מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ג’

“אז חשבתי לעצמי, אם אני מסוגל לקחת כוחות מאנשים, אני בעצם מייצג אותם. אולי לא את האדם, אבל את המחונן, את הרעיון,” איתן אמר.
“ואין לזה שום קשר לכך שאואטר הוא התגשמות ארצית של ישות אלוהית?”
הקשר השתתק לרגע. זה היה המשפט הארוך ביותר שהוא שמע את הדף אומרת בשבועיים וקצת שהם מכירים. כנראה שזה הפתיע גם את הדממה וסטטית.
“זאת… אה… תוספת נחמדה,” איתן הוסיף וחייך. המוזג בדיוק עבר לידו והרים גבה לכיוונו. אז איתן חייך והרים את בקבוק הבירה הקלה ששתה כדי להעיד על כך שהוא בסדר כרגע.
“אז…” הוא המשיך, “סטטית והדף אני מבין. הגששית והכוח כשצריך. למה הדממה? ועדיין לא ממש הבנתי מה אתה עושה חוץ מזה שיש לך חיבה יתרה לדעת כמה שרק יותר.”
“זה חלק מזה,” הדממה אמר מיד. “כל צוות בסיסי של נוטרים מורכב ממוצאת שיכולה לאתר מחוננים בטווח קרוב, אגרוף שמסוגלת להפעיל כח במקרה ויש התנגדות, ומרדים שמסוגל…”
“לדפוק מוחות של אנשים?” הדף אמרה. נשמע גיחוך קצר בקשר. זה לא היה הוא, בטח שלא הדף, ולא נראה לו שהדממה יצחק על דבר כזה.
“אני לא אוהב להשתמש במילים בוטות כאלו אבל… סוג של. אם צריך לשכנע אנשים שהם לא ראו משהו, לנטרל מישהו בלי לפגוע בו, להרגיע קהל, או כל מיני דברים כאלו…”
“אם צריך לשבור את המוח של מישהו מסוכן?” איתן שאל.
הקשר השתתק לדקה ארוכה.
“הדממה לא אוהב לדבר על דברים כאלו…” סטטית אמרה לבסוף.
“הייתה פעם אחת,” הדממה נכנס לדבריה. “הוא היה… צעיר מדי… כועס מדי. ניסינו לשכנע אותו. ניסינו להרגיע אותו.” עוד דקה ארוכה של שקט. “אתה כבר יודע שכל ‘מתנה’ שיש למחונן מגיעה עם חסרונות. וגם ראית מה קורה כשלמחונן יש עוד מגבלות מעבר לזה. אז… תאר לעצמך את השילוב הכי גרוע של שני הדברים.”
איתן רק תהה על הנושא והרגיש את הכבדות שלו. הוא נשען על הבר, הרים את הבקבוק, והסתכל על קיר המראה מולו. “סליחה. זה לזכרו ולחייך,” הוא אמר ושתה.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ב’

“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל.
“כן,” סטטית ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.”
“וואו, זה נשמע… לא נעים בכלל.”
“עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את זה רוב הזמן.”
“אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” הדממה התערב. סטטית נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “זה בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.”
“זאת לא הנקודה,” סטטית המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–”
“או מחוננת,” הדף הוסיפה.
“או מחוננת,” סטטית המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים זה לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות זה להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. הכי הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.”
“אמנון הרצוג,” הדממה אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ההגנה ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.”
“לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל.
סטטית ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא לקח זהות של מישהו אחר ונשאר מתחת למכ”ם. אין לנו באמת דרך לדעת.”
“והוא היה מדור בוני המדינה…” הדף העירה.
“זיקית מספר 2,” הדממה הרים שתי אצבעות. “צביה גולדברג. נולדה ב-1964. נציגים של צמרת הגיעו לראיון איתה מיד לאחר שסיימה את לימודי התיכון. הגיעה ליחידה. לא חזרה אחרי סוף שבוע ראשון בבית. ההורים אמרו שהיא יצאה חזרה לבסיס ולא שמעו ממנה יותר. לאחר חודש, כל המשפחה עזבה את המדינה. ולצמרת אין סמכות לפעול בארץ אחרת, בדרך כלל.”
“וואו. אוקיי,” איתן ניסה לעכל את כל זה. “ומה אנחנו יודעים על זיקית מספר 3?”
“אין שם, אין קשר משפחתי,” סטטית אמרה. “הפעם שלחו אותנו ברגע שזיהו את החתימה.”
“ניסינו בכוח,” הדף אמרה.
“וגם ניסינו במוח,” הדממה הוסיף. “והיא כל הזמן ברחה. אנחנו אפילו לא בטוחים אם מדובר בגבר או אישה.”
“למרות שעם משני צורה זה בדרך כלל פחות משנה והרבה יותר נוזלי,” סטטית אמרה. “בכל מקרה, חוץ מזה שאני מחשיבה את זה ככשלון אישי שלי שצריך לתקן. הזיקית הזאת כנראה הרבה יותר מסוכנת. יש כמות לא מבוטלת של העלמויות סביב האיזור שאנחנו יודעים שבו היא מסתובבת. ואני חושבת שזה קשור.”
“אז בגלל זה אנחנו פה?”
“בדיוק.”
הדף פתחה את הדלת הצידית של המסחרית ואיתן ירד אל האספלט. הוא עמד ברחוב צדדי ליד הפאב והיה אפשר לראות את הבזקי האור מהכניסה.
“בהצלחה… אואטר,” הדממה אמר לפני שהדף סגרה את הדלת שוב.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק א’

