מודעת מנחה משחקי תפקידים מקצועי לנוער

לאחרונה, משחקי תפקידים בכלל ומבוכים ודרקונים בפרט החלו לתפוס תאוצה בתור תחביב חדש-ישן. דרך שידורי רשת של משחקים או יחד עם תפיסת הפופלאריות של ערבי משחקי לוח, רואים היום יותר ויותר מקומות ויותר ויותר אנשים שמתעסקים במשחקי תפקידים.

משחקי תפקידים מפתחים חשיבה יצירתית, מתרגלים פתרון בעיות, מכריחים עבודה כקבוצה מאוחדת, ומחייבים את המשתתפים להכיר ולהכיל את הדעות והרגשות של האחרים איתם במשחק. משתמשים במשחקי תפקידים כדי לפתח יצירתיות, לשקם אסירים ולעזור לילדים עם קשיים תקשורתיים וחברתיים.

אם אתם רוצים את זה לילדים שלכם, בבקשה, המשיכו לקרוא.

שלום. אני ערן ארבל. אני מפתח משחקים במקצועי וגם כתחביב. משחקי מחשב, טלפון, קוביות, קלפים וגם תפקידים. אני היוצר של שיטת ‘הגורם האנושי’.

אני משחק משחקי תפקידים כבר 20 שנה ומנחה כבר כשנתיים. מתוכן, כמעט שנה של משחק שבועי של ליגת ההרפתקנים מטעם אבירי החוף. אני מקבל תשבוחות כמעט קבועות על המשחקים. רוצים מנחה איכותי? רוצים לנסות את המשחק אבל לא רוצים להשקיע בלי לדעת יותר? רוצים להכיר עולם ומלואו של יכולות פוטנציאליות?

אני מנחה משחקי תפקידים מקצועי. מה שזה אומר הוא שאני מגיע מוכן עם הכל. אני מכין את כל מה שצריך למשחק ודואג שלכל השחקנים תהיה חוויה איכותית. כל מי שצריך עזרה מטופל ואף אחד נשאר מאחור.

המחירים למפגש: 150 לאדם לזוג. 110 לאדם לקבוצה של שלושה. 90 לאדם לקבוצה של ארבעה. 80 לאדם לקבוצה של חמישה עד שבעה.
הכנות ללא תשלום ומפגש ראשון בחצי מחיר. מפגשים נמשכים כ-4 שעות.

איך זה עובד: אתם מארגנים קבוצה ופונים אליי בהודעה פרטית או דרך כתובת הדואל שלי ב-sabrerunner at gmail.com ואומרים לי מה אתם רוצים לשחק: מה הסגנון? כמה זמן? מה אתם רוצים לחוות? ואיזו שיטה? אני הכי טוב עם מבוכים ודרקונים והשיטה שלי, הגורם האנושי. אבל יש לי ניסיון עם Pathfinder, Starfinder, Savage Worlds, Fate, Dungeon World, GURPS, Shadowrun ואני מכיר עוד כמה. אם אתם לא בטוחים לגבי כל זה, דברו איתי והכל יהיה ברור יותר.
המפגשים יכולים להיות וירטואליים דרך Roll20 (אם אתם לא מכירים, אני יכול להסביר הכל) או אצלכם אם אתם באזור המרכז.
התשלום במזומן, פייפאל, או העברה בנקאית.
ושוב, המפגש הראשון יהיה מפגש נסיון בחצי מחיר.


Posted in Gaming, Me, Role-Playing, Work by with 1 comment.

מודעת מנחה משחקי תפקידים מקצועי

רוצים מנחה משחקי תפקידים מקצועי ואיכותי? המשיכו לקרוא.

שלום. אני ערן ארבל. אני מפתח משחקים במקצועי וגם כתחביב. משחקי מחשב, טלפון, קוביות, קלפים וגם תפקידים. אני היוצר של שיטת ‘הגורם האנושי’.
אני משחק משחקי תפקידים כ-20 שנה ומנחה כבר יותר משנתיים. מתוכן, כשנה של משחק שבועי של ליגת ההרפתקנים מטעם אבירי החוף. אני מקבל מהשחקנים שלי תשבוחות כמעט קבועות על המשחקים.

האם אתם מחפשים משחק? אתם קבוצת חברים שלא מוצאים מנחה? רוצים מנחה איכותי? רוצים לנסות את המשחק אבל לא רוצים להשקיע בכל הספרים והמצרכים הדרושים בלי לדעת יותר? אני כאן בשבילכם.
אם אתם קבוצה בוגרת שרוצה משחק עמוק ומושקע או מתעניינים במשחקי תפקידים, לא בטוחים, ורוצים קרקע בטוחה לבדוק, אני מוכן לעזור. זה לא שירות שמרטף או מופע בידור. זה משחק שעובד הכי טוב כשכולם משתתפים בצורה טהורה.

המחירים למפגש: 150 לאדם לזוג. 110 לאדם לקבוצה של שלושה. 90 לאדם לקבוצה של ארבעה. 80 לאדם לקבוצה של חמישה עד שבעה. הכנות ללא תשלום.

