אייקון יום שלישי – משחק גרוע, הסתובבות קלה, רעיונות אמיצים, חלימה מודעת, שאל את ניל גיימן, סבב משחקי לילה
את היום הזה התחלנו עם לקחי יום האתמול ולכן חצי שעה מוקדם יותר. אחי התעקש להוכיח לנו שהדרך שהוא בחר להגיע לכנס הייתה מהירה יותר אז כשהגענו לשם, לא חיכינו לו והמשכנו לכיוון המשחק הראשון.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במשחק כנס ואני מקווה שהטעם הרע יפוג עד הכנס הבא. זה התחיל בכך שהייתה אי הבנה קטנה. חשבתי שהמשחקים הם תוסף ולא ידעתי שצריך לשלם אליהם. אחרי שהגענו לקופה, גילינו שאין לנו מקום כי ביטלו את ההזמנות שלנו (זה כבר היה עשר דקות אחרי 10:00). וזה היה צריך להיות הרמז שלנו. במקום זאת, ניגשנו אל האחראי על משחקי התפקידים וביקשנו שיתן לנו עוד מקום. המנחה הסכים, המשחק הורחב, כרטיסים נקנו ואנו אצנו חזרה אל עירוני א’.
נקודת אור ראשונה: סוף סוף פגשתי שם את שחר לנגבהיים. האיש, השחקן, כותב הסיפורים. הוא פחות מרשים במציאות.
עוד מילה כהכנה, במהלך השבועיים, פחות או יותר, שהקדימו לאייקון, אני ובוב עבדנו על הדמויות שלנו. אני הצקתי לו עד שהוא בנה דמות עם אישיות, עבר והסטוריה. במקביל, הזדרזתי להשלים את הבנייה הטכנית של דמות סופר-גיבורים חלשה יותר, ליתר ביטחון.
בתקציר באתר של הכנס, היה כתוב שהמשחק אמור לעסוק בעומק הטסטוסטרון הגברי אבל סביר להניח שידרדר לאקשן פשוט. ממש נבואה משמיים.
על ההתחלה של המשחק, דותן (המנחה) אמר לנו לבנות דמויות מאפס לפי קלפים שהוא חילק לנו שמגדירים את הכוחות שלנו. לא יודע איך זה אצל אנשים אחרים, אבל לי קשה לבנות דמות טובה מאפס בחמש דקות. אבל ניסיתי.
המשחק מהר מאוד הדרדר לאקשן סתמי ואני איבדתי עניין תוך שעה. כעבור עוד שעה כבר התחלתי לעבוד על דברים אחרים תוך כדי. שעה לאחר מכן כבר רציתי שכל העסק יגמר אבל לא היה לי נעים לצאת בנסיבות האלו (סרט או אפילו הרצאה הם שונים לגמרי).
כשהכל נגמר, רציתי רק להדחיק מה שקרה שם, רציתי לחזור בזמן ולשנות את רצף האירועים שגרם לי להגיע לאותו משחק, ויותר מהכל, רציתי להריץ את המשחק שלי – “תקווה נטושה”. דרישות לכנס הבא: סבב ערב (20:00 בערך), דמויות מוכנות מראש ושחקני עומק.
כשהצלחנו לחלץ את עצמנו ממלתעות עירוני א’, נהרנו חזרה לכיוון האשכול. באשכול פגשנו את לינור. לינור היא המפקדת המשותפת של שלוחת ה-MIBs בישראל וידידה טובה של קרן. לינור נתנה לנו את SuperMunchkin לשחק וגם הסבירה לכמה שחקנים חדשים. חשבתי יהיה מגניב, משחק מנצ’קין שעוד לא שיחקתי, אבל לא… נידונו לעוד כישלון חורץ היום ואני הכרזתי סופית שאני לא אוהב את מנצ’קין בכלל. איזה עניין יש במשחק המכיל קלף שנקרא Plot Device?
