ונציה – והאיים השכנים

קמתי בבוקר מוקדם כמנהגי. וכי הייתי רעב. הכנתי לעצמי כמה פרוסות של הפיצה של אתמול עד שמעין הצטרפה אליי לטוסט ולמאפה מעניין.

wpid-20140927_084147.jpg

אני אכלתי את מאפה הקרם הענק מקדימה ומעין לקחה את הסופגנייה עם החור והסוכר. אחרי תקופת התארגנות קצרה, החזרנו לאלסנדרו את המפתחות ויצאנו לונציה. הוא היה כל כך נחמד שהוא אפילו הביא לנו שקית של הפסטה המועדפת עליו שהיא נדירה יחסית. אני בהחלט לא ראיתי כזאת. אז את זה עוד צריך לנסות.

האוטובוס היה עמוס ואני לא ממש נחתי בבוקר. אז נמנמתי קצת במהלך נסיעה. עד שקפיצה של האוטובוס הפילה עליי את מי שעמד לידי. וכך יום שבת, ה-27 בספטמבר, נודע בתור היום בו גבר איטלקי התיישב עליי. אני חושב שהוא אפילו אמר “מי סקוזי”. וזאת הייתה חווית ה-Eurotrip המתבקשת.

הלכנו אל תחנת הרכבת המרכזית של ונציה במטרה לאכסן תיקים גדולים לאותו היום אבל נראה שכל העולם ואשתו ובת הדודה שלו הגיעו לתחנת הרכבת באותו הזמן והתור לשמירת חפצים היה באורך של גלות וקצת. אז החלטנו לוותר ולקחת איתנו את התיקים. סך הכל לא תוכננה הרבה הליכה אלא בעיקר שייט בסירוטובוס אל האיים הקרובים.

wpid-20140927_123623_richtonehdr.jpg

לקחנו את הסירוטובוס הקרוב אל הקצה הצפוני של העיר ומשם את הסירוטובוס הגדול אל האיים. התחלנו עם טורצ’לו, הרחוק והקטן יותר. השייט היה כחצי שעה ומלא באנשים שרצו להגיע אל אי התחרה (בסוף אנחנו ויתרנו) אבל הצלחנו להגיע לטורצ’לו בשלום. מדובר באי קטן באורך של פחות מקילומטר בו יש אחד גשר שטן.

wpid-20140927_132833.jpg

משהו שקשור לכך שהוא נראה רופף וכנראה שהשטן מחזיק אותו (או שהשטן שיפץ אותו ב-2006, אני לא בטוח. אל תבקשו ממני להסביר) ויש באי גם חמש מסעדות – אחת מהן אולם אירועים – ואחת כנסייה + מוזיאון היסטוריית טורצ’לו. היי. ביי.

wpid-20140927_133317.jpg

בנקודה הזאת כבר נהיה מאוד חם אז אני נודבתי לסחוב את התיקים הגדולים.

wpid-20140927_134310_richtonehdr.jpg

הלכנו חזרה אל התחנה של הסירוטובוס ולדרך חזרה. ויתרנו על אי התחרה אבל כן עברנו במורנו, אי הזכוכית, כי היה אמור להיות שם נפח זכוכית מאוד מרשים. ואתם יכולים להבין לפי איך שנוסח המשפט האחרון שלא מצאנו אותו. אבל ראינו הרבה דברים יפים.

והאי גם פשוט יפה בפני עצמו. אבל, במסורת הטיול הזה, כשהגענו למקום שבו הוא היה אמור להיות, לא מצאנו כלום. בעסה. אני רציתי לראות סכינים מזכוכית. אז התיישבנו לנוח קצת, יום חם עם כל התיקים אחרי הכל, ואז לקחנו סירוטובוס חזרה לונציה.

התכנון הבא היה לאכול ב”אה-אוקה” (האווז, בלעז) מסעדה שיפה ויערה המליצו עליה. כשסיפרנו על זה לאלסנדרו הוא היה מופתע שפיצה של רשת מסעדות תהיה כל כך נחשבת. גם אני תהיתי אבל הלכנו. טיילנו קצת כי עוד היה מוקדם ומצאנו מקום נחמד לנוח בו. אפילו ראינו פקק גונדולות.

wpid-20140927_172915.jpg

ואה-אוקה? דיי מגניבה. המקום חביב, אווירה פסודו-אמריקנית משעשעת, נוח, בעל הבית מגניב ושר תוך כדי שהוא עובד. והפיצה? ובכן, התחלנו עם צלחת מתאבנים. הפירה המטוגן היה נחמד מאוד. פחות אהבתי את הגבינה המטוגנת. הזיתים עם בשר מטוגנים היו טעימים גם. הצ’יפס היה… צ’יפס. ופרוסות החזיר היו לא רעות אבל לא מסוגל לאכול הרבה מהן. הבירה האדומה המקומית הייתה טובה אך חזקה מאיתנו.

הזמנו פיצה אחת: בצל, חזיר ושעועית עם ביצה באמצע. ו… זה היה ממש טעים. מעין השתדלה להימנע מהחזיר והביצה כי זה פחות לטעמה אבל אני ממש נהניתי. האיטלקים מכינים פיצה מבצק דק, רוטב עגבניות נהדר, גבינה משובחת וקצת שמן זית והכל ביחד יוצא ממש טעים.

ובשירותים מצאתי את קומנדר קין. אבל זה משהו אחר.

משם התחילו הצרות. כי לא חישבנו זמנים. הגענו לתחנת הרכבת כחמש דקות אחרי שיצאה הרכבת האחרונה של הערב. הבאה הייתה רק בחצות. אז ניסינו לגרום לרכבת אחרת לצאת לפני, ללא הצלחה, אז ניסינו למצוא השכרת רכב מונציה אבל הכל היה סגור. כשאמרנו שנו, טוב, כבר ניקח את הרכבת של חצות, כל המקומות הפשוטים כבר נלקחו. אז, כמו אידיוטים, במקום פשוט לקנות כרטיס יקר יותר, הסתובבנו בלי ראש כחצי שעה ואז לקחנו אוטובוס לשדה התעופה של ונציה בשביל להשכיר אוטו ולהגיע לבולוניה לפני חצות. אחרי הרבה תלאות שכללו חיפוש מגרש מכוניות בצד הלא נכון של שדה התעופה, יצאנו לדרך בתוך פנדה שחורה. היה נורא מאוחר אבל עשינו את המאמץ, עם טלפונים כמעט מתים, והמארח שלנו אמר שהוא יפגוש אותנו אפילו מאוחר בלילה. היינו צריכים לנוח הרבה בדרך, שרנו שירים בלי לזכור את המילים כדי להישאר ערים אבל בסוף הצלחנו להגיע. לא הצלחנו ליצור קשר עם לואיג’י ולא ממש מצאנו חנייה עד שבסוף התמקמנו מול בניין מגורים וישנו באוטו.

וכשסיימתי לכתוב את זה, אנחנו יוצאים ליום הראשון בפירנצה.


Posted in Life, Maayan by with comments disabled.