The Less Interesting Times

באוקטובר האחרון, אוניברסיטת סטנפורד החלה להציע את קורס המבוא לבינה מלאכותית שלה באינטרנט. זה היה מאוד נחמד לדעת חודש לפני כשנרשמתי לקורס מבוא לבינה מלאכותית בטכניון. אבל לא משנה. בסדר. כל הכבוד על היוזמה. מה שנראה עכשיו הוא שאוניברסיטת סטנפורד היא רק טיפה אחת במה שאולי יהיה גשם של אוניברסיטאות נחשבות יותר ונחשבות פחות שעולות לאינטרנט ובכך גם משנה את איך שציונים מוענקים כיום.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

היום, ה-18 לינואר 2012, מגוון אתרים יכבו את עצמם כמחאה על הצעות החוק SOPA ו-PIPA בארצות הברית. נסו לפחות לחפש אותם ולחנך את עצמכם כי כן מדובר בחוקים שיכולים להזיק לכולם ולא רק לאמריקנים.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

כל מיני דברים לאחרונה על ססמאות (לדוגמה) ביחד עם כמה תקריות מצערות שקרו לאחרונה גרמו לי לחשוב מחדש על ססמאות.
אני לא לגמרי מסכים עם הדעה של רנדל מונרו בהבחנה שלו אבל מסוגל להבין את הרעיון שסיסמה ארוכה וקצת לא שגרתית אבל עדיין קלה לזכירה עדיפה על סיסמה קצרה יותר עם אותיות משונות שקשה לזכור אותה. לכן, הססמאות שלי היו בהתאם: כמה מילים פשוטות עם הטייה לא שגרתית וכמה מספרים שקל לי לזכור בכל מקרה.

יש לי סיסמה פשוטה של שתי מילים, אם כי נידחות ואף פעם לא בשילוב, לאתרים שפחות אכפת לי מהם, כאלו שאם מחזיקים מידע פרטי אז הוא מועט ולא קריטי.
יש לי סיסמה מורכבת יותר עם מילה ממש נידחת, מוטה ועם מספר אקראי בה אני משתמש באתרים שאני קצת דואג למה שאני מאחסן שם אבל לא יותר מדי.
יש לי סיסמה עם מילה שהמצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים היותר חשובים.
ויש לי סיסמה עם שתי מילים, אחת נידחת ואחת אני המצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים הקריטיים (לצערי לא לבנקים או מרפאה כי אלו מגבילים אותי מאוד באורך).
ואז יש את הסיסמה איתה אני מגן על שאר הסיסמאות.

סך הכל, עם עוד כל מיני תוספות פה ושם, אני משתמש ב-6-8 סיסמאות שונות במהלך היום יום. אבל חלק מהן איתי שנים ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף אותן. הבעיה העיקרית היא שאני רוצה סיסמאות ארוכות, עם רווחים (סוג של משפטי מפתח), ורוב האתרים לא נותנים לי את האפשרות. בנוסף על זה אני גם אצטרך לשנן 6-8 סיסמאות חדשות וזה קצת מטריד.

איך אתם מתנהלים עם סיסמאות?

או Intrusion Countermeasures Electronic.

אני דיי בטוח שכך נקרא האמצעי בגרסה השנייה של מרוצללים אבל לפחות בגרסה הרביעית הורידו את Electronic. אם כי בנוסף ל-I.C. עדיין קוראים לזה, פה ושם, ICE. התיאור של האמצעי במילון המונחים של מרוצללים גרסה 4, וגם מעט בהמשך, נראה כך:

אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (אנפ”א): כל סוכן המותקן על צומת ברשת בעל המטרה המוצהרת להגן על הצומת מפני משתמשים לא מורשים.
המונח אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (או אנפ”א, מבוטא כמו אנפה) מתייחס לסוג מיוחד של סוכן תוכנה שמשמש להגן על מערכת. [...] תוכנות אנפ”א בדרך כלל משתמשות בכמה מהתוכנות ההתקפיות יותר לשימוש נגד פורצים, כמו ‘התקפה’, ‘פטיש שחור’ או ‘האפלה’, כמו גם ב’ניתוח’, ‘שריון’, או ‘מעקב’. [...] צמתים מסוימים ישגרו תוכנת אנפ”א כאשר האזעקה מופעלת ויכוונו אותה להתמודד עם הפורצים. לאחר שיגורם, תוכנות אנפ”א פועלות בצורה עצמאית מהצומת ואחת מהשנייה כמו כל סוכן עצמאי. [...] תוכנות אנפ”א יוזמות יותר ישתמשו בתוכנות כגון ‘ניצול’ ו’הסוואה’ ועלולות לרדוף אחר הפורצים באופן פעיל אם הם עוזבים את הצומת ואפילו לעקוב אחריהם חזרה לצומת המקור ולהתקיף אותם שם. תוכנות אנפ”א לרוב מכילות את כל הסיסמאות הנחוצות להן לגשת לכל מערכת מקושרת. לפעמים בצומת נמצאת אנפ”א מסיירת, בודקת משתמשים באקראי.

כל זה רלוונטי כי בממשלת יפן עובדים עכשיו על גרסה מוקדמת של ה-ICE או אנפ”א. הם קוראים לזה, כנראה באשמת הכותב, וירוס חברותי שיזהה, יעקוב וינטרל מקורות של התקפות ממוחשבות. הם עובדים על זה מאז 2008. ומאז הוא בבדיקה בסביבת רשת סגורה.

התוכנית מאחורי האנפ”א היא תוכנה עצמאית שתזהה פריצה למחשב או לרשת עליו היא רצה, תנטרל את תוכנת התקיפה, תעקוב אחרי נתיב ההתקפה דרך כל מחשבי הדרך ותאסוף מידע על מקור הפריצה. למרות שהתוכנה בפיתוח ובדיקות כבר שלוש שנים, מצב החוקי עדיין מעורפל. עדיין לא נקבע בחוק שהתקפה ממוחשבת היא התקפה שחוקי להגן על עצמך נגדה. ויש כבר גורמים בתחום טוענים כי יפן צריכה לאפשר ייצור של נשקים ממוחשבים מסוג אלו ולהיות מוכנים כי הם לא היחידים שעובדים על פיתוח כזה.

התגובה משאר הקהילה לא איחרה לבוא. בצורה מובנת לחלוטין, המומחים ספקנים לגבי היעילות שטוענים היפנים. זה לא כל כך פשוט לחדור את מסך הנתבים, שרתי הביניים ורשתות הבוטים בהם משתמשים המתקיפים האינטרנטיים. אפילו להגיע למחשב שנמצא על רשת פנימית, מאחורי נתב המקצה לו כתובת לא אינטרנטית, זה לא דבר פשוט. והיפנים עוד טוענים שהנשק שלהם מסוגל גם לנקות את המחשבים בדרך מקוד עוין. וזה עוד בלי לדבר על המעמסה על המערכת עליה ירוץ הוירוס או מה יקרה אם הוא ייצא מכלל שליטה.

אבל בסוף, לא מדובר בבעיות שאי אפשר להתמודד איתן, עם מספיק השקעה, והיפנים אולי הצליחו לעלות על השיטה שעובדת. בכל מקרה, לא הרבה יותר ידוע מכיוון שהכל אפוף במסתורין צבאי. בתקווה, נדע יותר בהמשך. או שבתקווה… לא.

אני רק חושב על איך המצב הזה התקדם בעולם מרוצללים. ואני מאוד מקווה שמה שיצא מזה הוא הכוח ההגנתי הממוחשב המרהיב של אקו מיראז’ ולא וירוס הקריסה המטורף שחיסל את הרשת כמעט לחלוטין.

