יום רביעי – הדרכים (האיריות, הצרות, הצפופות, שמשום מה מותר בהן שמונים)

2016-05-12

יצאנו מדוניגל על הבוקר במטרה בעיקר לעבור בעיר חוף קטנה ובסוף להגיע לגולוואיי. אז כמובן שעשר דקות אחרי שיצאנו מהעיר, מעין אומרת לי: “יש פה Crafts Village! בוא נעצור ונראה מה ×–×”.” אז עצרנו. וראינו מה ×–×”. ×–×” באמת אוסף של חנויות קטנות וחדרי עבודה לציירים, צורפים, סורגים ורוקמים. בעצם, רק כשש כאלו וזהו. אז ראינו דברים נחמדים ושתינו קפה בארומה.

לא. לא בארומה הזה. 😉

וכשהמשכנו את הסיור בכפר, מצאנו אמנית אחת שמכינה צמר בעצמה ואז עושה ממנו כל מיני דברים מגניבים. ביניהם גם תמונות וציורים מצמר וריקמה. והייתה שם גם תמונה אחת של highland cow. אז זאת באה איתנו. 😁
אסור ×”×™×” לצלם בסטודיו והתמונה כבר ארוזה היטב, אז אין תמונה שלה. אבל תהיה כשנתלה אותה… בדירה החדשה, בעוד שנה בערך.

משם המשכנו בדרכים, שלפעמים היו דרכים אבל לרוב לא, לכיוון מאלאמור. הדרכים האלו מזכירות לי את הציטוט מ-Last Chance to See:

“[Richard Lewis] drives his Landrover … with what can only be described as pizzazz along Mauritian roads that were built with something less than pizzazz in mind. The roads are often narrow and windy, and where they are tarmacked, the tarmac tends to finish with an abrupt six-inch drop at the edge.”

אז הדרכים באירלנד נחמדות יותר רק בכך שהם לא מפתיעות אותך בנפילה (הנפילה ברורה מראש), מזהירות אותך מנהגים אחרים (כשכתוב על דרך כפרית חמודה שמותר לנהוג בה 80 קמ”ש, אתה נזהר), ורוב הנהגים נחמדים מספיק בשביל לא לנסות לדחוף אותך מהכביש.

אז נסענו בדרכים כאלו ונהננו מהנוף ומהרים אקראיים שפשוט יצאו מאמצע שום מקום וטירות נטושות ככה סתם. בכל מקרה, בסוף הגענו למאלאמור, כפר קטן על החוף הנושב והקפוא של צפון האוקיינוס האטלנטי. מעין לא רצתה לצאת מהאוטו אבל אני יצאתי לצלם קצת.

ביציאה משם, ראינו באופק, על קצה של צוק, עוד טירה שנראתה מאוד יפה. אבל היא כנראה הייתה פרטית כי דרך הכניסה היחידה שראינו הייתה סגורה ולא היה אפילו מקום לעצור בשביל לצלם מרחוק. חבל. כשיצאנו, עקבנו אחר שלטים עם עט נוצה וכסת דיו. אחרי כמה זמן גילינו שאנחנו במחוז ייטס. כן, הייטס הזה. ומצאנו שביל הליכה שהיה לוקח לנו בערך שעה באוטו. אז ויתרנו. ניסינו לחפש גבעת פיות אבל גם בזה דיי כשלנו. ובכל זאת, לא החשבנו את העיקוף ככשלון כי, דבר ראשון, נוף. דבר שני, הבניינים פה פשוט מדהימים. ודבר שלישי, תקרית הפרות.

הצלחנו להגיע לקליירגולוואיי לקראת הערב (מין פרבר של גולוואיי) ומצאנו מקום נחמד לישון ומקום נוראי לארוחת ערב.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *