The Less Interesting Times

והפעם, מה היה פעם נמוך ופתאום הפך לגבוה?

- על מה אני מדבר.

- הסיפור שהתחיל את זה.

- ולאן צריך ללכת בסוף.

והיום גם יום הולדת לאח שלי. מזל טוב!

בשבוע האחרון, בקולורדו שבארצות הברית, קרה משהו מעניין. אני אומר מעניין כי קשה להחליט כרגע אם מדובר בהפלצה משפטית שתתנדף במהרה או בתקדים שיכול לשנות את מהות הפרטיות בארצות הברית ובעולם כולו. שופט פדרלי הורה לאישה, החשודה בהונאת משכנתה, לשחרר את המחשב הנייד שלה הנעול על ידי הצפנת שולחן עבודה PGP של סימנטק. ה-PGP, למרות שמו הלא מאיים הוא אחד מפרוטוקולי ההצפנה הטובים ביותר היום. בסיס הבלוג הזה מוגן על ידי סוג של PGP.

אבל לא בהצפנה עסקינינו. הבעיה עם פסק הדין הנ”ל, פסק הדין שכרגע עומד באוויר בגלל מאמציהם של האישה ועורך דינה לעצור את ההוראה ולהגיש ערעור, הוא שהוא ספק חופף, ספק מרסק את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית שאומר שאדם רשאי שלא להפליל את עצמו. התיקון, במקור, תופס לגבי עדות, דיבור, הצהרה או ידע הנתון בידי המואשם שיכול להביא להפללתו. לכן, הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה. אבל התיקון אינו תקף לגבי חפצים. נאשם חייב למסור לידי רשויות החוק מפתחות, כרטיסי כניסה וכן הלאה.

השאלה שעומדת בבסיס ההחלטה היא האם משפט הצפנה נכנס תחת הגנת החוק או לא? האם הוא שווה ערך למפתח או שווה ערך לידע?

בעבר, שופט פדרלי אחר אמר כי נאשם אינו מחויב לספק את משפט ההצפנה למידע שלו כי התיקון מגן עליו מכפייה להפללה עצמית. במקרה אחר, שוטר גבול טען כי נאשם לא רשאי לשמור על קבציו מוצפנים. הנאשם לבסוף הסכים ופתח את הקבצים. ופה, לדעתי, שורש הבעיה. מה אם הדבר הזה יעבור ופתאום כל שומר גבול יחשוב שהוא אלוהים וידרוש פתיחת כל מידע מוצפן? כי אני יודע כמה מהר הרשויות ממהרות לפעול גם אם אין מידע מוחשי. ואני יודע שאותן רשויות גם יכולות להבין דברים תמימים בצורה הכי לא נכונה שיש. לי יש, בין אוסף הרעיונות לסיפורים, השתלשלות עניינים שכתבתי מזמן על איך, תוך מספר מהלכים, המצב במזרח התיכון מתמוטט לכדי מלחמה גרעינית נמוכת עוצמה שהופכת את הסהר הפורה לסהר ההרעלת קרינה. זה רעיון בדיוני שאפילו לא נכתב כסיפור וסיכוי טוב שלעולם לא יכתב. אני שומר אותו כי אני לא זורק דברים. אבל מה אם יחרימו לי את הקבצים ויראו את זה?

זאת הבעיה עם מדיניות מסוג כזה. מדיניות מסוג כזה מביאה מהר מאוד למדינת משטרה ומדינת משטרה מביאה מהר מאוד למשטרת מחשבות ואז אי אפשר לחשוב על דברים רק כי הם מגניבים. אני יכול לראות איך דבר כזה קורה, אני חובב מדע בדיוני. וזה הדבר שהכי מדאיג אותי, למרות שאני בטוח שיש עוד עשרות דרכים בהן מדיניות כזאת יכולה לכשול. ולמען האמת, עם כל הכבוד לאנשי החוק ומעשיהם, אני מעדיף שמאה אשמים ילכו חופשי מאשר שזכאי אחד ילך לכלא.

האח שי זקין צודק! ואנחנו חייבים להחזיר מלחמה! (רק שתבינו מאיפה הקריאות)

היום חזרתי מהטכניון בגשם. הוא התחזק כשהגעתי לשער הראשי ולכן עצרתי בתקווה שהוא יפסק. הוא לא. במקרה היו לי עליי מדבקות של חופש וניסיתי להציע כמה מהן לשומרים לפני שאני ממשיך הלאה. השומרת חייכה עליי במבט של “איזה ילד תמים וחמוד” ולא לקחה אף אחד מהן. אז היא אמרה לי שהיא לא רוצה להרוס לי אבל היא מאמינה. אבל היא גם מאמינה בגיוס אחד לכולם.