המשבר הכלכלי העולמי הסתיים למרות שיש כאלו שינסו לטעון כי הוא עדיין מתקיים. הוא הסתיים בעיקרו לאחר ההבנה כי הבנקים בארצות הברית ניסו ליצור כסף יש מאין, כי הם הימרו כנגד הלקוחות שלהם, והשתמשו בלולאות בחוקי הכלכלה כדי לנסות להרוויח על גבם של אנשים ישרים. הבנקים קיבלו מענק של 700 מיליארד דולר מהממשל, מענק ששולם על ידי משלמי המסים, המנהלים יצאו עם בונוסים יפים ולאחר כמה שנים נולדה תנועת ה-Occupy, לחודית Occupy Wall Street.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd

דנה עולה לכיתה א’. היא מגיעה לכיתה ביומה הראשון. לפניה, במקום שולחנות העץ החבוטים שהכירה אחותה הגדולה, מיכל, נמצאים שולחנות פלסטיק וקרמיקה מודרניים ועליהם מחשבי לוח חדישים. היא לא משתמש בעט ודף בשביל להעתיק ולתרגל את האותיות אותן כותב המורה על הלוח אלא מגיבה למצגת האינטראקטיבית שמציג המורה, המוזרמת למחשב הלוח שלפניה כמו שהיא מופיעה על המסך בקצה הכיתה. בשביל תרגול, היא לא מציירת את האותיות במחברת וגם לא מקלידה אותן אלא נעזרת בתוכנה יעודית הרצה על מחשב הלוח שלפניה שמנחה אותה בכיוון הנכון ועוזרת לה לתקן את שגיאותיה. וכשנגמר השיעור, כל החומר שאספה והתרגולים שעשתה נשמרים בשרת של בית הספר הנגיש לה גם מהבית.
מיכל הולכת להרצאה הראשונה שלה באוניברסיטה. היא מתיישבת באולם ההרצאות ומניחה את תיקה לפניה. היא מוציאה ממנו לא דפדפת ועט וגם לא מחשב נייד גדול אלא מחשב לוח עדין ואלגנטי השוכב בנוחות על ברכיה. המצגת של השיעור נגישה לה ממחשב הלוח מהרגע שנכנסה לכיתה והיא מקלידה עליה הערות שהיא, לאחר מכן, שומרת בכונן הוירטואלי הפרטי שלה. היא יכולה, במקביל, גם “להרים יד” בתור הדיגיטלי של שאלות שמחכות בצד המצגת שלפניה.

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.

כשהפצצה התפוצצה ברכבת התחתית, היה זה מקרה מצער ביותר אך לא בלתי צפוי. למרות המאמצים הלא נגמרים למניעה, אירועי טרור לא הפכו למצב נדיר. הפצצה, מספר מטעני חומר נפץ מצופה במסמרים, שבבי מתכת ומיסבים כדוריים, שיסעה את התחנה לכל כיוון אפשרי וקרעה בבשרם של עשרות בני אדם שעמדו בה. אבל לא שם היה הגורם לאחוזי המוות מרקיעי השחקים של האירוע. לאחר שהדיווחים החלו לצאת, שלושת בתי החולים הקרובים ביותר שיגרו כל אמבולנס פנוי אל התחנה אבל במקביל, המחשבים בקבלה ובמיון של בתי החולים החלו להשתגע. תקיעות וקריסות כאילו אקראיות הכו בכל מסוף גישה. נסיונות לרשום חולים ולבדוק מאגרי מידע נכשלו אחד אחרי השני. רק בניסיון אחד מתוך שמונה הצליח תיק חולה להתעדכן ופעולה זאת, שהייתה אמורה לקחת לא יותר מעשר שניות, לקחה דקות ארוכות. מנהלי בתי החולים שראו את קצב קבלת החולים שלהם יורד לאחוזים בודדים מערכו הקודם, הפנו את האמבולנסים עמוסי הנפגעים לבתי חולים רחוקים יותר שנשארו תקינים. לא צריך לציין שלא כל נפגע שרד את המסע הארוך יותר.

