The Less Interesting Times

ביום שני קמתי עייף וחסר מנוחה. גם לאחר שתי הפסקות בלילה לחדש את הסנו-דיי, עדיין היתושים תקפו ללא הפסקה. ובאותו יום היינו צריכים לסיים למתקן את כל הכלים ולרדת לשטח.

למען האמת, עכשיו, כשאני חושב על זה, לא היה משהו יותר מדי מעניין באותו היום. בבוקר התעפצתי בשיעורים, בקושי שמעתי מה רוצים ממני במבחני בטיחות. הלכנו לחתום על ציוד אישי ועל נשק לאחר מכן. המשכנו למתקן נגמ”שים ולערום ציוד. עלינו על הרכבים לקראת הערב. נסענו לשטח. נתקענו בלילה מאחורי ריו שלא הצליח לעלות את הגבעה ובסוף הגענו לשטח בסביבות עשר. אכלנו משהו מהיר והלכנו לישון, רק כדי לקום שעה מאוחר יותר בשביל לשמור.

כל מה שיש לי להגיד על היום הזה הוא להוסיף על מה שאמר אחד מהמפקדים המתאמנים בבסיס (שלא היה משלנו). היחידה שלו הייתה אמורה לישון בבסיס עוד יום, בניגוד אלינו שירדנו לשטח שם לא היו יתושים. הוא אמר שאם יהיה עוד לילה כמו שהיה ביום ראשון אז הוא מבטל את האימון. כי אי אפשר להתאמן כשאנשים ישנים רק ארבע שעות מתוך ארבעים ושמונה.

אני חושב, שאם רוצים לעשות לנו הרצאות ומבחני בטיחות על הבוקר אחרי לילה כזה, אז צריכים להרשות עוד איזה שעתיים-שלוש של שינה נטולת יתושים.

השתדלנו לקום מוקדם, השתדלנו להיות מוכנים ולצאת מוקדם. מעין קמה בשבילי בשעה המוקדמת של שמונה כדי להקפיץ אותי לתחנת הרכבת. התיק הירוק הישן והטוב, ששירת אותי (ואת אחי) במהלך שירותינו הסדיר, היה עמוס מאוד לא לעייפה בדברים הנחוצים בלבד (שאח”כ נזכרתי שכנראה הייתי צריך להביא עוד כמה דברים) והועמס על גבי. לקחנו את עצמי, על חצי בית מילואימניק, למטה אל תחנת הרכבת.

הצו היה לשמונה וחצי בבוקר. אין מצב שאני מסוגל להגיע בשמונה וחצי בבוקר. אני לא מאמין שאנשים שרחוקים יותר מאשקלון/באר שבע יכולים להגיע בשמונה וחצי בבוקר אבל בהחלט עשיתי מאמץ אמיץ להגיע לארוחת הצהריים. עליתי על הרכבת של אזור תשע ונסעתי נסיעה רגועה לכיוון תחנת ארלוזרוב. הייתי רוצה להמשיך לכיוון באר שבע אבל, בגלל שיפוץ המסילות, כל הרכבות לבאר שבע בוטלו. הייתי צריך לזכור מה קרה בפעם האחרונה שמעין שלחה אותי למילואים מתחנת ארלוזרוב…

כשהגעתי לתחנת האוטובוס שם באזור עשר בבוקר, עדיין הייתי תמים וחשבתי שאוכל לתפוס אוטובוס תוך מקסימום של עשרים דקות ולהמשיך בדרכי הנעימה לבאר שבע בצפי להגיע למל”י עד שתיים עשרה בצהריים. אבל, כמו בפעם האחרונה שהייתי שם, תחנת האוטובוס של מסוף 2000 הייתה עמוסה, הפעם כן לעייפה, בחיילים צעירים, לחוצים ומעומלנים. האוטובוסים, כצפוי מחברה עם ראייה קדימה נרחבת כמו אגד, הגיעו כל 20 דקות, העלו בערך 50 חיילים והסתלקו, משאירים את ה-200 שנשארו להתבצל בחום. רק לאחר המעשה אמרו לי שבאוטובוסים ששמרו בצד לאזרחים היינו יכולים לעלות גם המילואימניקים.

עד שהגעתי לבאר שבע כבר היה אחת. לשם האוטבוס הגיע יותר מהר והצלחתי להידחף אליו בזריזות, כמו דגון פיראנה בין כרישים. למל”י כבר הגעתי בשתיים, אחרי ארוחת הצהריים. למזלי, הקצין שלי קיבל את הידיעה מבעוד מועד ודאג לשמור לי קצת אוכל. אחרי האוכל התחלנו להעמיס ולמתקן נגמ”שים, אבירים וג’פ”סים לקראת היציאה לשטח.

הלילה, דרך אגב, היה מבין הגרועים ביותר שהיו לי בחיי. במשחק החביב ביותר, Cannibal Pygmies in the Jungle of Doom, יש קלף חביב ביותר שנקרא Mosquitoes Like Harrier Jets. אז ככה. ולא, קישתוש לא עזר. אנשים הלכו למכוניות שלהם כדי לצבור לפחות שעתיים שינה.

אני לא באמת קורא Facebook. ביקשתי ממעין שתסתיר ממני את הסיסמה בכוונה. אבל באחת הגיחות האקראיות היחידות לשם גיליתי שדותן שלח לי הודעה מעניינת (דרך אגב, כדאי להשאיר הודעות בדואל, בבלוג, או בכל מקום אחר).

למי שלא זוכר, בחלומות באספמיה, גליון מספר 1, פורסם סיפור שלי בשם “לשבת, לקום” על תאונת דרכים וההשלכות שלה. וזה אולי קצת ספוילר לסיפור אבל מתברר שבסעודיה חושבים על פתרון זהה.

