The End

This is an attempt at a new style of storytelling/gaming/roleplaying. This is, at its base, a Twine game-story but I want to build it based on user input. It starts with the first passage. I will add choices and passages based on user input. Please say so in the comments. Tell me which passage and what option would you like. Don’t feel bad but whenever the comments will get too numerous, they will be pruned.

Thank you for participating in my experiment. This is it. This is The End.


Posted in Art, Gaming, Programming, Role-Playing, Stories by with 4 comments.

אתמול היה יום הולדת לבלוג

אתמול היה יום הולדת של הבלוג, באיטרציה הנוכחית שלו.

זה עדיין משעשע אותי שג’ון סקאלזי חוגג את יום ההולדת של Whatever כמה ימים קודם. הוא טוען ל-18 שנים ואני טוען רק ל-11 אבל כתבתי בלוג לפני זה, לפני שהיה WordPress. כל התוכן הזה קבור כרגע איפה שהוא ב-Dropbox שלי ואני אגיע לסדר את זה כשיהיה לי מחשב עם מספיק מקום אכסון בשביל זה.

אבל עדיין, למרות שאני לא כותב כל יום, 11 שנים זה דיי הרבה באינטרנט.


Posted in Life by with no comments yet.

אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה

כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי.

אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה.

אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות.

אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר.

וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר.

ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 149

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם.

מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו.

כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו מקום לנוח ופרסנו מחנה. שיחקנו קצת קונקרור אבל לאחר סיבוב ממוזל של לייזה, מרתה הוכיחה שוב שזה לא המשחק בשבילי, וחיסלה אותנו כמו כדור אש על ערימת חציר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148, המשך

כששאר המחנה הלך כל אחד למיטתו, אנחנו נשארנו לשמור ולדבר. איידן אמר שהוא הולך להחיות את קוג. מרתה התנגדה לכך. הוא אמר שהוא הבטיח לקוג שאם דבר כזה יקרה אז הוא ינסה להחזיר אותו ומבחינתו, אם הוא לא יעשה את זה, הוא בוגד בחבר שלו, בעמית לקרב. מרתה ניסתה לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, שקוג לא צפוי ומסוכן ושאולי הנשמה שלו כבר מושחתת מדי מכדי להציל. הויכוח התגבר.

שאלתי את פרנץ אם הוא חושב שהתנהגות כזאת היא רגילה בנסיבות האלו. גם במנזר וגם במלחמה, מעולם לא ראיתי התנהגות כזאת בין שותפים. פרנץ אמר שבחבורות מסוג זאת, דבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא שאל אותי מה דעתי על הנושא ואמרתי לו כי אני חונכתי לקבל את המוות שלי כסיום הדרך, תהיה התוצאה אשר תהיה ושאם ינסו לקרוא לי בחזרה, זאת החלטה שלי. ולכן, אני חושבת שהחיאתו של קוג היא בינו לבין מי שמוכן לעשות את זה. אם יגיע הזמן שלי, אני אחליט באותו הזמן אם דרכי הסתיימה או שיש עוד משהו שצריך לעשות.

לבסוף, איידן העדיף לעזוב את הקבוצה מאשר לבגוד בקוג. הוא לקח את המצע שלו לאזור של האצילים והלך לישון שם בזמן שפרנץ, מרתה ואני נשארנו. פרנץ התעסק עם ערכת היצירה שלו בזמן שאני התרכזתי במדיטציה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148, המשך

