Is Urbanisation Over?

With the pandemic on going, and large tech companies telling their employees to stay home for, possibly, the next year, and many realising that having an office to work out of is not a necessity, what I’m mostly thinking about is…
What are the odds the pandemic will just be ever present? Or, what if it will stick around long enough so that the general urbanisation of the planet over the past few decades will just stop and people will start spreading around so that we end up with small rural communities that are more spread out?

Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Some Thoughts on Difficulty in Games

Idan Zeierman said this on The Last of Us Part II:

Translation: I don’t know what to say. Along with the first game, they are probably two of the best works of art I ever experienced. But they come in the form of tough survival horror games that take 30 hours to complete and contain a lot of zombies. It’s not an easy bar for experiencing them properly.

I replied:

Translation: On the one hand, that is the reason why a lot of people will never experience some of the greatest works of art ever made (because they’re games). On the other hand, these works won’t be the same if you don’t experience them for yourself.

This got me thinking about difficulty in games.

I think the subject of inclusion and exclusion through difficulty has been tread enough but I think it mostly referred to gamer culture. Some Dark Souls fans would like to think that the game won’t be the same unless it was brutally difficult. Now, you can say that easy for one player might still be brutally difficult for another, but we’re still assuming the same level of potential ability and game literacy. I’m not going to talk about the players who’ve seen Dark Souls, know about it, and it’s just not their jam and they prefer to play Candy Crush or Brawl Royale.

I’m talking about my mother.

Works of art are all about the creator trying to evoke a specific emotion or thought in the ones experiencing them. Dark Souls is not above evoking those emotions but its mechanics are about getting good. They’re about figuring out what makes monsters tick, how they move, how they act, finding weak points and exploiting them; they’re about the grueling process of being a weakling and becoming a hero. I don’t think my mother would be in to that.

But I think my mother might be into Portal, or Brothers, or Life is Strange. But she would never touch any of those because they’re games and “she doesn’t understand games” or “she’s not good at that”. And that’s bullshit. And it has to do with difficulty settings. I’m not saying that every game should have “Click Button to Progress” difficulty setting. Having mechanics to manage, obstacles to overcome by yourself, and decisions to make is part of the parcel of a game. But I do think that every game should have an “Experience” difficulty where it’s the easiest it can be without compromising the intention of the mechanics.

And I also think that every game should have ‘Hint’ button. Something that will remind you of important mechanics, remind you of your current goal, explain the challenge of the moment, remind you of the relevant information you already collected, and then maybe go into recommended strategies, and even the developer recommended course of action at the present moment.

Because, when I’m thinking about my mother, I would gladly give her Life is Strange (except for a couple of stressful or timing situations), and I would gladly give her Brothers (once she’s more experienced with a controller), but I would only give her Portal if I could make the last two levels easier for someone with almost zero game literacy who doesn’t have lightning reflexes and might also have trouble aiming. And, back to the original topic, I would never give her The Last of Us until the easiest difficulty setting was much easier. It doesn’t have to be a cake-walk, but it doesn’t have to be gruesome either.

And I also think Dark Souls could be made better. Don’t let up on the need to explore, to collect items, to decide where points go, to upgrade weapons, to find the right path, to calculate strategy, and definitely don’t let up on the need to study the bosses and to approach the battle tactically. But you can definitely make the mechanically intense moments less intense, slower, and you can definitely give the player more help when it comes to knowing what needs to be done and how.

Posted in Art, Gaming, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ג’

