The Less Interesting TimesSpeculating About the Future

2010/02/05 פרק רביעי – לראות את הבית

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

30/04/1994. 0635.
דנה נמנמה על ספסל המתכת הנוקשה בלובי של תחנת המשטרה. רז, נעמי וליאור נמנמו לידה, ראשו של כל אחד מהם על משענת, כתף או ראש אחר. דנה נשענה על ידה והתעוררה כל כמה דקות לראות שסמל הקבלה עדיין ישב בחלון, מדי פעם מעיף מבט לכיוונם על מנת לוודא שהם לא חושבים עדיין על ללכת הביתה. עד שפעם אחת החליק ראשה מידה והיא התעוררה לראות גבר נמוך מהרגיל, צעיר ובריא. הוא לבש ג’ינס מעצבים, חולצה ומעיל מאיכות גבוהה. מראהו היה מרושל אך שעוצב בקפידה. שערו היה קצוץ קרוב לקרקפתו. הוא ניגש ישר אל הסמל בחלון, נשען על הדלפק והחל לדבר איתו בשקט, מדי פעם מצביע אל מסך המחשב שעל השולחן. הסמל הנהן מספר פעמים ואז הצביע הצידה, אל הדלת שהובילה אל פנים התחנה. הגבר ניגש אל הדלת ואחז בידית, מחכה שתפתח. הוא חייך אליה חיוך מלא בטחון עצמי בזמן שהסמל לחץ על הכפתור. הדלת זמזמה בעוצמה והגבר פתח אותה ונעלם מאחוריה.

נתנאל ישב על קצה מיטת הברזל בתא המעצר, ראשו בין ידיו. כל מה שקרה נראה כמו סיוט מעורפל, עכשיו כשהסתכל אחורה. ארז, קורס לבטון בהפתעה, מחזיק את בטנו המחוררת ונוטפת הדם. כולם צועקים ומצטופפים, מסתכלים על ידיו שלא הכילו דבר חוץ מדמו החלקלק של ארז. בעל הפיצוציה שלידה ישבו יוצא החוצה, הטלפון האלחוטי בידו כבר מחייג למוקד החרום, ומנסה להרגיע את הילדים הנסערים ובעיקר את עצמו. ליאור, העזרה הראשונה עוד טרייה בראשו, כורע על ברכיו ולוחץ עם שתי כפות ידיו על הפצע. דנה מנערת אותו, מנסה להיזהר מידיו המגואלות בדם, סוטרת לו על מנת שיתעורר מההלם. הפאראמדיקים מגיעים, מסלקים את ליאור, מסתערים על ארז ומעמיסים אותו על אלונקה אל תוך האמבולנס, מפזרים הבטחות על כך שהוא ילד חזק ובריא וישרוד אל תוך האווירה המלאה בצפצופי סירנה. צפצופים שלא נפסקים כאשר האמבולנס עוזב מכיוון שהמשטרה גם מגיעה ומתחילה לחקור אותם, לברר את נסיבות המקרה. וכשהוויכוח שהתנהל יוצא לאור כולם מובלים בזריזות אל תחנת המשטרה, חבריו כעדים לנעשה ונתנאל כחשוד ראשי בניסיון לרצח.
הוריו הגיעו לתחנה כמעט מיד אחריו, השוטרים בוודאי התקשרו אליהם. הוא לא זכר מה אמרו מעבר לערבוביה של דאגה, כעס ואכזבה. הוא לא אמר להם כלום. הם עזבו לאחר שהבטיחו שיבררו בדיוק מה קרה ואיך אפשר להוציא אותו מכאן. הכל רק אי הבנה אחת גדולה כי הבן הטוב שלהם לא יכול לעשות דבר כזה.
“אתה בר מזל, אתה יודע?” אמר קול מוכר מעבר לטווח ההכרה.
נתנאל הרים את ראשו וניסה להתרכז. מעבר לסורגים, פרצוף מוכר חייך אליו חיוך מריר. הפרצוף היה מוכר, מנגנון כלשהו במוחו של נתנאל זיהה אותו אבל מנגנון אחר סירב לחבר אותו לתמונה כוללת. הפרצוף היה מוכר כאשר לבש ארשת חמורה והיו סביבו גם מדים ירוקים, מגפיים שחורות, ודרגות על הכתף.
“עומר?” שאל ומיד נזכר עם מי הוא מדבר, נעמד דום והצדיע. “המפקד.”
“אתה יכול להירגע, נתנאל,” אמר עומר והחווה בידו לנתנאל לשבת. “זה לא הזמן לרשמיות. נדאג לזה אחר כך כשאנחנו נטפל בך. בינתיים…” עומר הפנה את ראשו לאחור אל המצלמה במסדרון.
עומר נשען על הסורגים ולחש ונתנאל מיד נעמד שוב. “בינתיים צריך להוציא אותך מכאן. שלא תבין לא נכון, מה שעשית הוא חמור לא רק מבחינה אזרחית ופלילית אלא גם מבחינה של בטחון מידע וסודיות היחידה. ככל הנראה, אף אחד לא ראה אותך אבל יהיה קשה מאוד להסביר איך מישהו נדקר ללא שום נשק נראה לעין. אבל זה יצטרך לחכות. הם יודעים שאני קצין ביחידה שלך ושהצבא צריך לטפל בנושאים כאלו אז הם לא יכולים להחזיק אותך אלא להוציא אותך לרשותי. וגם אם הם יתעקשו, יש לנו שופטת לצידנו ונוציא אותך בערבות. זה לא עניין פשוט. אנחנו מחזירים את כולם למבצע, גם מסלוליסטים. מישהו פרץ לבונקר.”

Posted in Stories by Eran with 2 comments.