פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

וסוף סוף, נתנאל חוזר לפרק הבא. הספקתי לכתוב כמה דברים בזמן ההפסקה ויש לי כבר כיוון יותר מוגדר לסיפור. אני רק רוצה להבהיר שמה שאני כותב פה זה מה שיורד לי מהראש. כמובן שאם אני ארצה לפרסם את זה ברצינות (ספר? נהה…) אז זה ידרוש עריכה רצינית וכנראה הורדת הפרק הראשון והשני לרמת סיפור רקע שאולי יגיע בהמשך. פה זה המקום בו דברים מתחילים באמת להתלהט.

תוספת בעריכה: לכל הקוראים המצטרפים לסיפור רק כאן, אני מבקש מכם לעזור לי בניסוי. אל תקראו את פרקים אחד ושתיים. קראו את הפרולוג (זה ‘תחילת הסיפור’ ולא יותר) וחזרו לקרוא את הפרק הזה. אני מתחיל לחשוב שהפרקים האלו לא צריכים לבוא פה אלא יותר כסיפור רקע מעורפל ולכן אני חושב שיהיה לכם סיפור יותר טוב אם לא תקראו אותם.

לתחילת הסיפור. בפעם שעברה.

01/12/1993. 1146.
נתנאל משך לאחור את מכלול האם-16 אחרי שכיוון את לועו של הנשק אל פינת החדר העליונה. הוא שיחרר את הידית וחייך למשמע ההחלקה והנקישה של חלקיו ננעלים במקומם. הוא סגר את מכסה פליטת הכדורים, בדק שוב את ידית עצר המחלק ואת הנצרה ופתח את הקת הטלסקופית, רק כדי שיראה טוב.
“מה אתה חושב?” שאל וזרק את הנשק לאורך החדר הספרטני נטול החלונות, אל חייל נוסף שישב על המיטה בצידו השני.
החייל תפס את הנשק באדישות ובחן אותו, מושך את מכלולו, מביט בכוונותיו, פותח אותו ומביט בתוכו. נתנאל, באותו הזמן, השחיל את נשקו האישי, ששכב על המיטה לידו, באלכסון על גופו. הוא טפח על ברכיו בקצב אקראי בזמן ששותפו לחדר פירק בזריזות את הנשק והרכיבו מחדש.
“נראה מאה אחוז,” אמר החייל השני וסגר את מכסה הרובה. הוא סובב את הנשק והביט בצידו השני. “אבל דפקת את כל הסמלים.” הוא סובב את הנשק חזרה אל נתנאל והצביע על האזור סביב הנצרה בו היה מרוכז עיקר הטקסט על רובה הסער. “את התוויות של הנצרה אפשר לקרוא מצוין אבל בקושי אפשר להבין שמדובר במגן דוד והמספר הסידורי מטושטש לגמרי.”
“נו באמת, אייל.” אמר נתנאל וקם מהמיטה. “זאת כבר קטנוניות.”
אייל זרק את האם-16 חזרה אל נתנאל, אחז בנשקו האישי וקם. “זה לא סתם. אם לא תקפיד על הפרטים האלו, זה לא יעבוד.”
“כן, המפקד, הטוראי אייל,” אמר נתנאל והצדיע עם קנה האם-16 למצחו במקום כף יד ישרה. הוא שחרר יבבה חלושה כשאייל שתל את אגרופו בכתף שלו ואז דחף את שותפו לחדר מחוץ לדלת.
המסדרון אליו יצאו, כמו החדר ממנו הגיעו, היה אפור וחסר חלונות לחלוטין. דלתות אפורות באותה מידה נקבעו בקירות ועליהן הוטבע מספר שבעקבות שכבות הצבע שנוספו לעתים קרובות לא תמיד היה ניתן לקרוא. המדבקה הקטנה ועליה שמות הדיירים בדרך כלל נראתה חדשה יותר. המסדרון, בניגוד לחדר שלהם, היה בעל תקרה גבוהה יחסית ואפשר לנתנאל לעשות את מה שאהב לעשות אם נשקים כמו זה שהחזיק בידו באותו רגע. כשהוא אוחז בו בקנה, הניף נתנאל את רובה הסער בסיבוב מעלה והביט במטר הניצוצות הכחולים שפעם היו נשק מתפזר בספירלה לכל כיוון.
דיירים נוספים שיצאו מהחדרים, כל אחת ואחד מהם לבושים במדים ירוקים ומגפי עור שחורים ומצוידים באותו אם-16 כמו נתנאל ואייל, חייכו וחלקם גם הריעו למראה מופע הזיקוקים במסדרון. חלקם ניסו לנפנף את הנצנוצים שאיימו לנחות עליהם וחלקם איימו על נתנאל שיפסיק עם השטויות שלו. אבל לא היה לו ממש אכפת מכיוון שזה היה המחזור שלו ואחרי ארבעה חודשים של טירונות אי אפשר היה להגיד שהם מכירים הרבה זמן אבל כשהם תקועים אחד בתחת של השני במשך עשרים ושמונה שעות ביממה, לומדים להכיר את החברים לחדר ולשוחה טוב מאוד.
