פרק רביעי – לראות את הבית
הסככה הענקית שכיסתה את הכניסה האמיתית לבסיס מאור הייתה אוהל מתכת של כמאה על מאה מטרים וכיפתו התנשאה כשלושים מטרים מעל ראשם. בתוכו, לאורכו ולרוחבו, עמדו שורות על גבי שורות של נגמ”שים וטנקים ישנים עטופים ביריעות ברזנט אטומות בפוליאתילן ונייר דבק. מדי פעם פרצה בשירה אחת מהמשאבות שמטרתה לשמור על מזג האוויר הנחוץ בתוך כל עטיפה לשמירה על המשוריין במצב טוב לאורך זמן. מערך התאורה המרשים שנתלה מתקרת הסככה צרך כל כך הרבה חשמל בהפעלתו שהיו הוראות מאוד מדויקות להפעילו רק בשני זמנים מאוד מסוימים שאינם מקרה חירום: בסוף השבוע כשהחיילים יצאו הביתה ובתחילת השבוע כשחזרו לבסיס. באותו הרגע, כשמאחוריהם שנת לילה טרופה ומסדר מפקד מהיר, עמדו חיילי צמרת היוצאים לחופשה תחת שורה של שמשות קטנות ולבנות שכוחן המשותף הפך את הבוקר האפל לבהיר כמו שעת צהריים.
קבוצות שונות של מחוננים פשטו להם בסככה המוארת, מתקבצים מאחורי המשוריינים, נזהרים לא להתחכך ביריעות שפעם היו בצבע ירוק זית ועכשיו בעיקר אפור אבק. הם נאספו להם לפי מחזורים, לפי כוחות דומים ולפי אנשים שסתם נהיו חברים. אנה, בזהירות וכשעל פניה מתפשט הסומק, הצביעה להם על זוג בקצה שורה אחת שהתנשקו בלהט על טנק, לא מייחסים יתר חשיבות ללכלוך שנדבק לבגדיהם.
“כולם אליי!” קולו הברור והבלתי ניתן לבלבול של עופר, הסגן הקשוח של 88, הדהד בסככה כך שאף אחד היה יכול להתעלם ממנו.
כשהלכו לכיוון הרחבה הפתוחה ליד המשרד הקטן בירכתי הסככה, הרים נתנאל את מבטו אל על וראה את מה שחשד, הפרוג’קטורים רעדו כמעה ואבק שמצא את משכנו בתקרה הועף ממקומו והחל ממלא את החלל. כל החיילים מרחבי הסככה התאספו להם סביב הקצין שעמד בכמעט דום מתוח, ידו האחת מאחורי גבו וידו השנייה מחזיקה דף שהיה לבן וחלק לפני כמה עשרות יציאות וכביסות. לידו ומאחוריו עמדו שני חיילים וחיילת נוספים, אחד מהם סג”מ והאחרים סמלים, שעמדו כמו קבוצת הגיבוי של מתאבק, מוכנים לקבל כיף ולהחליף את עופר בכל משימה. מדיהם היו תקניים ומדוגמים אך נראו חלקים ונוצצים פחות משלהם ונשאו על חזם סמלים שנתנאל וחבריו לא זיהו בנוסף לסיכת המסלול אותה כבר ראו.
“זה הוא,” לחשה שירן, בזמן שעופר עבר על תדריך היציאה, ותפסה את פרק ידו של נתנאל בכוח שלא ציפה לו.
הוא הביט בה וראה שהיא מרוכזת בגבר השמאלי מבין השניים. הסג”מ עמד בפיסוק, עם זרועותיו משולבות והבעה אטומה של סיפוק על פניו. אכן, נתנאל שם לב לבסוף, זה היה המטלפרט שראו במוצב כמה ימים קודם לכן, זה שלקח את הילד הערבי. שירן בהתה בו בעצבנות שבקושי ריסנה. המטלפרט, בסורקו את הקהל, הסתכל גם עליהם, שלח מבט מצומצם של עוינות לכיוון שירן והמשיך לסרוק שמא לא מצא טרף ראוי. באותו הרגע, נתנאל הודה על עודף הסודיות שביחידה.
