The Less Interesting TimesTemporality Just Gets in the Way

2009/08/28 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. בפעם שעברה.

16/12/1993. 2104.
“תסביר, במילים שלך, מה אתה עושה.”
“רוק’נ’רול.”
“עכשיו ברצינות.”
“זה לא שאני שונא סגנונות אחרים. טוב, אני לא סובל מוזיקה מהמזרח. רוק’נ’רול הוא פשוט החביב עליי. גם ג’אז ובלוז לפעמים זה נחמד. נו, בלי פרצוף חמוץ. זה לדורות הבאים, לא? אי אפשר עם קצת הומור? … כנראה שלא. מה אתה רוצה שאני אגיד? שאני מנגן על כל דבר? שאתה יכול להביא נייר ואני מנגן עליו? שאתה יכול להביא לי בלוק בניין ואני מנגן עליו? אתם כבר יודעים את כל זה.”
“אני רוצה שתפרט: מה אתה מרגיש, מה אתה מפעיל, מה אתה חווה ואיך זה נראה לך. אתה יודע שבתור מחונן יש לך תפיסה שונה מאשר שאר בני האדם? לך זה בטח נראה נורמלי אבל לאחרים אין דרך לדעת. אז תרד לפרטים. תסביר לבן אדם רגיל איך זה להיות אתה.”
“בסדר. בסדר. טוב. אז בגיטרה יש לך מיתרים. כשאתה פורט על המיתרים הם נעים בתדירות גבוהה. הם יוצרים הפרעות באוויר וההפרעות האלו, אחרי שהן עוברות בתיבת התהודה של הגיטרה, נשמעות לך כצלילים. אז גיטרה היא הדוגמה הכי קלה. אבל אפשר להשיג את אותו אפקט עם סכינים וכוסות וכמעט כל גוף חלול והבנתי שיש גם אנשים שמנגנים על מסורים. אחותי הקטנה חולה על ספרי פנטזיה ודרקונים בכלל והיא אמרה לי שלדרקונים יש חושי ריח וטעם כל כך טובים שהם מסוגלים להריח ולטעום זהב וכל מיני חומרים אחרים שאתה ואני לא יכולים. אז זה למה הם אוהבים לאגור אותו. זהב אני מתכוון. מה שאני עושה זה לשנות ולהגביר את התהודה של חפצים. גם כאלו שהיית חושב שלא מסוגלים להפיק צליל. כמו שגיטריסט, אחרי קצת אימונים, קולט מידית מה הוא צריך לעשות כדי להפיק מלודיה, אני קולט מה צריך לעשות כדי לגרום לחפץ כלשהו להשמיע צליל שאני רוצה. ואז אני עושה את זה.”

