הן בכל מקום!
“בוקר טוב. הגיע הזמן לקום,” אמר השעון המעורר שליד המיטה. נועם הסתובב עליו ופקח עין אחת להביט בו. השעה הייתה שבע בבוקר. “יום זה מובא לכם בחסות פלוגס, דגני בוקר–” ידו של נועם השתיקה את השעון באחת והוא התגלגל מהמיטה ולכיוון חדר השינה.
הוא הביט בעצמו במראה, פניו מכוסים בשכבה דקה של קצף לבן, והוציא את סכין הגילוח ממקומו. עוד לפני שהספיק לבצע את התנועה הראשונה כבר נפתח חלון תצוגה בפינת המראה ופרצוף דיגיטלי ניבט אליו.
“אה–הא!” אמר הפרצוף. “הינך משתמש בסכין הגילוח באך 3. בטח תהיה מעוניין בסכין החדש שלנו, פוז‘ון. יש לו שני להבים נוספים מקדימה לנוחות מקסימלית ועוד להב נוסף מאחור לטיפוח זקנים, שפמים ופאות בצורה שלא חשבת שאפשרית.”
נועם זז כמה סנטימטרים ימינה, למקום בו חלון הפרסומת לא הפריע לו לראות את מלוא פרצופו שלו, והמשיך להתגלח. התעלמות מפרסומות זה משהו שתמיד צריך להתאמן בו.
עם המפתחות כבר בידו, נועם סידר את צווארון חולצתו ליד הדלת. בהושיטו את ידו אל הדלת, כיסו צלצל. הוא לקח את תיקו ויצא החוצה, מוציא את הטלפון מכיס מעילו.
“שיחה זו מובאת לך בחסות נטקום, חברת התקשורת הזולה בישראל. ועכשיו, מבצע חדש בנטקום, 1000 דקות בחודש רק–” הוא לחץ על כפתור קבלת השיחה בשנייה שזה הופיע.
“כן,” אמר עם הטלפון באוזנו, מפעיל את האזעקה ונועל את הדלת. “כן, היא אצלי. מוכנה ומושלמת. אל תדאג. הם יאהבו את זה. הפרויקט שלנו. כן,” הוא הביט בשעונו. “אני עוד חצי שעה במשרד.”
“לאן ברצונך לנסוע?” שאל מחשב הרכב ברגע שהדלת נסגרה.
“למשרד,” אמר נועם והניע
“אנא חגור חגורת בטיחות.”
“בטח,” מלמל לעצמו ועשה כדברי המחשב.
“מסלול נקבע. מסלול זה מובא לכם בחסות משרד התחבורה והמנהל לבטיחות בדרכים. יש לחגור חגורות בטיחות גם מלפנים וגם מאחור.”
נועם ניסה ללחוץ על כפתור הביצוע של המסלול מספר פעמים אך המחשב לא נתן לו עד שנגמרה ההודעה.
“יש להדליק אורות לכל אורך היום וזכור לשמור מרחק ולתת זכות קדימה. שיהיה לך יום נפלא.”
“כן, נפלא,” אמר נועם ויצא מהחנייה.
“זה היה ‘עולם משוגע‘ של הלהקה ‘Tears for Fears’ וכשנחזור מההפסקה נגלה מי הזוכה הגדול שלנו להיום. אבל בינתיים, הפסקת פרסו–“
נועם כיבה את הרדיו לפני שהשדרן הספיק להגיד את המילה שחלחלה לכל מקום בחיים שלו. הוא ניצל את הזמן להביט מסביב. תל–אביב לא יכולה להיקרא מקום יפה לא משנה באיזו זווית ראיה מוזרה משתמשים אבל היו לה הפנים המעניינות שלה. הוא שם לב שהשלימו את בנייתו של המרקע הענק לצד נתיבי איילון. הוא הציג עכשיו רכב שטח מתפתל בין חולות וסלעים.
“אתה רוצה אותה עכשיו!” שמע לפתע בתוך מכוניתו. “הקלאודי החדשה!”
הוא חיפש בזריזות את כפתור הכיבוי… של מה שזה לא יהיה אבל הרדיו לא היה דלוק ואפילו הטלפון שלו שכב בשקט בעריסתו.