הדממה קרס אל תוך הספסל ליד איתן ואינסטינקטיבית שם את ידיו על המשענת. הוא הסתכל על הדלת מולה ישבו, ‘מפקד יחידת נוטרים’.
“מחכה לבוס הגדול?” הדממה שאל.
“מה זאת אומרת, הוכחת את הרעיון?!” נשמעה צעקה מבפנים. “ואת חושבת שזה מכשיר אותו לפעילות שטח?!”
“סטטית נמצאת בפנים,” איתן הסביר. “היא רצתה שאבוא למקרה והצ’יף ירצה לדבר איתי. משהו על מבצע ללכוד את זיקית?”
“או, שיט,” הדממה מיד התקפל והחזיר את ידיו אליו. “זיקית? היא לא מבזבזת זמן. אני מבין למה המפקד לא מרגיש נוח עם זה. כמו כן, אל תקרא לו צ’יף או בוס או שום דבר כזה. רק ‘כן, המפקד’ ו’לא, המפקד’.”
“את לוקחת על זה אחריות? את יודעת כמה זה מסוכן?”
“תסביר לי כאילו רק גייסו אותי לפני שבוע,” איתן הפנה רק את ראשו אל הדממה, “מי זאת זיקית ומה הקטע איתה?”
הדממה שאף הרבה אוויר להתכונן להסבר ארוך כשסטטית יצאה מהמשרד. היא סגרה מאחוריה את הדלת והמשיכה לעמוד שם, בוחנת את איתן והדממה. “קיבלנו אישור למבצע. מקסימום זהירות, ואני אחראית על כל מי שעלול להיפגע.”
“המפקד מודאג שלא נצליח לעשות את זה?” הדממה טפח לאיתן על הכתף.
“אני חושבת שהוא יותר מודאג שכן נצליח. טוב, בואו.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ה’

הדלת לחדר נפתחה וסטטית הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים.
“אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות.
“חשבתי שתרצה לראות את זה,” סטטית אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא.
איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.”
“מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לא יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.”
“ומה זה אומר בעברית?”
“לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.”
איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על סטטית וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?”
היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו כבר זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק.
“אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ד’

“רגב, קודם אתה,” סטטית אמרה.
רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו.
“אה… אני לא מצליח.”
“איתן?”
“פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל.
“זה כיוון מחשבה אחד.”
“אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.”
איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים.
“יש משהו?” קולה של סטטית חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר.
“לא נראה לי.”
סטטית כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.”
“אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?”
“מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.”
“אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ג’