איך קרה שכל כך הרבה אנשים היום לא משרתים בצבא? איך קרה שחוק כמו חוק טל עדיין תקף? איך קרה שהשר הדתי עצמו אמר שלא יכולה להתקיים עיר חרדית כי לא יהיו לה הכנסות והדבר הזה עובר לסדר היום? אני לא מבין, האנשים בכנסת מנותקים לחלוטין מהמציאות היום-יומית? אולי זה החסרון הגדול בכך שרובם רמטכ”לים לשעבר.

למיטב ידיעתי הנוכחית, יש לנו אחוז חרדים באוכלוסיה שמתקרב ל-25%. וכמות הילדים במערכת החינוך מתקרבת ל-50%. למען האמת, קשה לי להאמין לנתונים האלו גם כשמדובר במגזר עם ריבוי מטורף כמו המגזר החרדי אבל הטרנד עדיין קיים וקשה להתעלם ממנו. זוג חילונים ממוצע, במידה והוא רוצה משפחה גדולה, יגדל 4-5 ילדים. לעומת זאת, זוג חרדים ממוצע, במידה והם לא משתדלים, יגדלו 7-8. אי אפשר להתחרות עם זה. ואי אפשר גם לדבר על עירוב כאשר אותם ילדים מחונכים מגיל צעיר לשנוא את כל מה שלא בקבוצה הפרטית שלהם.

אני גם חושב שההפגנה בקיץ האחרון החלה לעלות על הבעיה הגדולה לקראת הסוף אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי. ההפגנה הייתה על שוויון בדיור, שוויון בתעסוקה, הורדת הנטל והתייחסות לאנשים כמו לבני אדם. אבל רק לקראת הסוף התחילו להצביע על אחת הבעיות היותר גדולות במדינתנו הקטנה: שיש קבוצה שמקבלת הנחות בדיור, הנחות בקיום, סבסוד מדיני, שרובה אינו תורם דבר למדינה או לכלכלה ואחוזה מהאוכלוסיה של קבוצה זאת, שמהווה, מחוסר מילה אחרת, נטל על המדינה, רק הולך וגדל.

ואני חושב שאפשר גם לראות את ההשפעה של הכוח הגדל הזה גם בממשלה; אם לפני מספר שנים משרד הדתות לא היה קיים, אם קיום מפלגות קטנות וחילוניות היה אפשרות ממשית, היום המפלגות שמהותן דתית קיצוניות יותר וגדולות יותר. הכוח האינטרסנטי הזה רק גדל. והיום הוא חזק מספיק בשביל להקים את משרד הדתות מחדש, בשביל באמת לנסות להעביר חוק המחייב את חברת החשמל להיות ‘כשרה’.

אישית, אני מפחד מהבחירות הבאות. כי הבעיה העיקרית עם החילונים היא שאנחנו לא מאורגנים. לכל אחד יש אינטרסים אחרים כי להיות חילוני זה לא משהו שמשקיעים בו הרבה. זה לא עניין כזה גדול. אז אני חילוני, אז מה? יותר מעניין אותי גבולות חזקים וכלכלה יציבה ואיכות הסביבה ושהמחיר של הקוטג’ לא יהיה גבוה מדי. ובזמן שאנחנו חושבים על זה, הקבוצות שלהיות דתי זה אינטרס גדול שלהם, מקדמות את המטרות הדתיות שלהן כמעט בלי שום הפרעה. ומה יהיה בבחירות הבאות? איזו מפלגה תהיה לנו? אור? התנועה הירוקה? אני בספק אם יהיה אפשר לסמוך בנושא על המפלגות הגדולות. ומי יצביע להן? מי יבין שזה חשוב? ואם תהיה יותר ממפלגה אחת, כמה גרוע יהיה פיצול הקולות? האם מספיק בשביל ששתיהן לא יעברו את אחוז החסימה.

מה שמפחיד אותי הכי הרבה זה שיגיע יום הבחירות ואפילו lesser evil כבר לא יהיה.

והפעם, אני חושב שיש לנו בעיה.

באוקטובר האחרון, אוניברסיטת סטנפורד החלה להציע את קורס המבוא לבינה מלאכותית שלה באינטרנט. זה היה מאוד נחמד לדעת חודש לפני כשנרשמתי לקורס מבוא לבינה מלאכותית בטכניון. אבל לא משנה. בסדר. כל הכבוד על היוזמה. מה שנראה עכשיו הוא שאוניברסיטת סטנפורד היא רק טיפה אחת במה שאולי יהיה גשם של אוניברסיטאות נחשבות יותר ונחשבות פחות שעולות לאינטרנט ובכך גם משנה את איך שציונים מוענקים כיום.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

הגיע הזמן לסיכום השנתי שלי. אני לא מסכם משחקים ששיחקתי או סרטים שראיתי או אפילו אירועים מכוננים בהיסטוריה האנושית. או כל דבר כזה. אם אנשים אחרים רוצים, ואני סומך על זה שיש הרבה שרוצים, שהם יעשו את זה. הסיבה העיקרית שאני לא עושה את זה היא כי בשביל לעשות את זה אני צריך לעקוב אחרי זה כל השנה. ואם אני לא אז בסוף השנה אני לא זוכר דברים חשובים יותר מאשר החודשיים-שלושה האחרונים. אם זה היה מספיק מעניין אז דיברתי על זה כבר ואפשר לחפש את זה בארכיבים שלי או תחת הקטגוריות הרלוונטיות.

מה שאני כן מסכם זה תמונות של Astronomy Picture of the Day. האתר הישן הזה שלא שינה את מראהו כמעט בכלל מאז צאתו ב-16 ליוני 1995 (כן, אני זוכר את התאריך המדויק, אני עוקב מההתחלה), מראה לי תמונה מגניבה של היקום שלנו כל יום ויום. אז קל לעקוב אחרי זה. כל יום אני מוסיף תמונה או שתיים למאגר ובסוף השנה אני בוחר את הטובות ביותר להצטרף למעגל הרקעים המשתנה שלי.

אז לסיכום, 2011 הכילה כ-383 תמונות שונות (אני אומר הפעם ‘כ…’ כי לא שמרתי לפחות כפולה אחת, היא לא הוסיפה הרבה), זאת אומרת, 18 תמונות כפולות. ומתוכן 28 סרטונים.
86 תמונות היו מספיק יפות ומספיק איכותיות בשביל לשמש כרקעים, מה שמביא את מספר הרקעים האסטרונומיים שלי למספר המעט אסטרונומי של 777. זה לא רע, אני חושב. שלוש תמונות כבר הופיעו קודם. אחת מהן באיכות יותר גבוהה. ארבע שונות עם שם קיים. השנה היו קצת תהפוכות בתעשיית החלל והפיזיקה. חדשות מ-CERN, הטיסה האחרונה של המעבורות, תחרויות בצד הפרטי של העסק. אני שמח מכך שיש לי עכשיו כמה תמונות חדשות ומגניבות של אטלנטיס.

ושוב, הקישור הזה זמין כרגע. אבל בגלל שהוא תופס לי מקום על הכונן איפה שאין הרבה הוא לא ישאר לנצח. אם אתם מגיעים מהעתיד הרחוק אני מצטער. אם יש לכם מכונת זמן, בבקשה תגיעו לבקר. אני לא אחרוז, אני מבטיח.

הסברים בפנים.

היום, ה-18 לינואר 2012, מגוון אתרים יכבו את עצמם כמחאה על הצעות החוק SOPA ו-PIPA בארצות הברית. נסו לפחות לחפש אותם ולחנך את עצמכם כי כן מדובר בחוקים שיכולים להזיק לכולם ולא רק לאמריקנים.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

אם הייתם יכולים לקבל דבר אחד שאתם רוצים, לא משנה כמה פנטסטי, מה הייתם רוצים? זאת השאלה ששאל דייב תומפסון, המנחה של PodCastle באחד השידורים האחרונים.

המחשבה הראשונה שלי הייתה ‘כוח על’. כל דבר על-אנושי שגם שימושי ביום-יום: מהירות על, טלפורטציה, הקפאת זמן, דברים כאלו.

ואז הוא אמר שמישהו הציע ‘אלמוות’. אז אני חושב, אלמוות זאת בחירה טובה. כן. לא בהכרח בלתי פגיעות אבל אורך חיים בלתי מוגבל וחסינות ממוות טבעי, זה נותן את ההזדמנות לנסות כל סוג חיים שרוצים, את הזמן להתנסות בהכל. ואז הגיעה ההערה: ‘אבל צריך לראות את כל מי שאוהבים מת’. ואני חושב, אבל אם אני מקבל אלמוות זה חייב לכלול את מעין. אם לא, זה לא שווה.

אז אני משנה את התשובה שלי ל’כל דבר שיהפוך אותי ליחודי בין אנשים, שיעשה אותי יחיד במינו’. והמחשבה הבאה שלי הייתה על מה שמעין תגיד אם אני אספר לה על זה, וזה בדיוק מה שהיא אמרה כשסיפרתי לה על זה: ‘כבר יש לך. אתה כבר מיוחד’. ובמידה מסוימת זה נכון. כל אחד מאיתנו מיוחד בדרכו שלו, מביא את המוזרות שלו כדי להוסיף לכלל המוזרויות של כולם. ובמיוחד מבחינת האנשים שאוהבים אותי, אני מיוחד. ולמען האמת, רק מזה אכפת לי. כי המטרה שלי בחיים זה שאחרי שאני אלך מפה, האנשים שהכירו אותי יוכלו להגיד ששיניתי משהו, שהוספתי משהו, שבאמת השארתי חותם ועשיתי את העולם טוב יותר ושיהיו כמה שיותר אנשים שיגידו את זה.

אבל אני גם לא אתנגד לאיזה שהוא כוח על.

חזרנו לכאן שוב.

בזמן פרסום שורות אלו, אנחנו כבר נהיה בדרך למרכז לאזכרה השלישית לאסף. אין לי כבר מה להגיד. אני חושב שהכל נאמר.

הרגשתי את זה קצת פחות השנה. יום השנה האמיתי עבר לפני שבועיים ולא שמעתי שום דבר על מתי האזכרה. לא הייתה לי גם דרך קלה לברר. חשבתי לעצמי, אולי הפעם אני לא אלך. אולי הגיע הזמן להיפרד סופית. אבל אז הגיעה ההודעה, יש אזכרה, היום, ב-13:00. ואז ידעתי שאני חייב ללכת.

אבא שלי מדבר לפעמים על חברים שהוא הכיר, והוא הכי הרבה לא רק בגלל מרום שנותיו, ועל כמה מהם הוא השאיר מאחור. מזקנה, ממחלה, על שדה הקרב, מאחורי גבולות. הוא לא הולך לאזכרות. לא לכולם, אני מניח. אבל אני מסוגל להבין את גודל המעמסה. אי אפשר ללכת לבקר את כולם.
למעין גם יש אחת והיא גם נוהגת להגיע בקביעות. בפעם שעברה היא חשבה לוותר. אני התעקשתי שזה חשוב. לא רק לחלוק כבוד ולחזק אלא גם לזכור את הזמנים הטובים. לפגוש את החברים המשותפים ולהיזכר באנשים שטוב שהיו בחיים.
לי יש רק שניים. לאחד מהם אני לא הולך, לא בקביעות, רק מבקר מדי פעם אם אני באזור. כי, למרות היותו בן אדם נהדר, לא היינו בקשר כל כך, בעיקר לקראת הסוף. זה כאב אבל זה עבר. את אסף הכרתי יותר. יותר זמן, יותר לעומק. היינו חברים קרובים, בילינו ביחד לפחות כל שבוע. עשינו עבודות ביחד. אני חייב ללכת. אין אפשרות אחרת.

ביום שני הייתה מסיבת מטאל. יצא לי שם לדבר עם עוד אחד מהחברים. הוא היה גם שם חבר של כמעט כולם. ותהיתי אם צריך להזכיר לכמה אנשים. בסוף ויתרתי. אבל עדיין, שם, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. זה היה אחד המקומות בהם הוא הרגיש בבית. ועכשיו, במחשבה לאחור, אני לא יכול שלא לשים לב שכמה חברים שלו, שגם נהגו להגיע, לא הגיעו. יכול להיות שזה בגלל שהתואר שלהם נגמר והם עברו לדברים אחרים. אבל יש אנשים שמגיעים מהמרכז בשביל המסיבה הזאת, אני לא בטוח כמה זה שווה בתור תירוץ.

ובזמן שתסיימו לקרוא את זה, אני כבר אהיה שם, מקווה שהמשפחה שאפגוש שם לא תהיה במצב יותר גרוע מאשר שנה שעברה.
ובזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב על להביא אלכוהול.