הם התרכזו בסוף המסדרון, איפה שגרם מדרגות קצר הוביל מאזור החדרים החדשים שלהם אל רחבה קטנה. נמרוד, נער צעיר אך תמיר שבדרך כלל לקח על עצמו את תפקיד החניך התורן, כבר עמד בחצי דום ועודד את כולם להסתדר בשלשות. כשלושים חיילים צעירים, דנדשים וחסרי דרגות הסתדרו בעצלתיים במבנה הצה”לי התקני. עד עכשיו, הם גם למדו להכיר את היכולות של כל אחד ואחד מהם. נמרוד היה דוחף, כופה, טלפט אקטיבי, לפעמים אפילו גם מיליטנטי. הוא היה מסוגל לכפות את רצונו על אנשים אחרים, להכריח אותם לעשות כדבריו. הוא השתדל שלא להשתמש ביכולתו על חבריו ליחידה, גם כשהצליח לקחת שליטה, אבל לא נמנע מ’לעזור’ לאנשים כשהיה צריך.
כשהדלת בקיר שמולם נפתחה וקצין נמוך יצא החוצה, מחזיק קלסר תחת ידו, כולם כבר היו פחות או יותר מסודרים. קריאה קצרה להקשב מנמרוד וכולם נמתחו לדום באינסטינקט. נמרוד הצדיע והקצין, לאחר מבט קצר על הקבוצה שמולו, הצדיע בחזרה לשחרור. “עמדו חופשי,” אמר בקול מעט שחוק ועייף. הוא היה נמוך מהממוצע, נמוך מכמעט כולם אבל לא ברמה מגוחכת. הוא היה מרוכז, מעט סנטימטרים אבל רובם שרירים טהורים ורצינות נוטפת. הארונות על כתפיו זיהו אותו כסרן, כל אחד מהם כבר ידע את זה. מעבר לכך, על חולצת מדיו היה גם רקום שמו, עומר. זה עדיין שעשע את נתנאל לפעמים. בצבא כולם היו רציניים, עם המון כבוד והמון דיסטנס אבל הפנייה הייתה בשמות פרטיים.
“תקשיבו טוב טוב,” אמר עומר וסגר בחוזקה את הקלסר בו עיין. קולו התחזק ותפס את תשומת ליבם כמו פיצוץ פתאומי. הוא החל להתהלך לפניהם, מעביר את מבטו מאחד לשני. “אני עומר, השליש. ברוכים הבאים לבסיס מאור של יחידת צמרת. זה יהיה הבית שלכם לתקופת הקרובה והלא כל כך קרובה. זה בסיס הבית של היחידה ופה תעברו את ההכשרה המתקדמת שלכם. לפני שאסביר לכם מה הולך לקרות, כמה נושאים בסיסיים.” הוא פתח את קלסרו לשנייה או שתיים, הביט בו וסגרו שוב, ממשיך להתהלך. “דבר ראשון, בטח שמעתם על חברים שלכם שהתגייסו והתלוננו על מה שעובר עליהם ועל איך הם רוצים לצאת, לעבור או לזיין את הפקידה הפלוגתית. לא יהיו דברים כאלו פה. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים אתכם יותר מאשר אתם צריכים אותנו. אתם תקבלו פה יחס כזה שבחיל האוויר יקנאו בכם ואנחנו נצפה להרבה יותר בתמורה. אנחנו לא נהיה קטנוניים אבל כן נצפה למשמעת. מי שיתאמץ יראה את פרי עמלו ומי שיעשה צרות יקבל את שלו. שתבינו, בקבוצת האנשים הקטנה הזאת יש מספיק כוח כדי לגמד גדוד של חי”ר ויותר.” הוא הביט בקלסרו שוב לרגע קט וחזר להתהלך, הפעם בצעד יותר החלטי וכשדיבר, הגביר את קולו ודיבר אל אנשים מאוד מסוימים. “יש ביניכם שישה בלסטרים, שלושה מתמרני אנרגיה, ארבעה מתמרני גוף, שלושה טלפתים, שבעה מוזחים פסיבית, שני מקרינים, דוחף,” וכשאמר זאת הצביע בכף יד פתוחה על נמרוד. “ואפילו שניים-שלושה שאנחנו רואים פעם ראשונה.”
עומר עבר לטון מטיף, טון מאיים שהם כבר למדו להכיר מהמפקדים בטירונות. רק שהפעם הם ידעו עם מי הם מתעסקים ולמה כדאי שלא להתעסק איתו. “אנחנו לא נקבל פאשלות. על כל טעות תקבלו אזהרה אחת. על טעות שנייה, תקבלו עונש. על טעות שלישית… ובכן, מי שיגיע אליה ידע… ועדיף שלא תדעו. ומי מכם שחושב על לברוח, לערוק, לשבור את מעטה הסודיות או לעשות מעשה טיפשי ברמות כאלו, ייתפס על ידי הסריקות השגרתיות וישלח לבונקר.” הוא פתח את קלסרו שוב ולקח נשימה עמוקה וארוכה. “ולהורים שלו יהיה מזל אם הם יקבלו אפילו מכתב שאומר להם שהילד שלהם לא יחזור הביתה. אולי הם גם יקבלו איזה שהוא שקר כלשהו כהסבר.”
נתנאל הרגיש את הלחץ שהצטבר בחבריו סביבו. גם הוא לא היה חסין לחלוטין. זה היה ברור לכל אחד ואחת מהם שהבן-אדם מדבר רציני כמו קת לפרצוף. זה שרות חובה. וכשמדובר באנשים שמסוגלים, בטעות או בכוונה, לעשות מכתש בבטון מזוין, להרים טנק או לשרוף פלדה מחוזקת לאפר, לא לוקחים סיכונים. הוא שמע מעט סיפורים על הבונקר הזה, המקום אליו מחוננים הולכים ולא חוזרים. היו מעט מאוד מחוננים שקרוב משפחה שלהם כבר שירת ביחידה ולכן המידע היה מועט. אבל ממה שכן קיבל, היה די ברור שלא היה אחד שרצה להגיע לשם.
אחרי שנתן להם את השוק הראשוני, עומר המשיך להסביר על נהלי בסיס ומה מצפה בעתידם. הכללים והפרוטוקולים היו סטנדרטים כמו לכל בסיס צה”לי: שעות ארוחות, שעות השכמה, שמירות, צוותי כיבוי אש. אבל מה שבאמת עניין אותם היה מבנה הקורס המתקדם ומה הם באמת הולכים לעשות. הדבר הראשון שאמר היה שהשירות המינימלי שלהם הוא חמש שנים ולא שלוש. וכן, זה כלל גם את הבנות. מכיוון שסיפור הכיסוי של היחידה היה יחידת מודיעין אז הם יקבלו משכורת של חייל מודיעין – זאת אומרת, אפילו לא תוספת סיכון – אבל אחרי שלוש שנים הם יקבלו משכורת של נגד, מעט יותר מכובד. הקורס המתקדם ייקח כשנה נוספת ויכלול אימונים קרביים ממגוון יחידות העילית של צה”ל בכמעט כל נושא אפשרי מהסתננות ועד תפעול מכונות כבדות. בנוסף, לכל אחד מהם יוצב מחונן מנוסה יותר בעל כוח זהה או דומה לשלהם ואיתו הם יתאמנו אימונים לחודיים המתאימים רק להם. עומר גם אמר להם לצפות למשימות שטח במהלך האימונים. צמרת היא לא יחידת שגרה אלא יחידה של מבצעים ופעילויות מסוימות, כשצריך אותם אז קוראים להם. לכן, לפי צרכי היחידה וגם בשביל הניסיון, יקראו להם למשימות אמיתיות.
“לפני שאתם מתפנים לארוחת הצהריים,” עומר אמר לבסוף, “תזכרו שבאחת יש שיחה עם המג”ד בחדר ישיבות 607, פשוט תעקבו אחרי השילוט או תשאלו מישהו, ואחריה, לכל אחד, שיחה עם המדריך הפרטי שלו, יודיעו לכם מי ואיפה בהמשך. ו…” הוא הרים דף בקלסרו והקריא, “אנה סאטיקנה, אייל אטראן, נתנאל אור-שחר, שירן גורין ואסא קסל. תישארו פה, אני צריך לדבר איתכם. כל השאר, משוחררים.”
מגפת מלמולים התפרצה בקבוצה כשהתפרקה לאט לאט והחלה לנדוד במורד המסדרון. חלק הסתכלו לאחור כשהלכו, תוהים איך החמישה הצליחו להסתבך כל כך מוקדם, לפחות אנה תמיד הייתה כל כך נחמדה וממושמעת. אסא הניע את ראשו מצד לצד, כנראה חושב על איך הוא הולך להסביר לאמא שלו שהוא לא יגיע הביתה במשך שלושה-ארבעה שבועות. נתנאל נשען על כתפו של אייל ושניהם ניסו להראות כאילו כל זה לא שינה להם בכלל.
“קבוצת הכוכבים,” אמר עומר וחייך אליהם. הוא נראה הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו.