כמו בכל יחידה אחרת, גם בצמרת היו ערבי הווי. ואיכות המועדון של היחידה הייתה בהתאם לשאר המתקנים, הנהלים והציוד. “אלוהים אדירים,” אמר אסא. “וואו,” אמרו אייל ושירן בו זמנית. נתנאל ואנה פשוט נתנו ללסתותיהם לצנוח בתדהמה. עיניהם של כולם היו פעורות לרווחה. כל קשר בין מועדון היחידה של צמרת לבין המועדון שראו בטירונות היה מקרי בהחלט. החדר עצמו היה בגודל של חדר אוכל קטן. טלוויזיה גדולה הייתה מוצמדת לקיר אחד ולפניה מספר כורסאות נפוחות ופופים. מצידם השני, כיסאות מרופדים הקיפו כמה שולחנות עליהם היו מגוון שחקי לוח וקלפים.
אבל כל זה לא עניין את אסא שחצי צעד, חצי נפל לכיוון הקיר המרוחק שלידו הצטופפו מספיק כלים כדי להקים סימפוניה קטנה. הוא ניגש אליהם, בחן וליטף אותם אחד אחד. מהפסנתר, לתופים, לחצוצרה ועד שהגיע אל הגיטרה החשמלית אותה הרים והלביש על כתפו, מתעלם מהנשק שתלוי על גבו. ביד אמן, כמו עשה זאת אלפי פעמים בעבר, כמו מי שנולד וגדל ליד כל הציוד הזה, הוא חיבר את הגיטרה למגבר, הדליק את הרמקול הרלוונטי, כיוונן את המיתרים והאקוסטיקה בפריטה בודדת ולבסוף נעמד שוב ולקח נשימה עמוקה.
הוא פרט באיטיות את הצלילים הפשוטים, פותח עם Smoke on the Water הקלאסי של Deep Purple. כל הנוכחים בחדר הפנו את מבטם לכיוון הבמה הקטנה וכל מי שנכנס החל לנוע כבר לכיוון האיש עם הגיטרה. מה שגרם לגבות להתרומם, לפרצופים להתקמט, למבטים להתחלף, ללחישות לעלות ולארבעת חבריו הקרובים של אסא להעלות חיוך גדול על פניהם הייתה העובדה שעם גיטרה חשמלית פשוטה הוא הוסיף לשיר גם את הבאס, את התופים ומגוון צלילים אחרים, מנפח את המלודיה הישנה והטובה להרמוניה ענקית. והוא המשיך, ככל שחיילים נוספים הגיעו, לג’ואן ג’ט, לפרסלי, לנשרים, לסקורפיונס ומשם לארמסטרונג, קני ג’י, צ’אק ברי, הלאה וחזרה. מאותה גיטרה, שכבר נשמעה לחלוטין לא מתאימה לסגנונות שבקעו ממנה, פרצו סקסופונים וקרנות יער, כינורות וטרומבונים. אחרי הקסילופון כבר היה קשה לעקוב.
אנשים מחאו כפיים ונעו לפי הקצב, שרים את השירים שהם מכירים, מזמזמים נעימות והקהל שהתבסס מסביב לעמדת המוזיקה לא היה מבייש כל לילה מיקרופון פתוח או להקה חדשה. והוא, כמו אל עתיק מול קהל מאמיניו, ניזון מהם וסיפק אותם. חולצת מדיו נתלתה מכתפיו וגילתה את הגופייה השחורה האלמותית שתמיד לבש מתחת. שערו החום הכמעט קצר מדי נע בתנודות קצובות כשהזיז את ראשו קדימה ואחורה עם המוזיקה. הוא היה ג’באר שהתנהג כמו ילד. הוא ניגן גבוה ונמוך, הפוך ובלי להסתכל. אחרי כמה שירים היה מי שאזר מספיק עוז כדי להצטרף אליו על הבמה, להוסיף את המילים לשירים אותם ניגן. והוא, בתגובה, נטש את הגיטרה והמשיך לנגן על המיקרופון בזמן ששרו עליו. אם על הגיטרה ידיו נעו במומחיות מטורפת וכמעט בלתי ניתנת למעקב, כשעבר לנגן על מוט המתכת הפשוט ידיו הפכו לענן מעורפל של תנועה. הוא פרט על מיתרים בלתי נראים ועורר לחיים עצמים שלא נועדו לכך. לאט לאט שקט השתרר בקהל. הם הפסיקו לנוע, נאלמו דום ובהו בעיניים ריקות. האוחז במיקרופון גם השתתק וכולם הביטו באסא, מפיק צלילים מורכבים ומלודיות שלמות מחפץ שבדרך כלל לא ניתן לקבל ממנו יותר מאשר *ת’אנק* שטוח וחסר רושם.
וכשהוא סיים את הסולו האחרון, מתנשף באיטיות, המפרט האפור שבידו עדיין מרחף, רועד קלות, מעל ציפוי האלומיניום, הדממה שבחדר הייתה ההפך הגמור להתלהבות הגועשת והמשוחררת ששררה שם רק דקות ספורות קודם לכן. אסא הרים את ראשו והביט אל הקהל ההמום שחשב שהוא רואה נגן מוכשר ולא יותר, אל הקהל שלא ציפה לראות מופע שלא מן העולם הזה. מחיאת כף מהצד המרוחק נשמעה מקיר לקיר ואז נשמעה עוד פעם. זה היה נתנאל שהריע ברוב רושם ולאט לאט הצטרפו אליו עוד זוג ידיים ועוד אחד עד שכל האולם הקטן רעד ממחיאות הכפיים הסוערות והחיוך הנבוך על פניו של אסא התרחב מאוזן אל אוזן.

Posted in Stories by Eran with 2 comments.