הסראפטיס, כמו שפראנץ אמר לנו תוך שהוא מנסה להעביר לנו מה הוא יודע עליה כמה שיותר מהר, הלכה קודם כל אל מרתה. וכנראה שלא הפריע לה יותר מדי שמרתה ריחפה על המטאטא שלה 20 מטר באוויר. אני וקוג, השניים הכי קרובים לכרכרה על הקרקע, ניסינו ללכת להכניע את מטיל הלחשים. אם נצליח לנטרל אותו, אולי נוכל לנטרל גם את השדה. אבל זה לא הצליח. השדה ברחה מכלוב הקרח שפראנץ סגר עליה והופיעה בתוך הכרכרה. בסוף, אני ואיידן נאלצנו להילחם איתה מטווח קרוב בזמן שקוג, שאולי לא הבין את הרעיון להכניע, השתמש בחרב שלו על הכרכרה כמו שמשתמשים בכפית על צנצנת כמעט ריקה. לא נראה שאני הצלחתי לחדור את השריון שלה ואיידן נפגע קשות. אז אני השקיתי אותו בשיקוי הריפוי האחרון שנשאר לי וניסיתי לחלץ אותו מהמקום. אבל ברגע שהגענו למרחק בטוח, הוא התעקש לחזור לקרב. קוג נפגע ממטח אנרגיה ופראנץ ניסה גם לתפוס את תשומת הלב שלה. כשהצלחתי לחזור, עשיתי את הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו: הוצאתי שק סבך-רגל מהתיק וזרקתי עליה. החומרים הדביקים לפחות צריכים להקשות עליה להתקיף. אבל למרתה היה רעיון אחר, היא הקפיאה אותה לחלוטין, ארזה אותה בגוש של קרח.

ואז, פתאום, הופיע משום מקום נחיל של עכבישים וברגע קל הרכיב דמות אדם שהפכה מאוסף עכבישים לאציל מקומי. הוא סיפר לנו שהוא האחיין של האציל שנהרג בכרכרה. אבל לפני שהיינו יכולים להתמודד איתו, היינו צריכים לסיים עם השדה. כי גוש הקרח מפשיר תוך דקה. אחרי דיון ארוך קצת יותר מדי, החלטנו לטלפרט אותה קילומטר למעלה. הנפילה בטוח תרסק ותהרוג את השדה ולמרתה אין בעיה לחזור כי יש לה מטאטא מעופף. כשזה היה מאחורינו, פנינו אל האחיין. הוא טען שאין לנו את הכוח או המשאבים לנהל איתו קרב עכשיו ולכן הוא פשוט ייקח את הדברים שלו וילך. אני ערערתי על ההצהרה הזאת כי, אחרי שיקוי ריפוי וכמה לחשים מצד איידן ומרתה, הייתי בסדר גמור להתחיל שוב. בסוף הסכמנו שהוא יצטרף אלינו, נרתום את כל העגלות ביחד, הוא יוכל לקבל את יצירות האומנות שלו ואנחנו ניקח את כל מה שלא מקורו בקארנאת’, ספציפית כלי נשק ודברים שיכולים לעזור למרד. כמו כן, הוא יבוא לדבר עם הליידי מריאנה ואולי יוכל לעזור לנו בעתיד מכיוון שהוא מטיל לחשים רב עוצמה.

 בזמן שאספנו את עצמנו ואת הציוד והעגלות למקום אחד, עברתי בין השומרים שנפלו כדי לבדוק מי עדיין בחיים. ולוודא שהוא יפסיק. אבל איידן שם לב בזמן ואמר לי לא להרוג אף אחד. גם מרתה לא הסכימה. לי זה נראה מאוד הגיוני. אנחנו לא רוצים שיצאו מפה עדים להגיד מה עשינו. אחד כבר ברח אבל לאחד אפשר שלא להאמין. לשניים ושלושה קצת פחות. אבל לאיידן ומרתה יש איזו שהיא טענה שכל חיי אדם חשובים בפני עצמם ואני לא ממש מסוגלת להבין את זה. הם כן אמרו, והגראף החדש (כי הרגנו את הקודם) הסכים איתם, שעכשיו האנשים האלו הם שכיריו של הגראף ונאמנים לו ולא יגידו כלום אם הוא יורה להם כך. אז הורדתי את הרגל שלי מהגרון של השומר המעולף. אני דואגת לעצמי כבר הרבה שנים, אני אסתדר אם משהו רע יקרה, לרגע דאגתי גם להם. כן רציתי לקחת חתיכה מהעור המשוריין של השדה כדי לבדוק משהו. במהלך הקרב עצמו לא הצלחתי להרע לה יותר מדי אבל היה לי רעיון איך להשתפר לפעם הבאה.

