מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ד’

“רגב, קודם אתה,” מוצאת אמרה.
רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו.
“אה… אני לא מצליח.”
“איתן?”
“פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל.
“זה כיוון מחשבה אחד.”
“אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.”
איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים.
“יש משהו?” קולה של מוצאת חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר.
“לא נראה לי.”
מוצאת כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.”
“אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?”
“מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.”
“אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *