קולנוע

אתמול הלכתי לקולנוע לראות את The Last Jedi. וזה גרם לי להבין משהו.

לפחות מבחינתי — למרות שאני משאר שהדבר נכון לגבי הרבה מאוד מהאנשים הדומים לי מבחינת האמצעים העומדים לרשותם — היתרון היחידי שנשאר לקולנוע באמת הוא תקופת הבלעדיות של ה-3-6 חודשים על סרט שרק יצא. הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את The Last Jedi בקולנוע ולא חיכיתי עד שיצא לוידאו כדי שאוכל לראות אותו על מסך ה-60″ האיכותי ועם מערכת הקול ה-5.1 שיש לי בבית היא כי כל האנשים שאכפת לי ממה שהם אומרים כבר הלכו לראות אותו והדיון באינטרנט כבר התחיל. ולפחות כשזה מגיע למלחמת הכוכבים, לי זה מאוד חשוב להיות חלק מהדיון. לא רציתי שהוא ישאיר אותי מאחור.

אז אני לא מתחרט על כך שראיתי אותו בקולנוע. הסרט טוב. אבל הוא לא הפיל אותי על הרצפה. הוא לא Empires Strikes Back. הוא היה הסרט המתאים לחלק הזה של הסיפור אבל הוא לא בלי בעיות וחוסרים. אבל כן קצת כואב לי על 40 שקל בשביל כרטיס קולנוע ועוד בערך 30 שקל של פופקורן.

אז זהו, אם לא קריטי לי להישאר מעודכן עם הדיון הקולנועי לגבי סרט מסוים, אם לא אכפת לי לראות את הסרט בנקודה המסוימת בזמן שבה הוא משוחרר לקולנוע, אני לא חושב שאלך יותר. וכרגע, הסרטים היחידים שכנראה שווים את ההשקעה הזאת הם סרטי מלחמת הכוכבים והעולם הקולנועי של מארבל.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

הבעיה הצבאית של העדות החרדיות

בערוץ VisualPolitik הם מדברים על למה הצבא הישראלי כל כך טוב.

אני רוצה למשוך תשומת לב לנקודה מאוד מסוימת שהם מעלים שם: המוראל, האחידות והשיוויון בין המעמדות — העובדה שכל מי שמתגייס לצה”ל מתחיל מאותה נקודה וכולם נלחמים מתוקף נאמנות למדינה. ובכן, הם גם שמים שם כניגוד את מדינות ערב עם מעמדות לא שיוויוניים, עם מספר רב מאוד של עדות ועם בעיה קבועה של מוראל ירוד, עריקות והיררכיה חזקה מדי.

אני רואה את אותן בעיות פה עם העדות החרדיות. קודם, חרדים אינם מתגייסים כי הדת שלהם יותר חשובה מהמדינה שלהם. שנית, אם הם כן מתגייסים אז, בעובדה הזאת, הם מפלגים את הצבא המאוחד שלנו לגברים ונשים, לדתיים ולא דתיים. וכשמגיעים לשירות עצמו, הנאמנות שלהם מפולגת והם יקשיבו לרבנים שלהם לפני שיקשיבו למפקדים שלהם.

וזה יקרע את הצבא שלנו לשניים וכנראה שמאוד בקרוב, אם המצב ימשיך, נגיע לכך שאחד הצבאות הטוב ביותר בעולם — הצבא שניצח שלוש מדינות עם כמות חיילים כפולה משלו בשישה ימים בלבד — יהיה כמו צבא ערב הסעודית. ולא, זאת לא מחמאה.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Religion, Thinking Out Loud by with no comments yet.

!למה צריך לסגור את תעשיית הנפט? כי לייזרים

כולם אוהבים לייזרים, נכון? זה מגניב, זה זוהר. Shiny! למען האמת, כל נשקי האנרגיה. רובי פלזמה ותותחי טאכיונים. בכל המשחקים ובכל הסרטים. הרבה יותר מגניב מעוד מתקן עם המון חלקים נעים שמשליך גושי מתכת מצד אחד, נכון? כולם אוהבים את זה. כל שחקן שתתנו לי לבחור בין עוד M משהו כזה או אחר לבין רובה לייזר או מקרן פלזמה… אני יודע מה הם יבחרו.

אז מה באמת מגניב בלייזרים וחבריהם? אין להם תחמושת. כל עוד אפשר לייצר אנרגיה, אפשר להשתמש בהם. אולי צריך לדאוג שלא יתחממו. ויש מכשירים שמייצרים אנרגיה מלהסתכל על השמש(!) ומלשהות בים(!) — זאת כמות פחות או יותר בלתי מוגבלת של אנרגיה(!).

אותו דבר עם מכוניות — ולמען האמת, כל תעשיית האנרגיה. כל עוד אפשר להמשיך לייצר אנרגיה (ראו את השיטות המוזכרות מעל), מכוניות חשמליות יכולות להמשיך לנוע. נפט הוא חומר פיזי. באיזה שהוא שלב, הוא ייגמר. ולפני שזה יגיע גם נרגיש שיהוקים באספקה כאשר הנפט הקיים יהפוך ללא נגיש — או ליקר בצורה לא הגיונית — ואז אולי יפתחו שיטות חדשות להגיע לנפט ושוב וחוזר חלילה. אבל מה תמיד יש? שמש וגלים ורוח והפרש פוטנציאלים הנגרם על ידי נפילת מים ממקום גבוה.

אז תנועו לכיוון התנתקות מתעשיית הנפט. כי לייזרים זה מגניב.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 6 comments.

מוצא ליצירתיות

נהגתי להשתמש בבלוג הזה כדי לכתוב דברים שעולים על דעתי ולעתים קרובות גם כל מיני שטויות אקראיות כי הייתי צריך מקום לפלוט אליו את היצירתיות/גרפומניה שלי. אבל, כפי שרואים מי שעוקבים קבוע אחרי הבלוג, לא כתבתי הרבה דברים בזמן האחרון. ואם כן, זה בדרך כלל היה תיעוד כללי של משהו קצת יותר חשוב בחיים שלי. ואני חושב שהסיבה לזה היא שמצאתי מקום אחר לתעל אליו את אותה יצירתיות.

לפני קצת יותר משנה נכנסתי חזק אל קהילת משחקי התפקידים הישראלית. זאת אומרת, שיחקתי בעבר. אבל עכשיו, התעריתי הרבה יותר. זה התחיל עם גיחת משחק בדרקוניקון לפני שעבר ואחרי זה הצטרפתי לאבירי החוף, התחלתי להנחות את ליגת ההרפתקנים וזה גם נתן לי את הדחיפה להשקיע יותר במשחק שלי. פתחתי קבוצת משחק ברמת גן שרצה לתקופה מסוימת ואז הנחיתי משחק ניסיון בדרקוניקון האחרון כמו גם התנדבתי להנחות StarFinder. ועכשיו, כל שבועיים בערך, אני ‘מופיע’ בבית המרזח בתל אביב בתור מנחה מבוכים ודרקונים 5 ואני מקבל אך ורק מילים טובות. אז, יאיי אגו!

אני, כנראה, צריך לכתוב פה יותר על מה קורה, למשל, עם הלימודים שלי (חזרתי לסמסטר חורף 2018 לטכניון לעשות את הסמינר האחרון. רק עוד שבועיים וחצי להעביר הרצאה של שעה ואז אני אמור לסיים, סוף סוף, את הדרישה המעצבנת האחרונה), מה קורה עם הפרויקטים שאני עובד עליהם (הגורם האנושי עדיין באמצע שכתוב, כשיש לי זמן, והתוכנה שאני כותב נתקלת בקשיי ספריות תקשורת כי השרת צריך משהו מסוים ו-Unity כנראה לא מספק פתרון מובנה בשביל זה אז אני צריך משהו חיצוני) אבל אני מרגיש שהצורך שלי לפרוק רעיונות ולתרגל את השריר היצירתי שלי דיי מסופק מכל מה שאני עושה כרגע.

וגם, סוף סוף, כשמצאתי הנחה משמעותית, קניתי את Rocksmith 2014 במטרה באמת ללמוד לנגן על גיטרה כמו שצריך. אבל נראה מתי זה יקרה ואם זה יצליח.


Posted in Art, Life, Me by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 54

מהמחנה, טילפרטנו ישירות לבית מרפא. שם הצלחנו לטפל בכל הבעיות שנשארו ועם קצת קסם גם לסגור את כל הפצעים שנותרו. הדבר עלה לי יותר מחצי מהכסף שהיה ברשותי.

כשיצאנו משם, מצאנו לעצמנו פונדק קטן ופרטי. אני הייתי צריכה לשמור על הדלת בזמן שמרתה בחשה בקלחת, ניסתה למצוא את העגלה האמיתית. לא הצלחתי לראות מה שהיא ראתה אבל היא תיארה עגלה שמכילה משהו דמוי שולחן אבל שנראה כאילו הוא עשוי משאריות דברים חיים ועוינות ומקרין חושך נוראי.

במשך השעות הבאות, כשהיא ניסתה למצוא משהו שיוכל לעזור לנו להתמקד בהם ולדעת איפה הם, הובן כי החפץ הזה הוא עצמו נקודת חיבור עם מאבאר ומדי פעם יוצא משם יצור ומנסה לאכול את המובילים שלו. אבל בסוף גם הצלחנו למצוא כי הם נעים מזרחה מזרחית לבאסטיון ויותר משלא, סביר להניח כי הם מביאים את הדבר הזה אל מוראנה מילר.

