“תגיד את זה שוב,” אמר רועי וניסה לא להישמע כאילו הוא בהלם.
“מה שאמרתי,” חזר האיש בחליפה שנהג ברכב במהירות שהייתה רק קצת מעל ההגיוני במעלה דרך השלום, “הוא שאני אגרום לכך שהמקרה שלך יחמיר, אתה תפוטר מהמשטרה, ארגון ביטחון עצמאי ישכור את שרותיך אבל אתה בעצם תעבוד בשביל יחידת סודית שממומנת על ידי תקציב שחור של השב”כ.”
“את כל זה הבנתי,” אמר רועי. “אבל איך אמרת שקוראים ליחידה הזאת?”
“האיש בחליפה נאנח ושפשף קלות את עיניו. “טכנית, ליחידה אין שם. אבל בגלל שאנחנו ‘מחוץ לספר’,” הוא החווה את סימני הציטוט ביד אחת. “החבר’ה פשוט קוראים לה מספ”ר.”
“ואיזה מספר אתה?” רועי חייך.
האיש בחליפה תקע בו מבט עייף. “עכשיו זאת בדיחה שלא שמעתי כבר עשרות אלפי פעם.”
“בסדר. בסדר,” רועי התרצה, שילב את ידיו שוב והביט קדימה. “למה דווקא אני?”
“כי אנחנו צריכים בשר תותחים,” פלט האיש בחליפה ומיד המשיך, “וכי אתה בחור צעיר ונחוש, אינטליגנטי ומהיר תגובה, בעל כושר גופני טוב והמוכנות לעשות מה שצריך כשזה לטובת הכלל. אז רק לידיעתך הכללית…” הוא העיף ברועי מבט ארוך, “אין הרבה כמוך.”
“ומה אם אגיד ‘לא’?”
האיש בחליפה החזיר את עיניו אל הכביש. “אז אני אגיד שהפסד שלך ובהצלחה עם מבחן הבלש הרביעי.”
“אתה לא חושש שאני אספר למישהו על היחידה הסודית שלך?”
“לא ממש. תקליט את עצמך מספר למפקד שלך על יחידה סודית של משטרת ישראל והשב”כ שפועלת מחוץ לספר, מגייסת אנשים מתחת לאף של מודיעין ועושה דברים שהחוק לא מכסה והממשלה מעדיפה להתעלם מהם. שלח לי את זה. לא צחקתי טוב כבר הרבה זמן.”
רועי ניסה להסתיר חיוך. הוא התחיל לחבב את הבן-אדם. “אז אני בפנים.”
“זה מה שחשבתי,” אמר האיש, בלם בחוזקה והסתובב בפתאומיות אל אחד משבילי הכניסה לקרייה. החייל בכניסה עצר אותו וביקש תעודה מזהה. האיש חילץ ארנק עור שחור ודק מכיס מקטרונו, פתח אותו והראה אותו לחייל.
“או שיט,” אמר החייל. “זה אחד מאלו. בועז!” הוא קרא חזרה אל הבוטקה הקטן. “תביא את הפנס.”
“איזה פנס?” שאל החייל השני מהבוטקה.
“נו, הפנס ההוא. המיוחד. על הקיר הימני, בפינה העליונה.”
“מה זה הדבר הזה?” תהה בועז כשזרק את המתקן הקטן אל חברו שהדליק אותו וכיוון אותו אל הארנק הפתוח. רועי זיהה את הגוון הייחודי של אור אולטרא-סגול.
“רשאי כניסה!” אמר החייל עם הפנס ובועז פתח את השער. “סליחה על העיכוב,” אמר לאיש בחליפה.
“רק תנסו לבזבז פחות מהזמן שלי בפעמים הבאות,” אמר האיש בחליפה ונהג פנימה.
“מה אמרת שהשם שלך?” שאל רועי.
“לא אמרתי. ואל תבנה על זה שאגיד. אבל אתה יכול לקרוא לי ‘המפעיל’.”

כמו שלצבא יש יחידות רגילות, יחידות עלית ויחידות שחורות שמעדיפים לא לדבר עליהן. מה אם למשטרה גם היה את שוטרי הרחוב, ימ”מ ועוד יחידה שמעדיפים לא לדבר עליה. כשעלה לי הרעיון הזה חשבתי שהוא נחמד בפני עצמו (ואני כנראה לא הראשון שחושב עליו למרות שאני לא מצליח להיזכר בשום דבר דומה – חוץ מאולי Dark Blue) אבל הוא יהיה בסיס נהדר בשביל לבדוק את השיטה שאני כותב – The Human Factor כי מדובר בבני אדם רגילים בתקופה מודרנית אבל עם אפשרות להרבה פעולה ומגוון דמויות שונות כמו גם בסיס פעולה ושיטת משימות קצרות.

