The Less Interesting TimesI've Been Trying to Reach the Present for Years

2010/01/29 פרק רביעי – לראות את הבית

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

29/04/1994. 2232.
הרעש היה בלתי נסבל. נתנאל כבר התרגל לזמזום השקט והמווסת של מערכת האוורור בבסיס מאור. כשהיה הולך במסדרונות, הזמזום בא והלך כמו אפקט דופלר משונה ככל שהתקרב והתרחק מפתחי האוורור השונים. בחוץ, בסככה, ואפילו בפעמים המועטות שבהן יצא מהמתקן, לא שמע יותר מאשר את רחשי השדות ומדי פעם מכונית חולפת. אם שמר בבוקר היה יכול לשמוע לפעמים תרנגול קורא מקיבוץ מרוחק. כמובן שהמטווחים היו רועשים ובחדר האוכל אנשים דיברו ואפילו מכונות הבדיקה המשונות אליהן נכנסו בזמן כזה או אחר קרקשו ורעדו אבל רוב הזמן הקיף אותם שקט מבורח ועדין. לעומת זה, האזרחות הייתה רועשת.
באר פינתי קטן בעיר התחתית. המקדש הבאהי זרח מעבר לקו הבניינים באור קדוש, כולו לבן ונקי. האור הצהבהב של מנורות הרחוב צבעו את המבנים הישנים בגוון חולני ודוחה. כשנתנאל הסתכל על הקירות מלאי הטחב והסדקים, הם נראו לו כמו מפלצות שאול נוטפות איקור סמיך שאיימו לנתר עליו לאוכלו וביקשו ממנו שיביס אותן לטובת האנושות.
משהו פגע בכתפו, מערבל את הנוזל בכוסו ומטה אותו בכיסאו לפני שנפל שוב על כל ארבע רגליו. הוא הביט לימינו באדישות. ארז צחקק את צחוקו הדבילי בו כיווץ את פניו כמו תינוק עם עצירות, חשף את כל שיניו ופלט הברות קצרות וגבוהות תוך שהוא טופח בידו הפנויה מכוס המשקה על ברכו. נתנאל חייך בחולשה ולא ניסה להגיב למרות שידע שאם היה רוצה, היה יכול להפוך את ארז לעיסת אברים שבורים בפחות מדקה. כשהסיט את עיניו לשמאלו ראה שכל חבריו צחקו מבדיחה שלא שמע או לא קלט והוא לא היה יכול שלא לחשוב שהוא היחידי שאמיתי בעולם בו כולם מסוממים.
ארז ישב לימינו ודנה לשמאלו. מולו היו רז וליאור ונעמי שתפקדה כרגע כחברתו הנוכחית. חבריו. מדהים כמה מהר ההגדרה הזאת יכולה להשתנות. לפני חצי שנה, את כל זמנו החופשי מלימודים בילה עם האנשים האלו. ועכשיו לא היה בטוח שבכלל הכיר אותם. הוא תהה אם רק הוא זה שהתרחק מהם או שהם התרחקו ממנו באותה מידה. כי אחרי בית הספר חבורות מתפרקות. כל אחד הולך בדרכו שלו. זה רוצה גולני, זאת רוצה שנת שירות, זה רוצה חיל אוויר, נופל ומגיע לשריון. כל אחד מתגלגל לבדו. אם יש לך מזל שומרים על קשר טוב עם חצי מהחברים הטובים שלך מהבית ספר. וזה בלי לדבר על שאר השותפים לכיתה.
החלפת מעגל. מעגלים ישנים תמורת מעגלים חדשים. זאת העסקה, נותנים מעגל חברים אחד, או חלק גדול ממנו, תמורת מעגל חברים חדש. החברים מהצבא, מהיחידה, מהטירונות והמבצעים. וגם הם, יהיו החברים הכי טובים שלך עד שתשתחרר בעוד שנתיים-שלוש, חמש או שש. ואז תחליף חברים שוב. לפחות הם לא מתים עדיין, חשב נתנאל ואז רצה להרביץ לעצמו על המחשבה. חולני שכמוך. מעשי, אין מה לעשות. הוא היה בצמרת. הם היו האמצעי האחד לפני האחרון, אם קראו להם אז סימן שהמצב התחרבן כל כך שאם הם לא יצליחו הפתרון שיישאר הוא מתקן טקטי קטן. כשהולכים מול סיכונים כאלו, לא תמיד כולם חוזרים.
