זה פשוט שונה
והיום דיברתי על זה עם אנשים מהצבא. אני לא היחיד שאיבדתי מישהו, כמעט כל אחד איבד מישהו בחייו. ושם, במילואים, יש הרבה יותר סיכוי למצוא מישהו שאיבד חבר קרוב בעזה או במבצע/מלחמה כזאת או אחרת. אני לא מנסה לטעון שהכאב פחות או יותר במקרה הזה או במקרה השני אני חושב שההלם עובד אחרת. כשמאבדים קרוב כתוצאה ממחלה או מזקנה אז אומרים שזה חבל והיינו צריכים להגיד לו כמה אהבנו אותו ואיזה אובדן אבל הוא סבל הרבה והוא כבר חי הרבה והגיע זמנו וזה לא כאילו לא ראינו את זה מגיע ובתקווה הוא הלך בשלווה תוך כדי שינה. במקרים כאלו, לרוב האובדן הוא פחות כי יש זמן להתרגל לרעיון שהבן-אדם נגמר וצריך להיפרד. ולרוב גם יש את הזמן להיפרד ולהגיד כל מה שצריך להגיד. כשמאבדים חבר למלחמה אז זה פתאומי. לרוב אין את הזמן להיפרד כי אף אחד לא רוצה להודות שזה מסוכן ויש סיכוי שאותו אהוב לא יחזור ומקווים לטובת התקווה, שהתקווה והאהבה וכל הרצון הטוב יגרמו לאותו חייל אמיץ לחזור בשלום. שוק בינוני, רף פתאומיות נמוך וכנראה הכי מעצבן שאפשר להיות כי במקרים כאלו זה בדרך כלל קורה כתוצאה של שטות של מישהו אז יש על מישהו לכעוס. בין אם זה החייל שלא שם לב למטען, מפקד המחלקה שלא שמר על פקודיו, המ”פ ששלח אותם למצב אבוד או הגנרלים שבכלל הינדסו את כל הכאוס הזה. זה כואב, זה מעצבן אבל אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי. כשמאבדים חבר בתאונה, מסיבה לא ברורה או פשוט לא הגיונית, זה ההלם הכי גדול שיש. מה? הוא? אבל דיברתי איתו אתמול/שלשום/לפני שבוע. Continue Reading →
Posted in No Category by Eran with 6 comments.