זה חזון צפוי אחד במקרה והיכולת להשבית בית חולים עם וירוס תהפוך לכלי זמין. אני, אישית, לא יכול שלא לחשוב על יישום בעולם ‘מרוצללים’ בו עלולים לשלוח קבוצת רצים למשימה שכוללת שיבוש שירותי חירום עם וירוסים בין אם הם עושים את זה על מנת להתחמק לאחר המעשה או לגרום למקסימום נזק ובין אם הם צריכים להילחם קבוצה יריבה המפעילה את הטכניקה כשמטרתם לשמור על שירות החירום פעיל.

בכל מקרה, זאת יכולה להיות אפשרות מפחידה ולהביא אותנו לזמנים מאוד מעניינים.

אלו החדשות ממיקרוסופט.

זה גורם לי לחשוב קצת. כמובן שיש פה דברים טובים ודברים רעים. לא הכל שחור ולבן. המחשבות העיקריות מכל צד, ואני ארחיב עליהן עוד מעט, הן “סוף סוף מיקרוסופט לוקחים אבטחה ברצינות!” מול “זאת מלחמת הדפדנים שוב!”.

מצד אחד, איזה יופי. אם לחלונות יהיה אנטי וירוס מובנה אז לא יהיו כל כך הרבה מחשבים לא מוגנים בעולם. הרי אחוזי השליטה של חלונות בשוק עדיין עומדים על יותר מ-80%. רוב המחשבים בעולם מריצים חלונות. ואם חלונות תהיה יותר מוגנת אז יהיו פחות התקפות וירוסים, רשתות הבוטים יחלשו וכן הלאה. אבל על זה צריך להסתכל טיפה יותר מקרוב. מה שנעשה פה הוא שילוב של Windows Defender, התוכנה שרצה בכל מערכת מאז XP, עם Windows Security Essentials, מערכת ההגנה הנרחבת יותר שמיקרוסופט מציעה חינם, שידרוג והפעלה של שניהם, מובנית, straight out of the box, בכל מערכת חלונות 8 חדשה. לא מדובר בשינוי גדול מעבר למצב הקיים היום.
ואז אפשר לחשוב על שאר חברות האבטחה. זה בטח יפריע להן. הרי, כשמיקרוסופט מציעים את Internet Explorer ישר במערכת הפעלה בלי עבודה נוספת, מי ירצה להוריד דפדפן אחר. ואם מיקרוסופט תציע חבילת הגנה בתוך מערכת הפעלה, מי צריך תוכנה נוספת? וזה גם לא משנה אם הם יציעו את האפשרות לבחור כמו שרצו עם הדפדפנים (למרות שאני אישית עוד לא באמת ראיתי הצעה כזאת). מעט מאוד יטרחו. ואם מעט מאוד יטרחו, ורוב האנשים יריצו מיקרוסופט אנטיוירוס, כמה זמן ייקח עד שהחזית הזאת תיפרץ. כי כשיש קהל יעד גדול, המאמצים יופנו לכיוון שלו, לפריצות מסוימות של קיר האש של מיקרוסופט.
ואם כבר כן מציעים מסך בחירה, מי יקבע מה צריך להיות שם? יש עשרות חברות אבטחה כמו שיש עשרות דפדנים. למה רק חמישה? האם רק חמישה?
אבל למה חברות האבטחה דואגות? אולי כי מה שהן מציאות אינו שיפור של ממש על החבילה הבסיסית. כי הרי, אם תוכנות האנטיוירוס שקיימות כבר שנים באמת כל כך טובות, למה יש כל כך הרבה התקפות מוצלחות? או אולי זה כי לא כל אחד מתקין אנטיוירוס טוב? אבל מיקרוסופט תציע חבילת אבטחה משלה, אולי זה יעודד יותר תחרות, יותר חידוש ואולי גם קצת הוזלה במחיר? יש פה הרבה שאלות.