איך זה עובד: אתם מארגנים קבוצה ופונים אליי בהודעה פרטית או דרך כתובת הדואל שלי ב-sabrerunner at gmail.com ואומרים לי מה אתם רוצים לשחק: מה הסגנון? כמה זמן? מה אתם רוצים לחוות? ואיזו שיטה? אני הכי טוב עם מבוכים ודרקונים והשיטה שלי, הגורם האנושי. אבל יש לי ניסיון עם Pathfinder, Starfinder, Savage Worlds, Fate, Dungeon World, GURPS, Shadowrun ואני מכיר עוד כמה. אם אתם לא בטוחים לגבי כל זה, דברו איתי והכל יהיה ברור יותר.
המפגשים יכולים להיות וירטואליים דרך Roll20 (אם אתם לא מכירים, אני יכול להסביר הכל) או אצלכם אם אתם באזור המרכז.

התשלום במזומן, פייפאל, או העברה בנקאית.


Posted in Gaming, Me, Role-Playing, Work by with 1 comment.

בזכות ולא בחסד

נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.

אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.

צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.

אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.

Sunk cost fallacy, my ass!


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

My Accident

היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי.

התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין.

אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה.

ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני.

היה לי פלאשבק. לשנייה, חזרתי לפיק”א ב-2014.

גם אם לא היה אקדח או סכין או כוונה נבזית כלשהי, אני מעדיף להימנע מבעיטה שתעשה נזק לפלסטיק או אגרוף שיסדוק את החלון. אז הסתלקתי משם. באותו הרגע, התעצבנתי. החלטתי לעשות דווקא. אתה חושב שעם אלימות תוכל לסלק אותי מהרחוב? אני אראה לך. אני אחזור ואחנה בדיוק איפה שעמדתי.

אבל כשחניתי, כל הזעם נעלם. ואז גם הבנתי שלא נשאר משהו במקומו. הרגשתי ריק. הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו כל העולם שוכב לי על האוטו ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. התפרקתי. לגמרי. זה שיתק אותי לכמעט שבוע.

רק מאוחר יותר, כשמעין ואני דיברנו על זה לעומק, היא גרמה לי להבין שכמה שאני אולי ארצה להכחיש את זה, אולי זה PTSD. כי ב-2014 הייתה לי טראומה. במשך דקות ארוכות, ברחתי כי חששתי לחיי. והמרדף הזה נגמר בזעזוע פיזי ומערכתי. משהו שכנראה משפיע עליי עד היום.

השאלה עכשיו היא האם אני גבר מספיק בשביל לקבל את זה שנשברתי ולדעת איך להרכיב את עצמי מחדש… ומי יכול לעזור.


Posted in Life, Me by with no comments yet.

מוצא ליצירתיות

נהגתי להשתמש בבלוג הזה כדי לכתוב דברים שעולים על דעתי ולעתים קרובות גם כל מיני שטויות אקראיות כי הייתי צריך מקום לפלוט אליו את היצירתיות/גרפומניה שלי. אבל, כפי שרואים מי שעוקבים קבוע אחרי הבלוג, לא כתבתי הרבה דברים בזמן האחרון. ואם כן, זה בדרך כלל היה תיעוד כללי של משהו קצת יותר חשוב בחיים שלי. ואני חושב שהסיבה לזה היא שמצאתי מקום אחר לתעל אליו את אותה יצירתיות.

לפני קצת יותר משנה נכנסתי חזק אל קהילת משחקי התפקידים הישראלית. זאת אומרת, שיחקתי בעבר. אבל עכשיו, התעריתי הרבה יותר. זה התחיל עם גיחת משחק בדרקוניקון לפני שעבר ואחרי זה הצטרפתי לאבירי החוף, התחלתי להנחות את ליגת ההרפתקנים וזה גם נתן לי את הדחיפה להשקיע יותר במשחק שלי. פתחתי קבוצת משחק ברמת גן שרצה לתקופה מסוימת ואז הנחיתי משחק ניסיון בדרקוניקון האחרון כמו גם התנדבתי להנחות StarFinder. ועכשיו, כל שבועיים בערך, אני ‘מופיע’ בבית המרזח בתל אביב בתור מנחה מבוכים ודרקונים 5 ואני מקבל אך ורק מילים טובות. אז, יאיי אגו!

אני, כנראה, צריך לכתוב פה יותר על מה קורה, למשל, עם הלימודים שלי (חזרתי לסמסטר חורף 2018 לטכניון לעשות את הסמינר האחרון. רק עוד שבועיים וחצי להעביר הרצאה של שעה ואז אני אמור לסיים, סוף סוף, את הדרישה המעצבנת האחרונה), מה קורה עם הפרויקטים שאני עובד עליהם (הגורם האנושי עדיין באמצע שכתוב, כשיש לי זמן, והתוכנה שאני כותב נתקלת בקשיי ספריות תקשורת כי השרת צריך משהו מסוים ו-Unity כנראה לא מספק פתרון מובנה בשביל זה אז אני צריך משהו חיצוני) אבל אני מרגיש שהצורך שלי לפרוק רעיונות ולתרגל את השריר היצירתי שלי דיי מסופק מכל מה שאני עושה כרגע.