אני ואיידן היינו צריכים לצאת ולדחוף כדי שהעגלות יזוזו אבל הצלחנו. ואז מרתה לקחה אותנו לטיול דרך ארץ הצללים. זאת אכן הייתה חוויה מוזרה. אף פעם הייתי בממד אחר. והיצורים שעברו שם לא נראו כמו כאלו שרוצים חברים. אז אחזתי בכרכרה בכוח כדי לא לאבד את השיירה. כך הלכנו כמה שעות עד שיצאנו מארץ הצללים אל תוך החצר האחורית של חוואי פשוט. הוא נראה מאוד מופתע לראות שיירת של עגלות מלווה על ידי קבוצת אנשים מאיימים למדי שפתאום הופיעה לו בחווה. ניסינו לשחרר את העגלה אך היא נתקעה בבוץ ולא נשאר לנו אלא להפיל את הגדר של החוואי כדי לצאת. מרתה התעקשה גם לשלם לו על זה, משום מה.

כשהצלחנו לבסוף להיחלץ מהחווה, עלינו על הדרך היחידה שהייתה קיימת והתחלנו ללכת בכיוון שמרתה החליטה לאחר שהבינה מהחוואי איפה בדיוק נחתנו. על הדרך, ראינו פטרול של חמישה אנשים מבית האציל המקומי. החלטתי שאין לי כוחות להסביר את עצמי שוב לעוד אנשים במחוז חדש אז נכנסתי אל העגלה האחורית. אז לא הבנתי לגמרי מה קרה. אני רגילה פשוט לכסות את הראש, להנמיך מבט ולהמשיך ללכת. זה בדרך כלל עובד. אבל איידן ביקש שהיא תנסה להרדים אותם והיא הצליחה רק שניים ואז הופיע לה עיגול שחור גדול מעל הראש והשלושה הנותרים באו לדרוש פיצוי על כך שפגעו בהם אבל איידן הצליח לשכנע אותו שהוא והגראף יענישו את מרתה ושהאציל המקומי יסתפק רק בקנס כפיצוי. והם כעסו על מרתה בגלל שהיא עשתה משהו לא בסדר או עשתה משהו כן בסדר אבל בצורה לא בסדר. אני לא לגמרי בטוחה. אבל הגראף הצטרף אליי לתנומה על יצירות האבן באחורי הכרכרה עד שנגיע למחוז חפצינו.

בקרחת יער קצת במעלה הכביש מפונדק, פגשנו את הגבירה והמכשפה שלה. הסברנו לה את העסקה שעשינו עם הגראף. היא הסכימה גם לקיים אותה אז חילקנו את האוצר כפי שהסכמנו. כשהכל היה מוכן, טילפרטנו למקום בטוח יותר שלפחות מרתה, המכשפה והגראף הכירו. בזמן שהמחנה הוקם והוכן ללילה, הלכנו מרתה לייזה ואני למצוא אגם להוריד מאיתנו חלק מהזוהמה של היום. מרתה התלוננה על כאבים מסוימים בגב אז היא ביקשה שאגיד לה אם יש לה משהו על הגב. וכשהורידה את הבגדים כדי להיכנס לאגם, שאלתי אותה עם אות גדולה ושחורה עם מחושים שחורים זה משהו חדש. הבנתי משרשרת המחשבות הקולניות וההאשמות שלה שכנראה שכן.

אחר כך, בארוחת הערב, אחרי מחשבה אחורה על כל הנסיבות האפשריות לשים עליה סימן כזה, ואחרי שימוש בחתול שלה כדי לדבר עם הפטרונים האפלים שלה (או לפחות ככה היא הסבירה את זה), היא הגיעה למסקנה כי היו אלו כנראה ה-Zangwolves. אני לא יודעת עליהם יותר מדי אז הסתפקתי בזה בינתיים. פראנץ שם עלינו את הלחש הזה שמאפשר לנו להישאר לשמור בלי להתעייף כשהחלטנו לסיים את הערב אבל לפני זה, רציתי לבחון את הרעיון שלי. לקחתי את חתיכת העור המשוריין של השדה והלכתי כמה עשרות מטרים אל תוך היער. שמתי אותו על עץ וניסיתי לחבוט בו. הוא היה חסין לחלוטין לחשמל אז ויתרתי על זה מהר. ונראה גם שהוא מאוד עמיד למכות רגילות. אז ניסיתי למקד מהלומות בנקודה אחת. זה עבד. לאחר רצף קצר של מכות מוכוונות אל נקודה אחת, גומחה קטנה החלה להיווצר בשריון. זה נראה מבטיח. לקחתי את חתיכת העור חזרה אל המחנה והנחתי אותו בצד, מעט מרוצה מעצמי.

וכדי להעביר את הלילה, הגראף הציע לכל מי שהיה מוכן לשחק Conqueror. אבל אני לא ממש טובה במשחק הזה אז לא רציתי להביך את עצמי מול מישהו שמחזיק עליו סט מגולף והסתפקתי בלהסתכל מהצד.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.

יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.

ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.

ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.

ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.


Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148, המשך

איידן ביקש שאחזור לעיר בזמן שהוא נשאר בחוץ, כנראה לעבור על הדברים שאשתו השאירה ולחשוב על האירועים האחרונים. הנהנתי. לא התכוונתי להישאר בחוץ כשכבר יש לי מיטה מוכנה בפונדק. אז צעדתי חזרה אל תוך העיר, חזרה אל הפונדק. סיפרתי לשאר תקציר של מה שקרה והתכוונתי ללכת מיד לישון אבל מרתה עצרה אותי. היא ביקשה הבהרה מחודשת. הסברתי לה מה קרה ושאין כרגע יותר מדי מה לעשות חוץ מללכת לישון ולאסוף את איידן מחר בדרך לחפש מקום לערוך את המארב.

בבוקר, אחרי מה שכנראה היה לילה פורה, פרנץ וקוג הציעו לכולנו ‘קמעות מזל’ שנראו כמו משהו שקבוצת ילדים הייתה מכינה אחרי שחטפו מכה בראש. ויתרתי. אחרי ארוחת הבוקר, ברטהולד הודיע לנו כי הקרוון בדרך אז אני ומרתה הלכנו לאסוף את איידן ולמצוא מקום למארב בזמן שפרנץ הלך לקנות לנו כמה מסכות כדי להסתיר את זהותנו. מצאנו מקום בעיקול בדרך בתוך חורשה והשארנו שם את איידן כי אם אשתו מצאה אותו אז כנראה שמי שעירפד אותה יודע שהוא שם ולכן עדיף שלא יראה את פרצופו בעיר שוב.

חזרנו אל העיר ופרנץ חילק מסכות לכולם. אספנו את עצמנו והציוד שלנו ורכבנו החוצה מהעיר בצורה קצת מסודרת. אבל אני מעדיפה לא לרכב על סוסים, מעט מדי חופש תנועה. אז החלפתי עם מרתה ובזמן שכולם ניסו לחשוב איך זזים מהר עם חזיר בצד, אני הרמתי את לייזה ופשוט התחלתי לזוז.

כשהגענו אל אזור המארב, התחלנו להתמקם ועלו חששות שלמרות שאנחנו מסווים את עצמנו, אוסף הכשרונות המסוים שלנו עלול להיות חתימת זיהוי מספיק טובה בשביל לזהות אותנו. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן לחשוש באמת כי ראינו שהקרוון כבר בדרך, שלוש עגלות מסע ועגלת נוסעים, מוקף על ידי 20 שומרים. אני בכוונה מצאתי מקום על עץ כך שאוכל לאגף כמה שיותר מהם כשיגיע הזמן. וכשהקרוון הגיע אל העיקול עצמו, איידן יצא מהשיחים וניסה לגרום להם להיכנע. כל השומרים שלפו נשקים. אני נאנחתי קצת בשקט. כי ממתי דברים כאלו עובדים באמת. וכמו שחשבתי, זה לא עבד. והשומרים תקפו אותנו. אני, בגלל שזה מה שאני רגילה לעשות, חיפשתי את מטילי הלחשים והמנהיגים. וכשהקרב התחיל, זינקתי אל המכשף. בעיטה אחת טעונה חשמלית הפילה אותו לרצפה.

יצאנו אל הקרב. בזמן שהפלנו את השומרים על ימין ועל שמאל, הנוסע בכרכרה האחרונה איים עליהם שלא לוותר ולא לברוח כי אחרת יסבלו גורל גרוע יותר מלהילחם בנו. וכשכמעט כולם כבר היו על האדמה, הנוסע חתך את ידו וקרא בתפילה כלשהי. ואז הופיעה שדה ליד הכרכרה. זה לא היה משהו שציפיתי או מתישהו ראיתי קודם. וזה לא נראה כאילו הקרב נהיה קל יותר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148

בלילה שלפני, פרנץ הציע שלמרות שאנחנו בפונדק שהוקצה לנו מראש, חלק מאיתנו צריכים להישאר ערים לשמור. הוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להישאר ער, בעזרת לחש השמירה שלו, אז איידן הסכים להישאר וגם אני נעתרתי. התכוונתי לבלות את שאר הלילה במדיטציה ומחשבה אבל איידן שמע משהו באמצע הלילה. הוא אמר שזאת אשתו. זאת שאמורה להיות מתה.