וכמובן שחברות האבטחה קפצו והתלוננו. שזה קצת מוזר. כשאני שמעתי על הידיעה הזאת חשבתי על החברות הטובות יותר, Kaspersky, ESET ואולי אפילו גם Avast ו-AVG. אבל התלונות הגיעו בעיקר ממשרדיהן של Symantec ו-McAfee, חברות שאני ‘פחות’ מעריך את ניסיונותיהן באזור חבילות האבטחה. בעיקר בגלל איך שהן מעצבות תוכנה, למען האמת.

אני חושב על זה בהקשר של מלחמת הדפדפנים. מלחמת הדפדפנים קרתה בגלל שכל הדפדפנים היו כמעט אותו הדבר. כל אחד הציע רק טיפה יתרון על השני. Explorer הוא מובנה וחביב ומיקרוסופט קובעים את הסטנדרט של עצמם, השואש טוב בניצול זיכרון ועם ספריית תוספים מכובדת, כרום מאובטח הרבה יותר ובדרך כלל זריז יותר אם כי הוא צורך יותר זיכרון בגלל זה ואופרה משקיעים בחבילת תוכנה נרחבת יותר והם בדרך כלל אלו שמחדשים יותר. לא כזה הבדל גדול מבחינת הצרכן הרגיל ולכן הוא יילך עם מה שנותנים לו (אני רואה אנשים שחרדים מהרעיון של לבחור בעצמם ולבדוק ולכוון איך שהם רוצים וזה עצוב).
אבל תוכנות אנטי וירוס יותר שונות, לא? הרי יש הבדלים ברורים באיכות המנוע. חלק מהאנטיוירוסים פשוט יותר טובים (Avira ו-F-Secure מובילים לפי המסמך הנ”ל). אז, זה לא צריך להפריע יותר מדי. רק תחרות בריאה, נכון?

לאחרונה נתקלתי במשהו מעניין שנקרא The Quiet Place. זה אתר מעניין של אמיתי טוויטו (ששמו מוכר לי מאיפה שהוא ואני לא זוכר מאיפה). מדובר באתר שמנסה להרחיק אתכם מחיי האינטרנט הסוערים וחסרי התוכלת שלכם לכמה דקות. וגם משעשע שאת הקישור הזה פרסמה פלישיה דיי.
בכל מקרה, אני מעריך את הנסיון, אני בעד מה שהוא מנסה לעשות. אני חושב שזה חשוב מאוד להתרחק ולהרגע מדי פעם, למצוא את המקום השקט ופשוט לנשום ולא לדאוג. אבל אני לא חושב שכל ההודעות שאנחנו מקבלים כל יום הן שטויות. כן, אנחנו מקבלים היום הרבה יותר הודעות, הרבה יותר התראות וזרם מידע הרבה יותר גדול ממה שהיינו מקבלים לפני עשר או עשרים שנה. אבל אני רואה את זה ככה: גם לפני עשר שנים רציתי את המידע הזה פשוט לא היה לי!
כן, היה אפשר לעקוב אחרי חדשות מפורסמים בעיתון או “לעקוב” אחריהם במדורי הרכילות. אבל אחרי האנשים שבאמת רציתי לעקוב, המשפחה והחברים הקרובים, לא ממש יכולתי לעקוב. ועכשיו, אני מקבל את המידע הזה. אני רואה כל יום מה החברים שלי חושבים שחמוד, מגניב או ראוי לתשומת לב. אני בתקשורת כמעט מתמדת עם אנשים שלפני חמש שנים הייתי איתם בקשר אולי פעם-פעמיים בשנה. ועכשיו, עם רשתות חברתיות, אני רואה את זה. כן, אני לא אגיד שהכל טוב, יש כמה מאפיינים של הרשתות האלו שמעצבנים אותי והלוואי ולא היו אבל יש בהן גם טוב. אני רוצה את העדכונים האלו.

בהמשך לפעם שעברה, הנה קטע מעניין על המונופול האמיתי באזור מערכות ההפעלה.