“פתח 32,” השומר שהגיע לבקשתם אמר למכשיר הקשר שלו. הוא היה אדם יחסית גדול ומלא במדים רגילים. ושנייה אחרי שביקש זאת, רשת הסורגים על התא של רגב נפתחה לכל הכיוונים בו זמנית. איתן הסתכל על מוצאת בחשש לרגע ואז צעד פנימה.
“סגור 32.”
איתן הסתכל לאחור פעם נוספת ואז הלך לפינה בה ישב רגב. ככל שהתקדם, הוא עקב אחריו במבטו. איתן רק הסתכל מטה אליו ונשך את שפתו התחתונה. “אתה מוכן לזה?” הוא אמר והושיט את ידו. רגב בחן אותו לרגע ואז הנהן. הוא תפס את היד המושטת ואיתן עזר לו לעמוד.
“מה… הולך לקרות עכשיו?” רגב שאל לאט ובשקט.
“זה הולך להרגיש לך מוזר, אולי תהיה לך בעיית שיווי משקל לרגע, אבל זה לא יכאב. ואם הכל יילך כמו שצריך, זה ייגמר תוך דקה. נסה להיות רגוע ונעשה את זה ברגע שאתה מוכן. רק תגיד מתי.”
רגב הסתכל למטה, לקח נשימה עמוקה, והחזיר את מבטו אל איתן. הוא הנהן.
“אתה בסדר? אוקיי. תחזיק אותי טוב. מוכן?”
רגב תפס את איתן במותניים והחזיק כאילו הוא על סירה קטנה בסערה. הוא הנהן שוב. איתן הגניב מבט אל הארבעה שהסתכלו עליו ממחוץ לתא.
“ההצגה עומדת להתחיל.” והוא נישק את רגב. זה לא היה ניקור אבל גם לא צרפתית ארוכה. הוא פשוט שם את הפה שלו על הפה של רגב כאילו הם חולקים העברת אוויר או נוזלים כלשהם. שזה היה קרוב מאוד למציאות. הם נשארו ככה, קפואים בתנוחה, למשך מספר שניות ארוכות. ואז זה נגמר.
הם התנתקו ואיתן מעד לרגע אבל רגב החזיק אותו ודיבר בטון הרבה יותר יציב מקודם. “תיזהר. אל תיפול. תזכור, תחזיק אותי.”
איתן שם את ידיו על כתפו של רגב ונעמד יציב שוב. “וואו,” הוא אמר בטון, הקצת יותר מדי נמוך וקצת יותר מדי נפול, של רגב. “זה באמת מוזר.”
רגב לקח נשימה עמוקה והעביר את ידיו לצווארו של איתן. “תחזיק חזק. אנחנו הולכים לעשות את זה שוב.” ובלי לחכות יותר מדי, רגב נישק את איתן בחזרה.
הם שוב עמדו שם ללא תנועה במשך כמה שניות ואז רגב כמעט נפל לרצפה אבל איתן תפס אותו והניח אותו בעדינות על המיטה. “אולי בפעם הבאה, בישיבה, כן?” הוא חייך.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ב’

“מה אתם רוצים שאני אעשה?” איתן לקח צעד אחד אחורה משלושת הנוטרים.
“אנחנו רוצים שתיקח את היכולת שלו,” סטטית אמרה, רגועה לחלוטין.
“מה? איך?”
“היכולת שלך. אתה מחליף גוף עם מי שאתה מנשק. האם יצא לך לעשות את זה ואז לעשות את זה שוב אבל לא עם הגוף המקורי שלך?”
“אה… לא.”
“אז אין תקדים. בכל מקרה, מכל המחקר שיש לנו עד עכשיו, ההנחה היא שהיכולות שלנו הן משהו גנטי, מוטמע בגוף, בדם ובמוח שלנו. אבל היכולת שלך יכולה לשנות את כל התפיסה הזאת, או לפחות להגדיר סוג אחר של מחוננים. השאלה היא, האם אתה מעביר את היכולת שלך להחליף גוף כשאתה עושה את זה או שאתה תלוי בכך שהגוף המקורי שלך מחזיק את היכולת? ואם אתה כן מעביר את היכולת שלך איתך, האם אתה מעביר את כל היכולות מאותו הגוף או רק את שלך? אי אפשר לבדוק דבר כזה בלעדיך ובלי מחונן שמבין, מסכים, ומקבל את העובדה שאם זה יעבוד, הוא לא יהיה מחונן יותר.”

איתן נשען על הסורגים עם ידו מעל ראשו ובהה אל תוך התא, בוחן את רגב. רגב ישב בישיבה מזרחית בפינה ונשען קצת הצידה כדי שיוכל להסתכל על כל המבקרים שלו. סטטית נשענה עם כתפה על הסורגים ושילבה את זרועותיה.
“אז מה אתה אומר?” היא הביטה מאיתן אל רגב. “תעשה לו טובה?”
איתן לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה כאנחה כבדה. “כן,” אמר. “במקרה הכי גרוע, זאת עוד הזדמנות לשתות בפעם הבאה שמשחקים ‘מעולם לא’.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק א’

“וואו. זה באמת מקום קטן וחשוך,” איתן אמר כשהם ירדו במדרגות מטה ומטה. גם הכניסה הייתה קצת חשוכה יחסית לצד של גבעה באמצע הנגב. ממנה, דלת הופיעה והם נכנסו והחלו לרדת במדרגות צפופות מוארות על ידי נורות רק מעט יותר חזקות מהאור באוטובוס לילי.
“ברוך הבא לבונקר,” אמרה הנוטרת שהביאה אותו. היא אמרה ששמה הוא ‘סטטית’.
“זה המקום שהזכרת,” אמר הנוטר מאחוריו. “פה אתה באמת לא רוצה לסיים.” הוא הזדהה בתור ‘הדממה’.
“רוב האנשים שפה,” הוסיפה הנוטרת השנייה, “אפילו לא קיבלו גזר דין פומבי. מסוכן מדי.” היא הייתה ‘הדף’.
הם לא כל כך בקטע של שמות אמיתיים בנוטרים.
“אז למה אנחנו פה?” איתן שאל. “זאת אומרת, נראה שאתם דיי טובים בלתפוס את המחוננים הרעים. איך אני יכול לעזור לכם?”
“יש לנו תיאוריה,” אמרה סטטית. “וזרקור פה התנדב לעזור לנו לבדוק אותה,” היא החוותה כלפי התא לידו עצרו.
איתן הסתכל פנימה. כל התאים שעברו בדרך לפה נראו אותו הדבר. חדר לבן, יחסית נוח אבל חסר מאפיינים. מיטה אחת, שירותים, כיור, מדפים ושתי וערב של פלדה משוריינת בינם לבין התושב שלו. בתוך החדר הזה היה גבר צעיר, נראה בערך בגילו, עם שיער מפוזר וזיפים, יושב לו מקופל בפינה. כשאיתן הסתכל עליו, משהו בו נראה לו לא בסדר אבל הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה.
“מה–” הוא ניסה להגיד אבל סטטית חתכה אותו, מקריאה מהלוח שבידיה.
“זרקור. שם אמיתי: רגב שדה. בן 19. שהות בבונקר: חודשיים ושלושה ימים. פשע: כמעט גילוי תופעת המחוננים לציבור הרחב. יכולת: לנבדק יש סט נוסף של תאי עור זרחניים והוא מסוגל להפיק אור חזק מגופו בלבד. עוצמת אור הגבוהה ביותר שנמדדה: 4,740 לומנס.” היא עצרה לרגע והסתכלה על הבעת הבלבול של איתן. “4,500 לומנס זה מספיק בשביל להאיר דירה גדולה ובצורת לייזר זה יכול להצית נייר. אבל, לרגב פה יש בעיה. יש לו פגם גנטי נדיר שגורם לבעיות למידה, הפרעות קשב וריכוז, ובמחוננים… לחוסר שליטה ביכולות שלהם. זה מה שקרה לו. הוא היה בחוף עם חברים כשאיבד לגמרי שליטה על הכוחות שלו. לקח לנו הרבה זמן לעבור על כל הנוכחים, לוודא שהם לא זוכרים מה קרה, ולהסביר מי התקין מקרן זינון באמצע החוף. הוא לא אדם רע, פשוט נקלע לנסיבות ש… ובכן, דפקו אותו. דיברנו איתו ועם ההורים שלו והם הסכימו להצעה שלנו, בהנחה שאנחנו צודקים. ועכשיו תורך,” היא החוותה אל תוך התא.
“רגע רגע רגע,” איתן נפנף בידיו מולה. “איזו הצעה? על מה את מדברת?”
“רגב פה ישוחרר ויוכל לחזור הביתה… אם תיקח את היכולת שלו.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: פרולוג

“אתה יודע מי אנחנו?”
“בטח. צמרת. יחידת המחוננים של צה”ל. אתם מגייסים אותי כי כל המחוננים מתגייסים לצמרת. ואם אני אתנגד אז יש מקום קטן וחשוך שבו תשימו אותי. דרך אגב, ציפיתי למקום חשוך ומעורפל עם מנורה אחת מתנדנדת. למה אנחנו בבית הספר?”
איתן הסתכל מסביב. הוא ישב בחדר של כיתה י’ בבית הספר למחוננים מרכז, כמה קומות מתחת לדיזינגוף סנטר. אור יום מלאכותי הוזרם למטה דרך חלונות-דמה. כל הכיסאות חוץ מאלו בהם השתמשו היו ערומים על גבי השולחנות שלהם. מעבר לשולחן ישבה אישה בבגדים אזרחיים וגם הגבר והאישה שעמדו מאחוריה נראו כמו כל זוג בני עשרים ומשהו שהיה מסתובב בקניון כמה עשרות מטרים מעליהם.
“כן,” אמרה האישה. “לא. זה מורכב יותר מזה. וזה,” היא החוותה סביבה, “כי חשבנו שקצת נורמליות תעזור לך לעכל את מה שאנחנו צריכים ממך.”
“מה אתם צריכים? ומה זאת אומרת, לא?”
“בחזרה להערה הראשונה שלך,” היא נשענה קדימה ומיקדה באיתן את מבטה, “אנחנו צמרת וגם לא. ולא כל המחוננים מתגייסים לצמרת. חלקם נפקדים, כמו מכל יחידה. אבל אי אפשר לשלוח כל אחד לתפוס מחונן. בשביל זה אנחנו קיימים. אנחנו הסוד המלוכלך שאפילו צמרת מעדיפה לא לדבר עליו. אנחנו מוצאים מחוננים לפני שהם מגלים את עצמם לעולם. אנחנו תופסים מחוננים שנפקדים. אנחנו משטרים מחוננים שמשתמשים ביכולות שלהם לרעה. אנחנו שומרים על הציבור מאלו שהם לא יודעים שצריך להיזהר מהם. לצמרת אין מנדט לפעול בתוך אוכלוסיית ישראל האזרחית. לנו יש. ברוך הבא לנוטרים.”
“אבל למה אתם רוצים אותי?” איתן נאנח ונשען לאחור. “כל מה שאני מסוגל לעשות זה להחליף גוף עם הבחורה שאני מנשק ואז לעשות את זה בחזרה.”
כל השלושה חייכו באותו הזמן והאישה שמולו ענתה לו. “אנחנו חושבים שיש לך פוטנציאל לכל כך הרבה יותר מזה.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Specialisation

“Don’t you find it funny that in each one of those movies, they describe the aliens as just humans but better?” Jack said and shoved another bunch of popcorn into his mouth.

Vel picked up the remote and pressed the pause button. Jack looked at him and saw the grim expression.

“Uhm… oh… sorry,” Jack said, stopped moving his hand towards the popcorn bowl, and just stared.

“No,” Vel said, “I don’t find it funny at all. It is the burden of my home.”

“What do you mean by burden? I know where you come from. Weren’t you specifically selected and bred to be better?””

“Yes. And that’s the problem. The first group taken were a group of humans selected for their desirable traits. Not a lot of diversity. And they were given the tools to be even more specialised. The next groups to come were forced into this specialisation. And this was about a thousand years ago. You can do the math from there. So, while I am stronger than the average human and with better reflexes, and while I can set your pillow on fire by concentrating hard enough, we lost a lot of potential along the way.”

“Potential? My kindergarden teacher told me I had potential. When I was 15 I realised that word didn’t mean much.”

“Not that kind of potential. I’m talking about actual genetic potential. Do you know what Eugenics is?”

“Uhm… yeah. That’s the idea that you can selectively breed humans to be better and improve the race by discarding the ‘unwanted’.”

“Close enough. Eugenics was built on the concepts of evolution only replacing natural selection with human selection. The people who did it thought that if they got rid of the ‘mutations’, they could breed a super-human. But they forgot the other essential part of evolution: diversity and random change. If you take that away, if you eliminate anything outside of your simple frame, you lose the driving force. And you don’t even know what you’re missing. Our… ‘benefactors’ made the same mistake. They picked the intellectuals and the driven and gave us a purpose. And we hurled towards that purpose for over a thousand years now. So, yes, we are more technologically advanced and genetic improvements made me ‘better’. But what did we lose along the way?”


Posted in From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.