הכוכבים, ככה הוא קרא להם על ההתחלה. נתנאל נזכר בשיעור ההוא בטירונות שבו הוא ואייל, וגם עוד כמה חיילים בעקבותיהם, נשפכו מצחוק כשממש הסבירו להם על סלנג צבאי. הם עשו כמה שכיבות שמיכה בגלל זה אבל זה עדיין היה מצחיק. המילה ‘כוכב’, בעגה הצה”לית, התייחסה לחייל ש’מנצנץ’, מזלזל בחבריו ליחידה ולרוב מתחמק ממטלות או מתנשא על אחרים. לצמרת הייתה משמעות קצת אחרת למילה, כמו שהבינו לאחר כמה שבועות: הכוכבים היו אלו שכיכבו בסרטי התיעוד של היחידה. צמרת לא הייתה רק יחידה מבצעית. מכיוון שהיא הייתה הגוף הישראלי היחידי, ככל שהם ידעו, שארגן ואימן מחוננים הם גם היו אלו שחקרו את היכולות המוזרות שלהם, ניסו להבין איך הן עובדות ומה גורם להם. לפי מה שנתנאל ידע, המדענים שעסקו בנושא עוד לא הצליחו לגרום למי שלא נולד מחונן לפתח את היכולות המיוחדות של המחוננים. הם עוד לא הבינו את זה מספיק. כנראה כי כל מחונן מתאר את זה אחרת, איך הוא עושה את זה, מאיפה זה מגיע ובמיוחד, מה בדיוק גורם לזה. אבל הם ניסו. כשלימדו אותם היסטוריה בהרחבה אמרו שהיחידה נוסדה עם היווסדות צה”ל אבל היו גם מחוננים בארגונים הצבאיים טרום המדינה וכמו שהוא כבר ידע, מחוננים היו קיימים לכל אורך ההיסטוריה הידועה, עד יוון העתיקה ורחוק יותר.
הם לא ידעו זאת כשעומר פנה אליהם עם אותו חיוך מרוצה אבל הם מהר מאוד למדו שגם הם הולכים לקבל את המקום שלהם בהיסטוריה. עומר אמר להם לא לספר את זה לאחרים, בעיקר כדי לא לעורר קנאה, אבל חמישתם הולכים לקבל קצת זמן, מתוך סדר האימונים הלחוץ שלהם, לבלות במעבדה עם האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים שידקרו אותם עם מכשירים וייקחו מהם דגימות בניסיון להבין איך הם עובדים. כדי להכשיר את הדור הבא, כדי להשאיר תיעוד, כדי להבין יותר טוב, כדי להתמודד, היו המילים שעומר השתמש בהם. כי אנחנו ברי-החלפה ומישהו מקבל זקפה ממחטים גדולים, היו המילים שאייל השתמש בהם ושלאחריהם אסא דחף אותו על קיר המסדרון.
האימונים היו כיפיים כמו בסרטים וקשים כמו מופע טרפז רוסי. והיו להם רק שתי אפשרויות, להמשיך ולהתמודד או לפרוש ולקבל שחרור ‘לא-תקין’ מהיחידה. ולאחר מכן, כשמישהו שאל מה הם עושים עם מחוננים שלא משרתים ביחידה, הוא נענה רק שיש מה לעשות וזהו. מהר מאוד התחילו להסתובב שמועות על צוות מחוננים שמוחק את הזיכרון שלך או מבטל את היכולות שלך או שניהם ביחד, בעיקר כשבאו יותר ויותר במגע עם מחזורים ותיקים מהם. נתנאל החליט שלא להאמין ועודד את חבריו להתבגר מהשטויות. אבל הפחד והרצון עוד היו שם, בין אם השמועות היו אמת או לא. מה שכן היה ברור, גם כשניסו להסתיר זאת, הוא שהחמישה שהובדלו מהשאר, אם היו בעיתיים או מיוחדים או חייזרים מכוכב אחר, הפכו לקבוצה בתוך הקבוצה. שירן, אייל, אסא, אנה ונתנאל הפכו מהר מאוד לחברים טובים וכמעט בכל שעה פנויה היה אפשר למצוא את כולם או חלקם במועדון, יושבים ביחד סביב לוח שש-בש או בקבוק קולה.


Posted in From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.

Pingbacks & Trackbacks