ניצלנו את קרבת השעה 16:00 בשביל לחתוך לסדנה של גיא חסון. יש לי דעה מעט משונה על גיא חסון. אני חושב שהרעיונות לו בדרך כלל משומשים ואם לא אז לא מדהימים. הוא נוטה לזור על עצמו והטקסט שלו דיי קר. אבל הוא כותב מצויין. הטכניקה שלו ממש טובה ולמרות שאני רואה דרכה, היא עדיין… עובדת.
זה למה אני בא ללמוד איך גיא חסון כותב. בסדנה ההיא, הוא לא לימד אותנו לכתוב. הסדנה הייתה על רעיונות אמיצים וסיפורים לילדים רעים. היא הייתה מין תרגיל בדמיון מודרך, איך לעקוף את השערים הנעולים סביב התת-מודע ולשלוף רעיונות לסיפורים קיצוניים. אני לא יכול להגיד בביטחון כמה זה עזר לי אבל בהחלט יצאו כמה רעיונות חדשים ומעניינים.
משם סרנו מיידית להרצאה של ורד על חלימה מודעת. היא התריעה מראש שזאת לא סדנה אלא הרצאה והמשיכה… להרצות על זה. מחקרים על חלימה מודעת, ניסיונות, שיטות, סופרים שהיא לא אוהבת בנושא וכמובן, שימושים של חלימה מודעת ביצירת המד”ב. טוב שהקלטתי את זה.
כשיצאנו משם, היינו צריכים למהר. גיימן עמד לדבר באריסון. בדרך לשם, קבענו סדר הליכה לשירותים כדי לשמור מקום בתור. זה לא היה נחוץ, לא היה יותר מקום לשמור. בכל מקרה, הצלחנו להדחף פנימה ולמצוא שלושה מקומות.
אנשים כבר שאלו למה להקשיב לגיימן מדבר, גם אם מרואיין, במשך שעתיים. ובכן, אני חושב שאחד הדברים שמבדילים את גיימן מסופרים אחרים הוא שאחרים עושים מחקר על ספר ומחפשים דברים להוסיף לו. גיימן חי את החיים, קורים לו דברים מעניינים והוא שם אותם בספר. אז אם אתם חושבים שהקטע “באלים אמריקנים” שבו צל מטייל בטמפרטורה שמקפיאה אותו לגמרי או כשהוא רואה מכונית שחונה על אגם קפוא, מחכה שהאגם יפשיר, היו משעשעים… זה קיים באמת.
מה שהפריע לי בעיקר בראיון הזה היה בחירת השאלות של המראיין, דידי חנוך. אם הוא קורא לחצי מהאנשים בשם פרטי, משהו לא נראה לי בסדר. זה טוב שהוא מכיר את האנשים בקהילה אבל זה לא נותן הרגשה של חלוקה הוגנת.
יצאנו מהראיון, עייפים אך משועשעים (ואני מקווה שזה הקליט כמו שצריך), והלכנו בדרכינו חזרה אל האשכול. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה שם. נראה לי ששיחקנו נינג’ה בורגר. היו הרבה חילופי שליחים. היה ילד שלמד את המשחק ועוד צריך להתאמן על הקריאה שלו ובסוף אני חושב שהייתי בתיקו איתו.
כשיצאנו מהאשכול וגייב היה אמור להסיע אותנו הביתה, גילינו שהשער שהפריד בינינו למכונית היה סגור. אני ביצעתי גלגול מוצלח ביותר נגד Climbing וזינקתי מעל החומה. בוב לא כל כך הצליח בגלגול שלו אבל עבר אותה ואיתי וגייב החליפו את זה בגלגול Ninja Lore כשהשומר אמר להם שהשער פתוח והם יכולים לעבור.
זה מזכיר לי את התוכנית ההיא ב-Dark Dungeons שבה הם דיברו על כמה זה משעשע לראות סרטי פנטזיה (שר הטבעות בפרט) ולחשוב על מה שהם עושים לפי גלגולי משחקי תפקידים. הרי תודו, הקטע בטרויה שבראד פיט זורק את החנית ומשפד פרש ממאה מטר היה חייב להיות 20 טבעי כפול.
מזמן לא עשיתי את זה, זה צריך להיות מצחיק.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.