צמרת הייתה מחולקת, מבוזרת וממודרת. בגלל מגוון היכולות המוצג אפילו בכל מחזור, היה אפשר לבחור אוסף חיילים אקראי למשימה אקראית והם בטח היו מסתדרים איתה עם קצת תושייה ובלי יותר מדי בעיות. אז משימות חולקו בעיקר לפי קריטיות, לחץ וחשיבות. וכדי לשמור על כל החיילים ועל היחידה מבחוץ וגם מבפנים, בתור חייל לא היית מכיר טוב אנשים מחוץ לפלוגת המחזור שלך ולא היית מכיר כמעט בכלל את האנשים שהיו במרחק מספר מחזורים או מספר דרגות ממך. למידור הזה הייתה גם השפעה ברוכה נוספת שהמפקדים הבכירים בוודאי אהבו וחישבו לטובתם והיא הייתה מיתון ההיתקלויות. אם שני מחוננים יתחילו להפעיל אלימות, תלוי ברמת הכוח שלהם ייגרם נזק החל מ’לא ישוער’ ועד ‘לא ייאמן’. אבל אחד לא יעז להתקיף אחר, גם בעווית של זעם, אם הוא לא יודע את רמת הכוח, השליטה והמיומנות של האחר ולכן גם לא יודע מי עלול לסבול יותר מהתקרית. זה עבד על הצעירים. כשכבר צברת מספיק ותק והכרת יותר מהיחידה, בדרך כלל גם קיבלת יותר שליטה עצמית ואין צורך לרסן אותך. אבל עד אז, מבטי האימה נמשכו.
“אז,” אמר עופר וכל אחד הרגיש כאילו הוא מדבר אליו ישירות. “יאיר זז לדרום.” החייל הימני מאחורי עופר זז לכיוון כשעופר הצביע דרומה. “זאת אומרת, באר שבע. מהמקום שבו הוא יוריד אתכם יש כמה דקות הליכה לתחנה המרכזית ומשם כבר תוכלו לתפוס אוטובוס או רכבת. איילת זזה למרכז,” עופר הצביע מזרחה ודרומה ואיילת נעה לשם, תופסת לעצמה חלק קטן מהרחבה. “שתי דקות מהתחנה המרכזית בתל-אביב ואז תחנת האוניברסיטה. אורן זז צפונה,” אמר והצביע לצפון. הסג”מ הגבוה הלך לאותו כיוון ושירן עשתה ככל יכולתה כדי לא לשים לב אליו. “לב המפרץ ואתם יודעים מה עושים משם. מעבר לזה, תשאלו את הנהגים שלכם אם הם מסכימים וזה בסדר. כולכם צריכים להיות באחת מנקודות האיסוף ביום ראשון בעשר בבוקר ואבוי למי שמאחר. משוחררים.”
ההמון סביבם החל להתפזר, כל אחד נע לכיוון יעדו, וגם החמישה נפרדו. שירן הלכה דרומה, אנה ואסא למרכז ונתנאל ואייל לצפון. עופר תפס עמדה רחוקה מהם אך עדיין צפה בזמן שהקבוצות החלו להתאגד סביב ‘נהגיהם’. אייל ניסה לדבר עם מישהו ממחזור 92 בזמן שנתנאל צפה באורן בעניין, תוהה מאיזה מחזור הוא בדיוק. 91? בטח 90, אם לא 89. אורן היה גבוה ושרירי, בטוח בעצמו. מדיו היו נקיים ומדוגמים אך רפויים מאוד ולא חדים כמו של נתנאל. כל האווירה שלו צעקה שיחסית לסדירניק הוא כבר צבר הרבה מאוד פז”מ.
“דרום, חופשי,” קולו של עופר רעם שוב וכל העיניים הופנו לכיוון הקבוצה של יאיר.