“היי, נתנאל, מה אתה חושב?”
“מה?” אמר נתנאל, שעד אותו הרגע היה הכי קרוב לשכיבה שהיה יכול בלי ליפול מהכיסא ועכשיו התיישר וזקף את ראשו. “על מה דיברנו?”
כולם צחקו וזה קצת הרגיז את נתנאל כי הוא ידע שהם צוחקים עליו, גם אם צחוק לא רציני.
“נתנאל מעופף,” אמר רז, נער צנום ששיערו הדליל מסורק לאחור בניסיון לשוות לו עומק, וכולם צחקו שוב.
“מה כל כך מצחיק?”
“ליאור פה טוען שהוא ראה עב”מ היום בבוקר.”
“לא עב”מ, גבר,” ליאור נעלב. “ראיתי את סופרמן. נשבע לך. התעוררתי באיזה ארבע בבוקר והצצתי החוצה ואני רואה מישהו מעופף לו בשמיים.”
“בטח סתם הזיית עייפות,” אמר נתנאל בזמן שמוחו נכנס להילוך גבוה. סופרמן? מעופף? היו שני מעופפים במחזור 92 ועוד אחד ב-90 שהוא ידע עליהם. כנראה שהיו יותר. אבל מי מהם מספיק אידיוט כדי לטוס ככה סתם בלי הסוואה ועוד בגובה נמוך. בטח עשה את זה על דעת עצמו בלי אישור. אף קצין עם טיפה שכל לא היה נותן אישור לדבר כזה. מעופפים הם בין הסיכונים הגדולים ביותר לסודיות היחידה בגלל שכמעט אי אפשר לבצע טיסה אנושית לא ממונעת בפרופיל נמוך. לכן, מעופפים צוידו בחליפות הסוואה מיוחדות וקיבלו אישור להשתמש ביכולותיהם רק במקרי חירום ורק בלילה או בעננות גבוהה.
“שמע,” אמר ליאור, “לא הייתי עד כדי כך עייף. אני ישן ומתעורר בשעות מוזרות מאז שהתחלתי את המסלול אבל אני יודע מתי אני עייף או לא.”
“העיניים שלך צרבו? קורי שינה? חושך, דרך החלון ובערפיח של חיפה? אל תגיד לי שאתה באמת מאמין בזה.”
“למה אתה חייב להרוס?” שאלה נעמי.
“כן, מי אמר שהאלוהים שלך טוב יותר מהסופרמן של ליאור?” אמר ארז, כבר לא חביב כמו קודם.
“עד כאן,” אמר נתנאל והניח את כוס הבירה על השולחן. הוא קם מכיסאו ופנה אל ארז, מפנה אליו אצבע מאשימה. “את זה אני כבר לא מוכן לסבול.”
“ומה תעשה?” ארז גם קם. נתנאל לא היה נמוך אבל ארז בהחלט היה גדול יותר, רם בחצי ראש ממנו. “במודיעין פתאום לימדו אותך להיות קשוח.”
“אל תעצבן אותי.”
“למה? אני לא אחבב אותך כשאתה כועס?”
“די, די, חבר’ה,” רז גם כן קם ונופף בידיו באיטיות, נזהר על השתייה שלו. “לא צריך להתרגז. סתם ויכוח ידידותי.”
“זה כבר לא ידידותי,” אמר נתנאל, נועץ את עיניו בארז. “זה הפסיק להיות ידידותי כשהוא–”
“העליב את החבר הדמיוני שלך?”
“תסתום את הפה עכשיו,” נתנאל כבר לא דיבר, הוא צעק ודחף את ארז. דנה ניסתה לתפוס בזרועו אך הוא התנער ממנה.
“או מה? אני אחטוף ברק משמיים?” ארז לא צעק אלא צחק, גיחך, וזה רק הרגיז את נתנאל יותר.
“אני אחטיף לך,” אמר נתנאל והתקדם לכיוונו.
“בוא נראה אותך.”
ארז התחיל בסנוקרת ימנית. הוא היה לא רק גבוה אלא רחב יותר והכה באיטיות. נתנאל ראה את התנועה לפני שארז בכלל החל להוציא אותה אל הפועל. הוא התכופף מתחת ליד ונכנס במרכז גופו של ארז, ידו הימנית נשתלת בבטנו. הפגיעה לא הייתה חזקה אבל ארז נראה מופתע והמום, כאילו הוציאו ממנו את כל האוויר. רק דנה, שעמדה בקצה השולחן, ראתה את מה שנתנאל באמת עשה, ראתה את ההבזק הכחלחל.

Posted in Stories by Eran with 1 comment.