אני לא שמעתי אבל הוא התכוון כבר לצאת לבדוק וביקש שאצטרף אליו כי אני הזריזה מביניהם והוא… לא. לא ממש רציתי לצאת לסיבוב לילי ברחובות של עיר שאני לא מכירה בחיפוש אחר כל ערטילאי אבל העדפתי את זה על כך שאיידן ייצא לבד ואז יגרום לעצמו להיהרג על שטות. לפחות כך אני יכולה להציל אותו מהשטות אם צריך.

בדרך נתקלנו בשני שומרים מעט חיוורים שאמרו לנו שהם ניסו לסלק אישה שפתחה אוהל באחת הכיכרות במקום להיכנס לאיזה שהוא פונדק. היא צרחה עליהם קצת אבל הם בסוף הצליחו לגרום לה לזוז. הם אמרו לנו שהיא הייתה בדרך אל השער הצפוני. אז רצנו אל השער הצפוני. השומרים שם לא היו מוכנים לפתוח לנו את השאר באמצע הלילה ככה סתם אז איידן הציע שנקפוץ מהחומה כדי לא להכריח אותם לחרוג מסמכותם. הוא קפץ ושרד את הנפילה לא רע. אני העדפתי להשתמש בטכניקת ‘הצעד השופע’ אז במקום לצעוד מעבר לשפת החומה, צעדתי מעבר לשפת המרחב והופעתי לידו בצורה שקיוויתי שתפחיד קצת את מפקדת המשמר.

אחרי עוד כרבע שעה של הליכה וריצה במעלה הדרך, מצאנו מחנה לילה קטן על סף החורשה. האישה ששם באה אלינו מוכנה להילחם אבל איידן הרגיע אותה ולאט לאט, לפי איך שדיברו אחד אל השני, התחלתי להאמין שזאת באמת הייתה אישתו. היא סיפרה לנו סיפור מרשים על איך מותה זויף בזמן שהיא נחטפה לעבדות. איידן רק רצה לקבל את אשתו חזרה ולכן התקרב כדי לחבק ולנשק אותה. הייתי צריכה לשים לב. הייתי צריכה לחשוד יותר. אבל לא שמתי לב. וכמה שאני לא אוהבת לצאת לטיולים ארוכים באמצע הלילה, לא חשדתי. והיא הספיקה לשלוף את הניבים שלה ולנשוך אותו לפני שהספקתי להגיב. זאת טעות שלא אחזור עליה בקרוב.

ניסיתי לקרוע אותה ממנו קודם אך זה לא צלח. איידן גם ניסה להוריד אותה ממנו עם פרץ של אנרגיה קדושה והצליח בהחלט לעשות לה נזק. ולבסוף, בלית ברירה, טענתי את ידיי באנרגיה חשמלית והכנסתי לה אגרוף בצלעות. ממה שידעתי על ערפדים, לא ציפיתי שזה יעשה את זה כל כך מהר אבל היא התפזרה מיד לענן ערפל והחלה לברוח. איידן רצה להמשיך לרדוף אחריה. אני רציתי לחזור חזרה לשאר החבורה שחיכתה לנו אבל איידן כבר התחיל לזוז. אז באתי לנסות לעקוב אחרי ענן רק קצת נראה יותר מ’כמעט שלא’ אבל דרכתי על ענף לא במקום וכמעט חטפתי מכה מאחר ועד שהספקתי לרכז חזרה את תשומת ליבי, הענן נעלם.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 146, המשך ויום 147

במסדרון, פרנץ שאל אותי למה אני כל כך נחושה להרוס את הלקח, הוא לא חשב שעמידה לצד החפים מפשע היא משהו שאני עושה. ובכן, כך הסברתי לו, הוצבתי בכפר ההוא כדי לשרת אותו ולהגן עליו. נתתי את המילה שלי. ועכשיו הכפר הזה הוא עפר ברוח. הדבר היחידי שאני עוד יכולה לעשות כדי לעמוד במילה שלי הוא לנקום את נקמתם.