“כביש, חול, סלעים, שלג, אפילו על זכוכית שבורה – לאן שאתה רוצה לנסוע, הקלאודי החדשה תיקח אותך!”
הוא הרים את מבטו חזרה אל השלט הענק וראה את עשרות הצלחות המסתובבות בצידי התמונה. הוא נזכר ברמקולים החד–כיווניים המתבייתים. עד למרחק של קילומטר הם ישמיעו לך אות קולי חד ונקי ומוקדש לך בלבד.
בצפירה הוא בקושי הבחין מעבר לרעש שמילא את תא הנוסעים וכשהסיט את עיניו חזרה לכביש כבר היה מאוחר מדי.
“היי, תפסיק להתפתל יש לך שבר חמור!” צעק עליו הפאראמדיק.
“נתתם לי משהו נגד ה— אהה!!” החזיר נועם צעקה כשדחפו את המיטה המתקפלת שלו אל תוך האמבולנס.
“כנראה שלא מספיק.” הפאראמדיק סגר את דלתות האמבולנס וטפח על כתפו של הנהג.
“אני צריך את הטלפון שלי,” אמר נועם ונאבק להוציא את המכשיר ממעילו.
“אתה חייב להירגע!” הפאראמדיק ניסה לדחוף אותו חזרה אל המיטה.
“תן לי לעשות את זה ואני ארגע!” איים עליו נועם עם הטלפון.
הפרארמדיק חזר לשבת ונועם נשכב חזרה וחייג.
“אדפיל נוזלי–ג‘ל,” אמר המסך הדק על תקרת האמבולנס. “פתרון מהיר לכל הכאבים. ללא תופעות לוואי, ללא חוסר נוחות, אדפיל נוזלי–ג‘ל מעמעם ומחליש כאבי ראש וגב, כאבי שיניים וכאבי מחזור…”
“כן, אבי.” אמר נועם אחרי זמן המתנה של הפרסומת. “אני לא חושב שהפרויקט החדש הוא רעיון כל כך טוב. לא, לא, הפרסומות שיש היום הם מספיק גרועות. אני לא משתפן, אני פשוט חושב שצריך לשנות גישה. קצת יותר עדינות קצת פחות אגרסיביות. אני יודע אבל הפרסומות של היום כבר מסיחות מספיק את הדעת. איך בן–אדם אמור לחיות עם חיידק שמשדר לו פרסומות למחשבות?”
מבוסס על סיפור אמיתי… שעוד לא קרה.
Posted in Stories by Eran with 4 comments.
thats horrible.
i hope there is some kind of adblock in that future too
החלטתי שעדיף להגיב לך כאן לסיפור, במקום בפורום – אבל אולי אגיב גם בשניהם…
מיותר לציין שאהבתי את הסיפור – זה סייברפאנק טוב. אני חושב שלא הגזמת בתיאור הפרסומות, והפואנטה אמנם לא עשתה לי “וואו” אבל היא הייתה מספיק משעשעת. אני בעצמי רציתי כבר כמה זמן לכתוב על הנושא הזה, אבל אתה עשית את זה בצורה נהדרת – ואהבתי את זה. אני לא מרגיש שיש לי צורך עכשיו להשקיע מאמץ לכתיבת סיפור בנושא דומה – כי אתה כבר הצגת את הכל בצורה הטובה ביותר. אהבתי.
ומה אתה חושב על ההערות של מיכל?
הרעיון היה להציג את הידיעה בצורה יותר יום-יומית ויותר מוחשית. בסוף גם נזכרתי בסיפור דומה של ניר יניב ונתתי הקשר קטן.
זה לא היה אמור להיות משהו גדול ומושקע אלא רק קצרצר.
אני לא יודע מה עם מיכל, אבל אני עצמי לא הרגשתי שום הטפה בסיפור. בקריאה שניה, אני רואה שהמשפט האחרון הוא דווקא כן מטיף – אבל איכשהו זה לא צרם לי, כי זה התקשר לשיחה ולא בא משום מקום ללא קשר. אני כן חושב שכדאי לשנות אותו – אבל באופן כללי, גם עם הסיום שלו, הסיפור בסדר גמור: הוא בא עם איזושהי אג’נדה, ועשה מה שצריך כדי להציג אותה. זו דעתי בנושא, לכל הפחות.