“אז חשבתי לעצמי, אם אני מסוגל לקחת כוחות מאנשים, אני בעצם מייצג אותם. אולי לא את האדם, אבל את המחונן, את הרעיון,” איתן אמר.
“ואין לזה שום קשר לכך שאואטר הוא התגשמות ארצית של ישות אלוהית?”
הקשר השתתק לרגע. זה היה המשפט הארוך ביותר שהוא שמע את הדף אומרת בשבועיים וקצת שהם מכירים. כנראה שזה הפתיע גם את הדממה וסטטית.
“זאת… אה… תוספת נחמדה,” איתן הוסיף וחייך. המוזג בדיוק עבר לידו והרים גבה לכיוונו. אז איתן חייך והרים את בקבוק הבירה הקלה ששתה כדי להעיד על כך שהוא בסדר כרגע.
“אז…” הוא המשיך, “סטטית והדף אני מבין. הגששית והכוח כשצריך. למה הדממה? ועדיין לא ממש הבנתי מה אתה עושה חוץ מזה שיש לך חיבה יתרה לדעת כמה שרק יותר.”
“זה חלק מזה,” הדממה אמר מיד. “כל צוות בסיסי של נוטרים מורכב ממוצאת שיכולה לאתר מחוננים בטווח קרוב, אגרוף שמסוגלת להפעיל כח במקרה ויש התנגדות, ומרדים שמסוגל…”
“לדפוק מוחות של אנשים?” הדף אמרה. נשמע גיחוך קצר בקשר. זה לא היה הוא, בטח שלא הדף, ולא נראה לו שהדממה יצחק על דבר כזה.
“אני לא אוהב להשתמש במילים בוטות כאלו אבל… סוג של. אם צריך לשכנע אנשים שהם לא ראו משהו, לנטרל מישהו בלי לפגוע בו, להרגיע קהל, או כל מיני דברים כאלו…”
“אם צריך לשבור את המוח של מישהו מסוכן?” איתן שאל.
הקשר השתתק לדקה ארוכה.
“הדממה לא אוהב לדבר על דברים כאלו…” סטטית אמרה לבסוף.
“הייתה פעם אחת,” הדממה נכנס לדבריה. “הוא היה… צעיר מדי… כועס מדי. ניסינו לשכנע אותו. ניסינו להרגיע אותו.” עוד דקה ארוכה של שקט. “אתה כבר יודע שכל ‘מתנה’ שיש למחונן מגיעה עם חסרונות. וגם ראית מה קורה כשלמחונן יש עוד מגבלות מעבר לזה. אז… תאר לעצמך את השילוב הכי גרוע של שני הדברים.”
איתן רק תהה על הנושא והרגיש את הכבדות שלו. הוא נשען על הבר, הרים את הבקבוק, והסתכל על קיר המראה מולו. “סליחה. זה לזכרו ולחייך,” הוא אמר ושתה.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ב’

“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל.
“כן,” סטטית ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.”
“וואו, זה נשמע… לא נעים בכלל.”
“עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את זה רוב הזמן.”
“אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” הדממה התערב. סטטית נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “זה בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.”
“זאת לא הנקודה,” סטטית המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–”
“או מחוננת,” הדף הוסיפה.
“או מחוננת,” סטטית המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים זה לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות זה להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. הכי הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.”
“אמנון הרצוג,” הדממה אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ההגנה ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.”
“לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל.
סטטית ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא לקח זהות של מישהו אחר ונשאר מתחת למכ”ם. אין לנו באמת דרך לדעת.”
“והוא היה מדור בוני המדינה…” הדף העירה.
“זיקית מספר 2,” הדממה הרים שתי אצבעות. “צביה גולדברג. נולדה ב-1964. נציגים של צמרת הגיעו לראיון איתה מיד לאחר שסיימה את לימודי התיכון. הגיעה ליחידה. לא חזרה אחרי סוף שבוע ראשון בבית. ההורים אמרו שהיא יצאה חזרה לבסיס ולא שמעו ממנה יותר. לאחר חודש, כל המשפחה עזבה את המדינה. ולצמרת אין סמכות לפעול בארץ אחרת, בדרך כלל.”
“וואו. אוקיי,” איתן ניסה לעכל את כל זה. “ומה אנחנו יודעים על זיקית מספר 3?”
“אין שם, אין קשר משפחתי,” סטטית אמרה. “הפעם שלחו אותנו ברגע שזיהו את החתימה.”
“ניסינו בכוח,” הדף אמרה.
“וגם ניסינו במוח,” הדממה הוסיף. “והיא כל הזמן ברחה. אנחנו אפילו לא בטוחים אם מדובר בגבר או אישה.”
“למרות שעם משני צורה זה בדרך כלל פחות משנה והרבה יותר נוזלי,” סטטית אמרה. “בכל מקרה, חוץ מזה שאני מחשיבה את זה ככשלון אישי שלי שצריך לתקן. הזיקית הזאת כנראה הרבה יותר מסוכנת. יש כמות לא מבוטלת של העלמויות סביב האיזור שאנחנו יודעים שבו היא מסתובבת. ואני חושבת שזה קשור.”
“אז בגלל זה אנחנו פה?”
הדף פתחה את הדלת הצידית של המסחרית ואיתן ירד אל האספלט. הוא עמד ברחוב צדדי ליד הפאב והיה אפשר לראות את הבזקי האור מהכניסה.
“בהצלחה… אואטר,” הדממה אמר לפני שהדף סגרה את הדלת שוב.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק א’