כשהגענו חזרה אל איידן וקוג בחדר הקבלה, הסברנו להם מה קרה ומה נאמר. חיכיתי שמורנה והעוזר שלה ילכו לפני שהעפתי צלחת מהשולחן והתרעמתי על כך שהן נהגו לקרוא לאורקית הזאת חברה. ועכשיו, היא מדברת על לכבוש את קארנאת’ ולהשתמש במפלצת עצומה כי היא שימושית. מרתה הסבירה כי המשפחה שלה נמצאת בשטחה של מורנה. אז ציינתי את המובן מעליו, שאם כך, כדאי להוציא אותם ממנו. עדיין הייתי עצבנית אבל הגיע הזמן ללכת.

בשביל לשמור על סודיותו של המחנה של הגבירה, מרתה טילפרטה אותנו לדוסלדורף קודם. זאת הייתה עיירת איכרים פשוטה. הלכנו לדבר עם מנהל הספרים שם כי מרתה רצתה לשאול אותו כמה שאלות. הבנתי שהם מכירים אותו מקודם אבל זה לא הרושם שהוא נתן כשהוא טרק לנו את הדלת בפרצוף. לקחתי כמה צעדים אחורה והפניתי את גבי. זאת אחת מהתגובות שאני רגילה אליהן אז לא רציתי שנוכחתי תהרוס את מאמצי הדיפלומטיה. אבל אז הוא החל לנקוש בחוזקה על מחבת מבפנים וראיתי שהחוואים מסביב מסתכלים לכיוונו, חושבים אם לבוא לעזרה או לא. הנדתי את ראשי לכיוונם לשלילה.

לבסוף הבנו ממנו שמורנה עשתה להם טוב. היא שיחררה את הצמיתים ומשלמת להם בסדר. זה קצת הפתיע אותם. משם טילפרטנו חזרה אל המחנה של הגבירה וסיפרנו לה מה עשינו ומה למדנו. לא היו לנו כרגע את האמצעים לתקוף את מורנה ישירות. אבל שבינתיים יש משהו שאנחנו יכולים לעשות לטובת המאמץ המלחמתי. מרתה התחילה להתווכח עם הגבירה על זכויות צמיתים ואיך אולי אפשר להשתמש בכוח פוליטי כדי להשיג יותר אנשים לצידה אבל היא לא התקדמה יותר מדי. אותי עניין אם לעשות מה שהיא רוצה, לפשוט על שיירת אומנות, ייפגע בטופר או יעזור לנו להגיע לכך. היא אמרה שבזאת נתרום למרד. ובכן, לעזור למישהו שיכול בעתיד לעזור לי יכול להיות שווה כמה ימים של עבודה.

לאחר מכן הלכנו לשאול כמה שאלות את ערימת העצמות שנשארה מהקרב אתמול. הדברים בהם הוא השתמש עלינו נקראים אקדחים. הם המצאה של סאייר ומצריכים כדורי מתכת מותאמים שנקראים קליעים ותערובת כלשהי שנקראת אבקה שחורה. וכרגע אין לנו כי האקדוחן הזה יירה באמצעות קסם. פרנץ, עם כל הידע הנרחב שלו, ניסה לייצר קצת אבקה כזאת לפי התיאורים שקיבלנו אבל לא הצליח. אני ביליתי את שאר אחר הצהריים בבחינת הנשקים וניסיון להבין איך משתמשים בהם ולהרגיש איך אני מסתדרת איתם לפי התיאורים של הגופה.

כשקמנו בבוקר, התארגנו ליציאה לוולייאר, עיר גבול מבוצרת, לפי ההנחיות שנתנה לנו הגבירה. שם יפגוש אותנו איש קשר שלה שיארגן לנו מקום בפונדק. וכמה ימים לאחר מכן, כשיודיעו לנו, אנחנו אמורים לתקוף את השיירה. מרתה נעלמה לכמה שעות על הבוקר אבל כשהיא חזרה, יצאנו לדרך. הגענו אל הפונדק עצמו לקראת הערב ושם פגש אותנו ברטהולד. הלכנו לישון במטרה להתחיל הכנות למחרת.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.