קצת מחמיא לי, בעיקר מזדעזע לי. ואני לא חשבתי על זה בצורה כל כך אכזרית.

היום הזה התחיל לא כל כך כיף. אני הייתי כנראה בשיא המחלה שלי והרגשתי על הפנים. מספיק בשביל ללכת לעבודה, לפגישה שהייתי צריך, ומיד לחזור הביתה לישון. רק אכלתי קצת ונכנסתי למיטה.

ביקשתי ממעין שתעיר אותי בשלוש ואיך שהוא, בכל הבלגן הזה, גם אני קצת שכחתי מהפגישה שתכננתי. פגישה עם צלם שתוכננה לחמש, נדחתה לחמש וחצי ואז לשש ובסוף התחילה רק בשש ועשרה. מעכשיו, לכל כתובת שעוד לא הייתי בה אני מתכנן עוד שעה זמן הגעה.

היה חם בצורה מזוויעה אבל הצלחנו להגיע בשלום לתל אביב. והצלם עשה רושם טוב מאוד והוא כרגע בראש הרשימה שלנו. משם כבר נסענו יותר ברוגע לכיוון מרכז הירידים, גני התערוכה.

ההופעה הייתה בביתן 1. איך מגיעים לביתן 1? איך להגיע לביתן 1? (זה בשביל שגוגל ידע מה לחפש) זה דיי פשוט. אם מגיעים בתחבורה ציבורית אז יש תחנה ליד של קו 279 (אאז”נ) ותחנת רכבת האוניברסיטה שני מטר מהשער הראשי. אם מגיעים עם רכב פרטי אז כנראה עדיף להיכנס לחניה שלהם דרך השער הראשי או ליד ואז להמשיך קדימה ברגל עד הביתן הענק. אם יש הסעה פרטית (כמו שהייתה לי :) אז עדיף לעצור מול השער הראשי בתחנה או קרוב לגשר הולכי רגל, לחצות אותו ולהיכנס דרך השערים הקטנים, הביתן בדיוק ממול.

אני בדרך כלל שונא הופעות, עד שהן מתחילות, וזאת הייתה דוגמה טובה. אמרו פתיחת שערים ב-20:00. כמובן שבכניסה אי אפשר להכניס שום דבר כדי שתהיה צמא ורעב ותקנה אוכל גרוע במחירים מופקעים בפנים. ב-20:30 עלו לבמה Got No Shame שלא נשמעו כל כך טוב ורק רציתי שירדו כבר. הם סיימו ב-21:00 ואז היו עוד 30 דקות הפסקה עד שהתחילה ההופעה ששילמנו עבורה כרטיס.

אמרו לי קודם שהם להקת אימו ושאני אמצא בפנים הרבה ילדות צרחניות. אז היו הרבה ילדות צרחניות וכמה אנשים שדאגו יותר מדי לבלורית שלהם אבל הרוב היו אנשים רגילים שאוהבים את המוזיקה. וכרגיל, המון מעשנים.

הפעם חשבתי על זה מראש, מצאתי את רשימת השירים והבאתי אותם איתי. הסדר היה קצת לא נכון אבל כולם היו שם. וכמו שאמרתי למעין, אני שמח שכמו Jethro Tull גם Thirty Seconds to Mars מבינים שהופעה זה לא רק השירים, הם באמת צריכים לתת הופעה.

ומה שכן אפשר להגיד הוא שג’ארד ליטו יודע להפעיל את הקהל. ותמיד מדהים אותי איך האינדיבידואל מתבטל במקרים כמו אלו. בזמן ההופעה, זה כבר לא קבוצת אנשים נפרדת, זה ה-Echelon, זה ה-Mars Army. למרות שאני לא ממש רואה את עצמי חלק ממנו, לא עשיתי את הסימן עם האצבעות של שתי הידיים, אני רק אוהב את המוזיקה, עדיין, כשהוא אמר לקפוץ אז כולם קפצו, וכולם שרו. וזה הכיף.

למרות הסירחון.

ואין ממש דרך לתאר איך הופעה מרגישה. אם זה להקה שבאמת אוהבים ומוזיקה שבאמת מתחברים אליה, צריך להיות שם ולהרגיש את זה בעצמך.

מה שכן, להופעה הבאה אני מגיע עם בקבוק חצי ליטר בכיס ומטהר אוויר.

אני חושב שהגענו לרמה חדשה של טמטום וכמה מפתיע, הפעם זה שוב אמריקני.

שחקן תובע את חברת NCSoft הקוריאנית (שאחראית על Lineage ו-Aion) על כך שהם עשו את Lineage II ממכר מדי ולא הודיעו לו מראש.

עד מתי?

מתי הם יבינו שהם צריכים לקחת קצת אחריות על עצמם והם לא יכולים להפיל את כל האחריות החוצה?

אני עכשיו, רשמית, כותב קוד למחייתי.

יאיי לי!

כשהקווים בין המשבצות בכביש רועדים וקופצים לכיווני… זה כנראה סימן רע. או סימן לחומר ממש ממש טוב.

ההזמנות הראשונות יצאו בקרוב. אבל כן שמתי לב למשהו מעניין.

אם מסתכלים על התאריך בספרות בלבד אז זה 101010 וככה בחרנו את זה, חלקית בגלל שזה תאריך מגניב.

אבל אם מסתכלים על זה בבינארי אז זה 1*0+2*1+4*0+8*1+16*0+32*1 = 42

צירוף מקרים?

אחרי הווווזלה הרצחנית…

אולי צריך להוסיף לארסנל הנשקים גם מעיל?