וגם, סוף סוף, כשמצאתי הנחה משמעותית, קניתי את Rocksmith 2014 במטרה באמת ללמוד לנגן על גיטרה כמו שצריך. אבל נראה מתי זה יקרה ואם זה יצליח.


Posted in Art, Life, Me by with no comments yet.

יום הולדת שמח לבלוג

היום הוא יום השנה של הבלוג שלי. הרשומה הראשונה הייתה קצת אחרי אבל זה התאריך בו הוא עלה לאוויר רשמית. זה היה לפני 12 שנים. שתים עשרה שנים! וואו. זה הרבה זמן. כל עוד הם פועלים, וויל וויטון וג’ון סקאלזי עוברים אותי אבל לא בהרבה כמו שזה אולי נראה. היה לי אתר מעפן עוד לפני, לפני שבלוג הייתה מילה מוכרת.

בכל מקרה, אני עדיין פה. הפעילות באתר ירדה בזמן האחרון כי חיים ופחות נושאים רציניים שרציתי לדבר עליהם ביחס למדיה חברתית שם אני מדבר על נושאים קלילים יותר. אבל אני עדיין חוזר לפה בשביל הדברים הגדולים. זאת עדיין הבמה שלי ופה אני מחזיק את הדברים שלי. ויש לי עוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם וסיכומים של חופשות שעוד לא פתחתי.

וגם, אני אשמח אם כך מי שעדיין קורא פה שיגיב. רק כדי שאוכל לראות את הקהל הפוטנציאלי.

וחוץ מזה, אני עדיין מתגעגע לקרן.


Posted in Life, Me by with 2 comments.

מובטל – יום ראשון (זאת אומרת שישי)

אתמול היה, רשמית, היום האחרון שלי בקומפדיה. הגרסה הרשמית היא שפוטרתי בגלל אי התאמה לתרבות החברה ולא מצאו לי מקום שמתאים לצרכים שלי.

הגרסה הלא רשמית — שאין לי בעיה לכתוב אותה פה כי כבר לא ממש אכפת לי — היא שאני הגעתי לשם לפני כשנה, ראיתי מה הולך שם, ראיתי את הקוד, ורק ניסיתי כל הזמן לשפר אותו ולעשות דברים יותר טוב. למרות כל מה שניסיתי, קיבלתי התנגדות אחר סתירה אחר שלילה. עד שהגענו אל הפרויקט האחרון שלי (שביקשתי וקיבלתי רשות להשתמש בשיפורים שלי, לפחות רק עליו, ושאף אחד יגיד אחרת). ולמרות שהזהרתי מראש, עוד לפני שמשהו התחיל לנוע, שההתחלה שלו תהיה איטית, והיא נהייתה אפילו עוד יותר איטית בגלל דרישות משתנות כל הזמן של הלקוח (ואני מדבר פה על שינוי חלקים שלמים שכבר היו גמורים) ואי הספקה של חומרים והגדרות מדויקות. כל זה, תוך כדי ציפייה בעמידה באותו לוח זמנים.

ובסוף, כנראה, האשימו אותי. כי אני הייתי הגורם היחידי שלא הלך בתלם אלא ניסה לעשות משהו יותר טוב.

ולמי שתוהה, לא. אני לא סתם מלכלך על מעסיק קודם. כשעזבתי את Seven Elements זה היה בגלל כמה חילוקי דעות אבל לא משהו שאני יכול באמת להאשים אותם. אמרתי שהלחץ לא בריא אבל זאת הייתה הדרך שלהם ואני לא הסכמתי. הפעם, אני (בעצם לא רק אני. אני רק חטפתי בסוף) ניסיתי רק לשפר מערכת שנראתה לי כמשהו שדורש עבודה (ופחות או יותר כל מי שדיברתי איתו עליה הסכים). ועכשיו, פשוט חבל לי שהם יישארו עם מערכת מיושנת וכנראה בגללה גם לא ימשכו כישרונות חדשים.

ועכשיו אני מובטל. ובאמת שמעולם לא הייתי כל כך בסדר עם דחייה. בכל מקרה, עם מה שהיה קורה לי שם, כנראה שבכל מקרה הייתי מתפטר. ככה, זה רק יותר טוב לי. עכשיו יש לי קצת זמן לנוח, לסדר כמה דברים בחיים שלי, לעזור למעין לטפל בענייני הדירה ולא לדאוג לזמני חופשים כשנצטרך לעבור ואולי גם אוכל לעבוד קצת על פרויקטים משלי. כמו כן, אולי, עם יותר זמן פנוי, אני אוכל לעשות את שתי הנקודות האחרונות שאני צריך לתואר ולא רק על ידי התחננות לפרופסורים שייתנו לי להיכנס לסמינר שלהם.

מעניין אם יש איזה שהוא פרויקט פנוי שעוסק במשחקים…


Posted in Life, Me, Work by with 2 comments.

אל תדאגו, אני אוהב לאכול

כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת.

למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי.

אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.


Posted in High-Tech, Life, Me, Mixing, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with comments disabled.

אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה

כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי.

אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה.

אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות.

אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר.

וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר.

ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.