פרק רביעי – לראות את הבית

אין לי מושג למה הוא לא הציג את זה בשבוע שעבר אבל לא שמתי לב לזה. בתקווה עכשיו זה יעבוד.

לתחילת הסיפור. בפעם שעברה.

29/04/1994. 0530.
אף אחד לא רוצה להישלח הביתה. לרוב החיילים, הביתה היה הביתה. כל דבר שנגמר בלהגיע הביתה בדרך כלל היה דבר טוב. מה שלא הורג, נותן גימלים. ונתנאל כבר שמע על אלו שניסו לזייף בעיות רפואיות בשביל לצאת הביתה, ויותר גרוע, הוא גם שמע על אלו שלא זייפו את הבעיות הרפואיות בשביל לצאת הביתה. בצמרת היה הבדל מאוד ברור בין לצאת הביתה לבין להישלח הביתה. בצמרת, להישלח הביתה גם היה סוג של דיבור פוליטקלי קורקט.
כאן, המפקד שלך, הקצין שלך היה מעליך בשרשרת הפיקוד אבל לא כתוב בשום מקום שלסמל לא הייתה יכולה להיות יכולת משפיעה הרבה יותר מאשר לסרן. אז אם שלחו אותך הביתה זה אומר שכמעט עברת סף, שעמדת לקחת צעד שממנו אין חזרה אבל עצרו אותך בזמן ושלחו אותך הביתה לחיים הרגילים, להתקרר קצת. כי בניגוד למה שבדרך כלל חשבו על הקצינים הבכירים, הם לא באמת חיפשו תרוץ לשלוח אנשים לבונקר. הם חיפשו כל תרוץ לא. כי חייל בבונקר הוא לא חייל שתורם, הוא חייל שהפרידו על מנת להגן על החברה מפניו וגם כדי להגן על עצמו מפניו.
נתנאל מצא את השאלה הזאת בספריה של היחידה באחד ממאמרי המחקר שלא היו מסווגים מדי. הרבה מהם היו מעבר לרמת הסיווג של חיילי צמרת פשוטים אבל את חלקם היה מותר לקרוא. השאלה קפצה אליו ונשארה איתו, “מה הוא כוח ללא שליטה?”, והוא לא הפסיק לחשוב עליה מאז. כל חייל מחנכים למשמעת. לכל אורך החודשים הרבים של האימונים, מהחתימה הראשונה על מדים ועד קבלת אות המקצוע, לא מרפים מכך לרגע. מסדרים, הפקרות, זמנים, ניקיונות, הצדעות. הכל זה משמעת. כי בידי החייל מופקד הכוח ומופקדת הסמכות והוא צריך להיות ממושמע על מנת שיהיה אפשר לסמוך עליו. והכוח המופקד בידי חייל השייטת הקרבי ביותר הוא כאין וכאפס מול הכוח הקיים כבר בידי המועמדים לצמרת עוד לפני שנשלחה אליהם המעטפה החומה הראשונה.
לחיילים עצמם – ובין אם המפקדים שאלו או לא, הם ידעו זאת – להישלח הביתה היה בסדרי גודל גרוע יותר מכל ריתוק. ולמרות זאת, כשחייל היה מגיע לנקודה בה המשמעת נשברת ואינה מספיקה, וכל חייל מגיע לנקודה הזאת וזה רק עניין של זמן, הוא ישלח הביתה להתרחק, לנוח, להתנתק. כמו שמלמדים בקורס עזרה ראשונה, הדבר הראשון שעושים זה לבטל את הסכנה. החייל, לעומת זאת, היה מנותק מכל חבריו, מהאנשים היחידים שמבינים את המצב בו הוא נמצא, ונשלח אל בין הרגילים, הממוצעים, חסרי היכולות. ואסור להשתמש ביכולות בבית, אסור שהציבור יידע. ומי שכן העיז ונתפס, הבטיח לעצמו כרטיס טיסה חד כיווני לבונקר.
יהיו אלו שסוף שבוע ארוך בבית יעשה להם רק טוב. הם יצאו לסרט, ישחקו עם האחים והאחיות או יצאו לטיול, ינקו את הראש מכל ענייני הצבא המלחיצים ויחזרו חדשים דנדשים ביום ראשון בבוקר, מוכנים ומזומנים לפעילות. ויהיו אלו שלא יכולים לשחרר את כדור האנרגיה הזה שקבור בתוכם ורק יתעצבנו יותר מכך שלא נותנים להם לעשות את מה שהם צריכים לעשות, שמונעים מהם את הפריקה המבורכת של השימוש ביכולת המיוחדת שלהם. אלו בדרך כלל גומרים רע. ונתנאל פחד ששירן עלולה להיות אחד מאלו.


Posted in Stories by with comments disabled.

Pingbacks & Trackbacks