The Less Interesting Times

אני שומע עכשיו את הספר “The Ancestor’s Tale”. ספר מרתק מאוד של ריצ’רד דוקינס המתאר מסע אל תוך העבר בחיפוש אחר מקור החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. הוא בנוי כמסע צליינות בכרונולוגיה אחורית דרך 40 נקודות הצטלבות לאורך האבולוציה כשבכל נקודה מצטרפים אל האדם צליינים נוספים שהתפצלו מאותו אב-קדמון עליו מדובר באותה נקודה ועכשיו, במסע אחורנית, חוברים הם לחבורה הגדולה הצועדת אל מעמקי ההיסטוריה. בכל נקודה יש גם סיפור שמספרים יצורים שונים על מה מבדיל אותם, מה מייחד אותם, איך הם התפתחו ומה בדיוק קרה להם. משימפנזות ובונובו, דרך מכרסמים ובעלי-כיס, כרישים ודגים מקפצים ועד חיות יותר משונות כמו ה-Starnose Mole או ה-Duckbill Platypus. וזה מגניב ביותר.

המשך קריאה »

When you write a story, it’s ok to have something uncool in it. You can have something uncool that is in the story, point out that it’s uncool and then deal with it. That’ll be cool.

This is one of my favorites…

Dust Puppy: Okay Erwin, it’s that time again.
Erwin: Another song? Yeeeah!

Every game of Quake
Every Quake you take
Every Frag you make
Every pane you break
I’ll be dodging you
Every single day
Every time we play
Though you scream and pray
You can’t make me stay
I’ll be dodging you.
Oh can’t you seeeeee
Your butt belongs to meee
Oh, how my railgun shakes
For every death I make
Every game of Quake
Every camp you stake
Every rule you break
Every move you fake
I’ll be dodging you…

Erwin: Is this perchance a song about Stef ?

אני לא חי לפי החוקים. אני חי לפי המוסר החברתי והאישי שלי. ברוב הפעמים הוא גם עולה בקנה אחד עם החוקים.

אותי שאלו כבר מספר פעמים מתי אני משיג לעצמי חיים. אני בטוח שיש גם כמה ממכריי שנשאלו את אותה שאלה. אני בטוח גם שהכוונה ברוב השאלות היא יותר לכיוון מתי אתה מצטרף לעולם הנורמלי? כתשובה לשאלה כזאת הייתי רוצה להגיד, “אבל אני לא רוצה להיות נורמלי” אבל בואו ננתח את השאלה הזאת.

בצורה הכי בסיסית, בן-אדם שאין לו חיים הוא בן-אדם שרק עובד, רק מבצע מלאכה מסויימת ולא מפנה זמן לאנשים או לתחביבים, להוויה חברתית או תקשורת אישית. כמו שנאמר…

“Have you ever noticed that the people who are always trying to tell you, “There’s a time for work and a time for play,” never find the time for play?”

לאנשים כאלו אין חיים. אז לפי ההנחה הזאת, כל מי שמפנה זמן לדבר עם אנשים אחרים, לצאת לבלות או לפתח תחביבים – מעבר לעבודה שלו – יש לו חיים, לא משנה כמה משונה עבודתו וכמה מוזרים חבריו, בילויו ותחביביו.

הסיבה שאני מעלה את זה היא כי נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ידיד לפלוגה בצבא. שוחחנו על מה נעשה בסוף שבוע. אמרתי לו שאני כנראה אצא לראות סרט עם חברים או אצפה בתוכניות שפיספסתי וכנראה גם אפנה קצת זמן להורים שלו רואים אותי שבועיים לפרקים. הוא אמר שהוא יילך לחפש זיון. באותה נקודה אמרתי לו: “אז בינינו… אתה הוא זה שאין לו חיים.”

1) החלטתי ללמוד בטכניון במגמת מדעי המחשב.

2) תחום התמחות עדיין לא הוחלט אבל הנטייה היא כמובן להנדסת תוכנה.

3) ההרשמה לסמסטר חורף, זאת אומרת אוקטובר, נסגרת שבוע הבא.

4) עוד לא עשיתי פסיכומטרי.

5) אני יכול להירשם עכשיו לטכניון והם יחשיבו לי את הציון של הפסיכומטרי של אפריל.

6) היום קיבלתי אישור שאני רשום למבחן של אפריל. מתי ואיפה בדיוק עדיין לא אמרו לי וזה לא כל כך משנה.

עכשיו נכנסות הבעיות: מה אם ידפקו לי את הבחינה של הפסיכומטרי (לא יודע למה, דברים מוזרים יכולים לקרות)? מה אם הציון שלי לא יהיה מספיק טוב? האם הטכניון באמת רוצה את הכסף מראש? אם אני נרשם והציון שלי לא מספיק טוב, אני יכול לדחות את הכניסה ללימודים לסמסטר הבא בזמן שאני משפר? או אולי בכלל לקחת מסלול כללי ולעבור פקולטה אחרי סמסטר, שניים או שנה?

אני צריך להתקשר למדור מועמדים מחר…

כן כן! מאתמול, כל מי שרוצה יכול להירשם ל-Gmail ולא רק לפי הזמנה. איזה כיף! איזה כיף! או כמו שכבר נאמר…

עוד תכונה מעניינת שיש לי. אני שונא לדבר בטלפון. באמת שונא לדבר בטלפון. טלפון זה הצורה האחרונה בה הייתי מעדיף לתקשר עם מישהו. אני מעדיף, כמובן, פנים אל פנים אבל זה לרוב לא מתאפשר. לכן, אני מעדיף או מסרים מידיים או הודעות דואל.

משום מה, טלפון גורם לי להרגיש לא נוח. הוא נותן את הלחץ של דיבור בזמן אמת אבל בלי החמימות של לראות את מי שאתה מדבר איתו ולהבחין בשפת גופו. אז אם כבר אני לא נמצא עם שותף לשיחה בטווח ראייה, אז תנו לי כבר את הזמן לחשוב בדיוק על מה שאני אומר.

היום הייתה לי עוד תקרית עם הבן-אדם שאני הכי שונא בעבודה. אני לא אלעיט אתכם בפרטים רק בעניין שעלתה בראשי המחשבה: “המנוע עובד אבל אין אף אחד מאחורי ההגה”. זה משפט שמאוד יתאים לו. זאת אומרת, לא ביקשתי ממנו לחשוב, חלילה וחס, ביקשתי ממנו רק לעקוב אחרי הוראות ואפילו את זה הוא לא מסוגל לעשות. אז אחרי כל הבדיחות על “חסרים לו כמה צ’יפסים ממנה שלמה”, “האור דולק אבל אין אף אחד בבית”, “הגלגל מסתובב אבל האוגר כבר מת” וכל אלה, נשארתי עם המשפט המקורי.

ואז חשבתי, אם אני משתמש באותה מטאפורה, איך הייתי מגדיר את עצמי?

נראה לי שאני שלבי קוברה 2004 מאובזרת לחלוטין עם מדבקות מאחורה בסגנון “I hope the road to hell has a passing lane” או “My other car’s a Star Fury” או “It’s unnatural to go this fast” ויכולת מעבר בין-מימדית. ומאחורי ההגה יושב יצור מוזר מדי מכדי לתאר בעל נטיות בלתי צפויות לקחת את הדרך ממנה האנשים שחותכים דרך העצים מפחדים.

אז איזו מכונית אתם?

הורדת לחץ, הפגת דיכאון ושיפור מערכת החיסון.