כן. היא כן. אז לא; אין דבר בחיים שלה שהתחרטתי עליו אפילו לרגע, חוץ משלא קיבלתי מספיק רגעים איתה. אם היא לא חיה כל רגע בחייה במלואו, אולי היא עדיין הייתה איתנו. טבע המחלה הוא שהיא לוקחת את חייהם של הפעילים והאתלטים מהר יותר מאשר אחרים. אבל אם היא הייתה פה, בטוחה ומוגנה, למשך 20 שנה, אני בספק אם היא הייתה ‘חיה’ יותר מאשר באותם תשע.
הפעולה הזאת של לחיות ולגדל ילדים, לאזן סיכון עם תגמול, היא לא קלה. והיא, כך למדתי בדרך הכואבת ביותר אפשרית, מלאה בחוסר ודאות. אבל אנחנו חייבים לילדים שלנו ללמד אותם לחיות כל רגע כאילו הוא יקר המציאות.
כי הוא כן.
המשיכי להפיץ את המסר שלך, לנור. זה הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות.
בת’
Posted in Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
I can’t read the Hebrew (despite ulpan!) but I thank you for re-posting this and wish you a happy Pesach. – Lenore
Thanks. I basically translated the story. Like you, I have nothing more to add.