הדממה קרס אל תוך הספסל ליד איתן ואינסטינקטיבית שם את ידיו על המשענת. הוא הסתכל על הדלת מולה ישבו, ‘מפקד יחידת נוטרים’.
“מחכה לבוס הגדול?” הדממה שאל.
“מה זאת אומרת, הוכחת את הרעיון?!” נשמעה צעקה מבפנים. “ואת חושבת שזה מכשיר אותו לפעילות שטח?!”
“סטטית נמצאת בפנים,” איתן הסביר. “היא רצתה שאבוא למקרה והצ’יף ירצה לדבר איתי. משהו על מבצע ללכוד את זיקית?”
“או, שיט,” הדממה מיד התקפל והחזיר את ידיו אליו. “זיקית? היא לא מבזבזת זמן. אני מבין למה המפקד לא מרגיש נוח עם זה. כמו כן, אל תקרא לו צ’יף או בוס או שום דבר כזה. רק ‘כן, המפקד’ ו’לא, המפקד’.”
“את לוקחת על זה אחריות? את יודעת כמה זה מסוכן?”
“תסביר לי כאילו רק גייסו אותי לפני שבוע,” איתן הפנה רק את ראשו אל הדממה, “מי זאת זיקית ומה הקטע איתה?”
הדממה שאף הרבה אוויר להתכונן להסבר ארוך כשסטטית יצאה מהמשרד. היא סגרה מאחוריה את הדלת והמשיכה לעמוד שם, בוחנת את איתן והדממה. “קיבלנו אישור למבצע. מקסימום זהירות, ואני אחראית על כל מי שעלול להיפגע.”
“המפקד מודאג שלא נצליח לעשות את זה?” הדממה טפח לאיתן על הכתף.
“אני חושבת שהוא יותר מודאג שכן נצליח. טוב, בואו.”

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Guides, not Game Masters

Dungeon Master has been used in the #dnd game since inception and is the most known title for the person actually orchestrating the game. It is definitely used in official settings by @Wizards_DND . However, it is quite exclusive, is easily misunderstood in “normie” society, and even an easy source for silly memes.
Different games have different unique names for the role — be it Space Master or Master of Ceremonies — but the general term has been shifted, or tried to shift, into Game Master.
I still find an issue with this name as Master is a very overbearing title. Even if you lose the connotation of a person completely in charge and in control of the game as opposed to another player whose character is the world, this implies much responsibility that is not necessarily the GM’s purview or singular domain.
In Hebrew, there is another word that is coming more and more into use and that is “Mancheh” (Hard Ch’) which is, roughly, translated as “Guide” (Roughly because it’s missing some of the attached cultural nuances).
This, I believe, is a better way of describing what that person actually does. They take part in the story in the same way everyone else does, they share the responsibility, but they are the guide. Like the Tour Guide, they know the world, the environments, the dangers, and the inhabitants better than the players but their job is to explain and show, not wrangle and Master. The Guide’s role is to respond when the players interact with the world, act on it or ask it questions.
I also believe this term will make the job feel less intimidating and more inviting to new guides who are afraid to be Game Master but could still be wonderful Guides.
Language is powerful and it affects thought. Let’s rethink our use of it and make the dungeon masters and game masters into Guides.

Posted in Gaming, Philosophy, Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ה’

הדלת לחדר נפתחה וסטטית הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים.
“אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות.
“חשבתי שתרצה לראות את זה,” סטטית אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא.
איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.”
“מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לא יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.”
“ומה זה אומר בעברית?”
“לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.”
איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על סטטית וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?”
היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו כבר זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק.
“אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ד’

“רגב, קודם אתה,” סטטית אמרה.
רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו.
“אה… אני לא מצליח.”
“פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל.
“זה כיוון מחשבה אחד.”
“אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.”
איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים.
“יש משהו?” קולה של סטטית חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר.
“לא נראה לי.”
סטטית כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.”
“אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?”
“מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.”
“אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ג’