אז טילפרטנו אל מחוץ לבאסטיון. ניסינו למצוא עקבות ואוטו עלה לשמיים לחפש אותם במרחק. הצלחנו לאתר אותם במרחק כמה דקות רכיבה. פרנץ זימן את המרכבה שלו והתחלנו לנוע, סוגרים על המטרה.

הקרב היה קשה. סבתא הגיעה באמצע. ניסינו לעכב אותה אבל היא הצליחה להסתלק עם החפץ. בכל מקרה, נראה כי ג’נסי הצליחה לפגוע בו לפני שהיא הסתלקה. והצלחנו גם לתפוס שני אנשים בחיים. טוב, אחד. כי השני לא רצה להיתפס בחיים. ממנו למדנו כי החפץ באמת היה מיועד למורנה מילר. אבל הוא לא ידע בדיוק למה או מה כל התוכנית. הוא כן אמר שהזנגוולבס והטופר הם אותו הארגון.

אז הלכנו לדבר עם מורנה. היא נראתה מצוידת יותר מהפעם הקודמת בה התראינו. שאלנו אותה אבל לא נראה שהיא ידעה מה זה החפץ או למה רצו להביא אותו אליה. היא כן אמרה שהיא שונאת את הזנגוולבס, למרות שהיא בטופר. הצלחנו להגיע להסכמה שלפחות נלך להשמיד אותו ביחד ובדרך ניפטר מסבתא שגם היא שונאת.

סיכמנו להיפגש למחרת לצאת לדרך ופרשנו לישון. אבל חיכתה לנו הפתעה באמצע הלילה.


Posted in Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יום הולדת שמח לבלוג

היום הוא יום השנה של הבלוג שלי. הרשומה הראשונה הייתה קצת אחרי אבל זה התאריך בו הוא עלה לאוויר רשמית. זה היה לפני 12 שנים. שתים עשרה שנים! וואו. זה הרבה זמן. כל עוד הם פועלים, וויל וויטון וג’ון סקאלזי עוברים אותי אבל לא בהרבה כמו שזה אולי נראה. היה לי אתר מעפן עוד לפני, לפני שבלוג הייתה מילה מוכרת.

בכל מקרה, אני עדיין פה. הפעילות באתר ירדה בזמן האחרון כי חיים ופחות נושאים רציניים שרציתי לדבר עליהם ביחס למדיה חברתית שם אני מדבר על נושאים קלילים יותר. אבל אני עדיין חוזר לפה בשביל הדברים הגדולים. זאת עדיין הבמה שלי ופה אני מחזיק את הדברים שלי. ויש לי עוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם וסיכומים של חופשות שעוד לא פתחתי.

וגם, אני אשמח אם כך מי שעדיין קורא פה שיגיב. רק כדי שאוכל לראות את הקהל הפוטנציאלי.

וחוץ מזה, אני עדיין מתגעגע לקרן.


Posted in Life, Me by with 2 comments.

איך אפשר להתקין חלונות מחדש בקלות

לאחרונה המחשב שלי התחיל לעשות בעיות. זה התחיל עם התקנה שנדפקה ועל הדרך גם שיבשה לי את ה-Defender והמשיך לכך ש-Visual Studio ו-Unity הפסיקו לשתף פעולה. אז החלטתי להתקין מחדש. אז אני פה כדי להגיד שנכון, לכל המאוחר, לחלונות 10, להביא את המערכת למצב של כאילו כרגע הפעלת אותה בפעם הראשונה, זה ממש קל. להלן, בתמונות.

(more…)


Posted in IT, Practice by with no comments yet.

עוד בעיה של התחשבות

כולם שונאים חותכי תורים, נכון? אז למה מרשים את זה בכביש?

קחו את הירידה מאיילון דרום לרוקח, לדוגמה. או את הגשר מעל רוקח, עובד אותו הדבר. בדרך כלל, במיוחד בתקופות העומס, יש תור של יותר ממאה מטר של מכוניות לפני הרמזור או בכניסה לגשר. האדם המתחשב יראה שמצטבר תור ויכנס בסופו כמו בן תרבות. אבל כל כך הרבה אנשים פשוט ממהרים קדימה ונדחפים. ואז צריך לא רק לחכות את התור הגדול שכבר יש אלא גם את כל הנדחפים שחושבים שהם חכמים גדולים.

אם דבר כזה היה קורה בתור לדואר או לבנק, הייתם מרשים לזה לקרות? אם מישהו היה נדחף לפניכם בתור למטוס, לא הייתם בועטים אותו אחורה? אז למה להרשות את זה בכביש? כולנו רוצים להגיע לאן שהוא, אף אחד רוצה להישאר תקוע במכונית בשמש התל-אביבית. אז למה זה ממשיך?