נתנאל לא היה יכול לשמוע אבל יאיר בבירור הסביר משהו לסובבים אותו. כולם אחזו ידיים בזהירות. וכשיאיר היה בטוח שלא פספס אף אחד, עצם את עיניו והתרכז. הוא וכל קבוצתו התנדפו לענן מנצנץ בתוך פחות משנייה. הענן התערבל בתוך עצמו, מצמץ ונעלם. את הירידה בטמפרטורה הרגישו עד אליהם. לאחר שמספיק זמן חלף ועופר חש שהתופעות שכחו, הוא קרא לקבוצה של המרכז. איילת הנהנה, אמרה לקבוצתה משהו על לא לעשות תנועות מהירות ותפסה תנוחה מוזרה. היא שילבה רגל אחת מסביב לשנייה בצורה מעט לא אנושית והצמידה את כפות ידיה אחת לשנייה, מרכינה את ראשה בריכוז. כל הקבוצה, איילת בראשם, החלה להתרומם מעט מהרצפה. אלו שעמדו רחוק יותר ממנו התרוממו יותר והמראה היה כאילו כוח בלתי נראה סוגר אותם כמו כדור. קירות הפיברגלאס רעדו כשקול שמרגישים יותר משומעים פשט בסככה. אולי גם נשמעה חריקת מתכת במרחק. אוזני כולם פקקו כשאיילת וקבוצתה, בשבריר שנייה, התכווצו לנקודה ונעלמו. נתנאל ניסה לפהק כדי לאזן את החוסר בלחץ. עופר הנהן כאישור לאורן לנוע.
“תתקרבו אליי כמה שאתם יכולים,” אמר אורן. “תנו לי רדיוס כמה שיותר קטן.”
נתנאל לא נלהב מהרעיון להצטופף כך וניכר שגם עמיתיו למדים לא ששו ושמחו, אורן במיוחד. אבל אם הוא אמר, כנראה שזה היה נחוץ. כשהיה מרוצה מגוש האדם שמסביבו, הצמיד אורן את ידיו זו לזו וחפן את האוויר הריק. כשפתח אותם, כדור לבן נפרש לפניו והחל לגדול. שפת הכדור עברה דרך החיילים וחלק מהחדשים נרתעו מעט כי הוא היה אטום לחלוטין. אבל נתנאל כבר ראה זאת בעבר, אם כי לא מהזווית הזאת. הכדור גדל עד שעבר אותו והוא לא היה מסוגל לראות דבר חוץ מלבן לכל כיוון אליו הביט, כמו להסתכל על השמש רק בלי להסתנוור. שנייה לאחר מכן, הלבן נסוג והוא ראה שהם עומדים בצל גבעה ליד המפרץ. מסביבו, נתנאל שמע נשיפות כאשר חלק מהחיילים שחררו את נשימתם. נתנאל חייך. הוא גם לא היה בטוח אם אפשר היה לנשום בתוך הבועה אבל הוא ידע שהמעבר יהיה כל כך מהיר שלא יהיה טעם לחשוב על זה.
Posted in Stories by Eran with 2 comments.
דבר חשוב עדיין לא ברור לי- למה מערכת צבאית? למה היררכיה צבאית ומנטליות צבאית? אלו לא הסביבות האידיאליות לטיפול בגורמים לא ידועים. אין להן אינטליגנציה רגשית ששווה קליפת שום. אין להן רגישות להבדלים אינדיבידואליים בין אנשים ואין להן יכולת טיפול בבעיות הללו- אלו בעיות שנובעות מעצם המבנה של החברה הצבאית.
בשלישיית הסרטים של bourne
The Bourne Ultimatum (2007)
The Bourne Identity (2002)
The Bourne Supremacy (2004)
הוצג היטב מה קורה כשמערכת צבאית משחקת באש עם חיים של אנשים בעלי יכולות מיוחדות, והשלישייה מציגה יפה את בעיות האינטראקציה של מערכות צבאיות עם אנשים אמיתיים שיש להם חיים מעבר למציאות המלאכותית של המערכת הצבאית.
בדיוק בגלל זה.
טוב, זאת אחת הסיבות.