“פתח 32,” השומר שהגיע לבקשתם אמר למכשיר הקשר שלו. הוא היה אדם יחסית גדול ומלא במדים רגילים. ושנייה אחרי שביקש זאת, רשת הסורגים על התא של רגב נפתחה לכל הכיוונים בו זמנית. איתן הסתכל על מוצאת בחשש לרגע ואז צעד פנימה.
“סגור 32.”
איתן הסתכל לאחור פעם נוספת ואז הלך לפינה בה ישב רגב. ככל שהתקדם, הוא עקב אחריו במבטו. איתן רק הסתכל מטה אליו ונשך את שפתו התחתונה. “אתה מוכן לזה?” הוא אמר והושיט את ידו. רגב בחן אותו לרגע ואז הנהן. הוא תפס את היד המושטת ואיתן עזר לו לעמוד.
“מה… הולך לקרות עכשיו?” רגב שאל לאט ובשקט.
“זה הולך להרגיש לך מוזר, אולי תהיה לך בעיית שיווי משקל לרגע, אבל זה לא יכאב. ואם הכל יילך כמו שצריך, זה ייגמר תוך דקה. נסה להיות רגוע ונעשה את זה ברגע שאתה מוכן. רק תגיד מתי.”
רגב הסתכל למטה, לקח נשימה עמוקה, והחזיר את מבטו אל איתן. הוא הנהן.
“אתה בסדר? אוקיי. תחזיק אותי טוב. מוכן?”
רגב תפס את איתן במותניים והחזיק כאילו הוא על סירה קטנה בסערה. הוא הנהן שוב. איתן הגניב מבט אל הארבעה שהסתכלו עליו ממחוץ לתא.
“ההצגה עומדת להתחיל.” והוא נישק את רגב. זה לא היה ניקור אבל גם לא צרפתית ארוכה. הוא פשוט שם את הפה שלו על הפה של רגב כאילו הם חולקים העברת אוויר או נוזלים כלשהם. שזה היה קרוב מאוד למציאות. הם נשארו ככה, קפואים בתנוחה, למשך מספר שניות ארוכות. ואז זה נגמר.
הם התנתקו ואיתן מעד לרגע אבל רגב החזיק אותו ודיבר בטון הרבה יותר יציב מקודם. “תיזהר. אל תיפול. תזכור, תחזיק אותי.”
איתן שם את ידיו על כתפו של רגב ונעמד יציב שוב. “וואו,” הוא אמר בטון, הקצת יותר מדי נמוך וקצת יותר מדי נפול, של רגב. “זה באמת מוזר.”
רגב לקח נשימה עמוקה והעביר את ידיו לצווארו של איתן. “תחזיק חזק. אנחנו הולכים לעשות את זה שוב.” ובלי לחכות יותר מדי, רגב נישק את איתן בחזרה.
הם שוב עמדו שם ללא תנועה במשך כמה שניות ואז רגב כמעט נפל לרצפה אבל איתן תפס אותו והניח אותו בעדינות על המיטה. “אולי בפעם הבאה, בישיבה, כן?” הוא חייך.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ב’

“מה אתם רוצים שאני אעשה?” איתן לקח צעד אחד אחורה משלושת הנוטרים.
“אנחנו רוצים שתיקח את היכולת שלו,” סטטית אמרה, רגועה לחלוטין.
“מה? איך?”
“היכולת שלך. אתה מחליף גוף עם מי שאתה מנשק. האם יצא לך לעשות את זה ואז לעשות את זה שוב אבל לא עם הגוף המקורי שלך?”
“אה… לא.”
“אז אין תקדים. בכל מקרה, מכל המחקר שיש לנו עד עכשיו, ההנחה היא שהיכולות שלנו הן משהו גנטי, מוטמע בגוף, בדם ובמוח שלנו. אבל היכולת שלך יכולה לשנות את כל התפיסה הזאת, או לפחות להגדיר סוג אחר של מחוננים. השאלה היא, האם אתה מעביר את היכולת שלך להחליף גוף כשאתה עושה את זה או שאתה תלוי בכך שהגוף המקורי שלך מחזיק את היכולת? ואם אתה כן מעביר את היכולת שלך איתך, האם אתה מעביר את כל היכולות מאותו הגוף או רק את שלך? אי אפשר לבדוק דבר כזה בלעדיך ובלי מחונן שמבין, מסכים, ומקבל את העובדה שאם זה יעבוד, הוא לא יהיה מחונן יותר.”

איתן נשען על הסורגים עם ידו מעל ראשו ובהה אל תוך התא, בוחן את רגב. רגב ישב בישיבה מזרחית בפינה ונשען קצת הצידה כדי שיוכל להסתכל על כל המבקרים שלו. סטטית נשענה עם כתפה על הסורגים ושילבה את זרועותיה.
“אז מה אתה אומר?” היא הביטה מאיתן אל רגב. “תעשה לו טובה?”
איתן לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה כאנחה כבדה. “כן,” אמר. “במקרה הכי גרוע, זאת עוד הזדמנות לשתות בפעם הבאה שמשחקים ‘מעולם לא’.”

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.