Posted in Humanity, Thinking Out Loud by with 1 comment.

אוקיי. ניסיון לכתוב יותר מספר 1

אנחנו עדיין מטפלים בדירה.

יש לי כמה שיחות בדרגות התקדמות שונות אצל כל מיני חברות. קיבלתי כמה תשובות שליליות לאחרונה אבל התהליך ממשיך.

אני בעיקר עסוק בדברים של הדירה ובלהכין את המשחקים שהבטחתי לדרקוניקון. תוך כדי שאני מנסה גם לבנות נוכחות על ידי הליגה.

יש כלבלבה חדשה. קוראים לה אלמה. היא חמודה. והיא מאוד קשורה לאמא שלה (זאת אומרת, אצלי היא מתלוננת ומייבבת וכשאני מניח אותה ליד מעין אז היא נרדמת).

זה מה שיש לי בינתיים.


Posted in Life by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53, המשך

שלחנו הודעה לגבירה לשאול אם יש לה קשרים בא-טור, מישהו שיכול להגיד לנו אם השיירות כבר הגיעו או לא. היא אמרה לנו שלעוצרת יש מישהו שהיא סומכת עליו באקדמיה לכשפים. אז כשהגענו לא-טור, פרנץ הלך לטפל בזה בזמן שאוטו ומרתה הלכו להצטייד והשאירו אותי ואת ג’נסי לשים לב לכניסה הראשית, ליתר ביטחון. כשהם חזרו, פרנץ אמר ששלחו אותו לשאול מישהי בחלק הפחות טוב של העיר. כשהלכנו לשם, מצאנו גנומית שסיפרה לנו שממה שהיא יודעת, השיירות נתקעו בדרך והמפקד המקומי של הטופר יצא רק לפני כמה שעות לעזור להם. והיא גם נתנה לנו מיקום יחסי איפה הם צריכים להיות או לפחות מאיפה להתחיל לחפש.

בפזיזותנו להגיע למקום במהרה, לא שמנו לב כי כבר הגענו ומצאנו עצמנו עומדים מול שיירה של שלוש עגלות כשבמרכזית היה משהו מכוסה שנראה כמו שולחן, כמו מה שאנחנו מחפשים. ואז ראינו את המפקד של הטופר, ומרתה נתנה לה שם, ‘סבתא-ארך-שיער’. חשבנו שהיא ערפדית וניסינו לנטרל מהר את השומרים ולהיפטר ממנה אבל היא הייתה חזקה מאיתנו, מטילה בנו קללות ומציתה את היער. לבסוף, לאחר שהקפאנו אותה וניסינו לתקוע בה יתד ללא הצלחה, היא ברחה מאיתנו ונעלמה והיינו צריכים לדעת שזה היה קל מדי. כי השולחן היה פתיון, מוסווה בצורה קסומה, מכיל גם סכין מקולל שמרתה ניסתה להרים ושהפך לנדל שזחל אל תוך היד שלה שבקושי הצלחנו להוציא ממנה.

לאחר מכן, דיברנו עם שני שומרים שנשארו בחיים לאחר הקרב והם גילו לנו שהסבתא אירגנה את כל זה בכפר הקרוב, שהכל היה תרמית אחת גדולה. וגם שהיא המפקדת של הזאנגוולבס. מתברר שהסגן שלה, המפקד לשעבר, פשוט קיבל אותה מלמעלה והכריז עליה כמפקדת החדשה. הוא נמצא במפקדה בא-טור. ויש קצינה בשם כריסטיאנה שכדאי לדבר איתה. אמרנו לשומרים שאנחנו לא יכולים להשאיר אותם כי זה מסוכן מדי אבל הבטחנו להם מוות מהיר.

חזרנו אל הדרך לא-טור ושם הקמנו מחנה והצבנו שמירה בציפייה לשיירת העגלות האמיתית. אבל התברר כי בזמן משמרתו של אוטו הוא ראה עגלות ואז פצפץ אותן לחלוטין. וזה לא שינה שאני לא עשיתי כלום במשמרת שלי לגבי פלוגת האל-מתים כי במשמרת של פרנץ הגיעה קבוצה של סיירים לחפש אותנו, לחפש את מי השמיד עגלה בדרך לא-טור. למזלנו, לאחר קרב שלא היינו מוכנים אליו שכלל גם ערפדית, הצלחנו לברוח ולהסתלק משם למקום בטוח. מרתה לקחה אותנו דרך מישור הצללים אל מדבר נידח שבו יכולנו לנוח את הלילה ולמחרת לחפש מזור לפצעינו.


Posted in Gaming, Role-Playing by with no comments yet.