אז, האם זה מעניין מישהו? האם זה משהו שיתחשק לכם לשחק? האם מישהו רוצה לעזור לי לפתח את זה?

“סמל רועי דנין,” הפסיכולוג של המחלק חצי קרא, חצי הקריא את התיק שמולו. “ארבע שנים במשטרה,  דעות משבחות…” הוא דפדף קצת בתיק, “ברובן מהמפקדים שלך ומהשותפים שלך. ניגשת שלוש פעמים למבחן הבלש.” הפסיכולוג הרים את עיניו אל רועי שזז באי נוחות על הספה ממול. הוא לא היה צריך שיגידו לו כמה פעמים הוא נכשל. “סך הכל, היסטוריית שירות קצרה אך לא רעה. לא מעיד על משהו יוצא דופן.” הוא סגר את התיק והניח אותו בצד.
“אז למה אני פה?” רועי נשען קדימה.
“זאת שאלה מצוינת. למה אתה פה? כי זו המדיניות אחרי כל שימוש בנשק. במיוחד בנסיבות כמו שלך.”
“אילו נסיבות? יריתי לו ברגל. הוא לא מת. לפי מה ששמעתי הוא אפילו שוחרר מבית החולים באותו הערב.”
“אבל השאלה היותר חשובה היא למה ירית בו? הוא לא איים על אף אחד. הוא ברח ממך. היית יכול לרדוף אחריו, לתפוס אותו ללא אלימות מוגזמת.”
רועי פכר את אצבעותיו. “אלימות מוגזמת? זה רק כדור אחד בירך. והוא עבר נקי לחלוטין. הוא לעומת זאת עדיין החזיק סכין מטבח שהוא לקח מהדירה. אם הוא היה תופס מישהו, זאת הייתה אלימות מוגזמת.”
“את מי הוא היה תופס בארבע אחר הצהריים ברחוב מגורים נידח בגבעתיים? הרחובות היו ריקים.”
“היו ריקים, כן. אבל ימינה מסוף הסימטה היה גן אורים שמשחרר את הילדים פחות או יותר באותו הזמן. אם הוא היה מגיע לשם, היה לנו מצב בני ערובה במקרה הטוב.”
“אבל לא יכולת לדעת שהוא ירוץ לשם.”
“כן יכולתי. הוא החזיק את הסכין ביד ימין. מה שאומר שהוא ימני. הבחירה השרירותית של ימניים נוטה ימינה. כמו כן, הוא רץ בצד הימני של הסמטה והצד השמאלי שלה היה חסום על ידי צפרדע. הוא היה פונה ימינה.”
הפסיכולוג נשען לאחור בכיסאו. “ואתה רוצה לשכנע אותי שכל זה עבר לך בראש כשאתה רודף אחרי חשוד בכל הכוח, רגע אחרי שהשותף שלו תקף את שלך.”
“כן,” אמר רועי ונשען לאחור גם הוא, בטוח שאין דרך אחרת לראות את התרחשויות.
הפסיכולוג הביט בו לרגע, מנתח את הדברים בראשו, ואז הרים את אצבעתו. “אבל לא יכולת לדעת באמת שהילדים יהיו מחוץ לגן.”
“אתה צודק. זאת הייתה רק השערה. לכן יריתי בו רק אחרי ששמעתי את הצלצול.” אמר רועי ושילב את ידיו אל חזהו.
הפסיכולוג בהה בו עוד רגע עד שהבין שאין עוד מה להגיד. הוא סגר את מקטרונו, אסף את התיק וקם. רועי קם איתו. “תודה שבאת, סמל דנין,” אמר והם לחצו ידיים. “אגיש את ההמלצות שלי למפקד שלך עד סוף השבוע. עד אז אתה בחופשה בתשלום.”
“מה?”
“אל תדאג. זה נוהל סטנדרטי. מיכל תאשר לך חניה.”
“זה בסדר,” אמר רועי. “אין לי אוטו.” ויצא החוצה, מנסה לטרוק את הדלת בלי שזה ישמע ככה.
כשיצא אל חדר ההמתנה, קם מהספה אדם בחליפה פשוטה, בלי עניבה, והלך לכיוונו. “רועי דנין?” הוא שאל, מושיט את ידו ללחיצה.
“מה אתה רוצה?” רועי שאל, משלב את ידיו שוב.
“לגרום לפיטורים שלך,” אמר האיש וחייך חיוך לגמרי לא מתאים למצב.

כמו שבינואר שעבר הלכתי ל-Global Game Jam בפעם הראשונה, והתוצאות היו לא רעות אם יורשה לי, הפעם הלכתי לכנס המקצועי של התעשיה בפעם הראשונה.

לא יודע למה ציפיתי. לא ל-E3, אפילו לא ל-GDC, אבל היה מעניין. היו הרצאות מעניינות וחלקם קצת פחות. לצערי, נראה לי, שעדיין יש הרבה מרצים שאני מצפה שידעו לעשות את זה כמו שצריך אבל עוד לא התאפסו על זה. וחלק מההרצאות התגלו כלא מעניינות כמו שחשבתי. אני לא אומר שאני גאון גדול אבל אני כל הזמן לומד וקורא כך שלרוב קשה לחדש לי.

בכניסה הציגו משחקים חדשים ומגניבים וגם לנו הייתה שם נציגות עם הגרסה הראשונה שהראינו לאנשים מחוץ למעגל הקטן של אנשי חברה ובריכת הבדיקות. חבל רק שהביאו מכשיר שאנחנו לא ממש תומכים בו. בגלל זה המשחק קרטע, לא שום סיבה אחרת.

סך הכל היה כיף אבל אני חושב שכדאי שאני אשקיע יותר זמן ביצירת קשרים בפעם הבאה.

Leave A Comment, Written on December 7th, 2014 , Life, Work

אתמול היה יום משמח כי, אחרי יומיים שאני וירון חורשים על כל דו”ח קריסה של המשחק, טיפלנו וענינו על כל בעיה ותקלה שהייתה שם. מ-50 ומשהו דו”חות ירדנו לאפס.
זה אולי לא היה היום הכי יעיל שלנו אבל הוא בהחלט היה אחד המספקים. כזה שהיה ראוי ל-Epic High Five ול-Money Dance.

ואז חזרתי הביתה ומעין קישרה אותי למציאות של הפיגוע בירושלים. אז לא יום כל כך שמח. אני לא כל כך מתרגש מדברים כאלו יותר, במיוחד כשלא מדובר באנשים או במקום שאני מכיר. אבל הסיקור החדשותי בעולם היה מה שהרתיח אותי.
CNN אמורים להיות ארגון חדשות מנוסה ומקצועי. אין להם בודקי עובדות במשכורת? כי מה שקרה אתמול גורם להם להיראות כמו ילדה בת 12 בטוויטר. וגם ה-BBC לא ממש חיכו לפני שפרסמו כתבה שגורמת לאירוע להישמע כאילו שוטרים ישראלים התנקשו בשני פלסטינים… שבמקרה נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין.

ובסוף אנחנו לא בסדר והתקשורת העולמית היא טלית שכולה תכלת (וקצת ספוגה בדם).

I’m not going to reiterate past posts, they’re available under each November in the right menu. There are only two “new” things I have to say.

One, as Israel “officially” marks this event on the Hebrew calendar and this is the 19th anniversary, it finally falls on the correct, Gregorian, date.
I will reserve further comment on this because I’m in a bad mood.

Second, besides her birthday, which is in my calendar for years now, this will be another date that will remind me of Keren. The Fifth of November was something we talked about every year. Because of Yitzhak Rabin. Because of V for Vendetta. Because of Guy Fawkes especially.

So I’ll also remember the Fifth of November because of that

Leave A Comment, Written on November 5th, 2014 , Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud

הייתה לי אתמול את שיחת “מה המצב” עם ראש הצוות. אמרתי לעמית שאני מאוד מעריך אותו מקצועית ובתור מישהו שעובד עם Unity כמה שנים יותר ממני, אני כן מחפש אישור שלו מדי פעם שמה שאני עושה לא מטומטמם. הוא אמר לי שהתפוקה שלי סבבה רק שאני לא תמיד בודק את מה שאני עושה עד הסוף. אמרתי שאני מסכים לחלוטין ולרוב פשוט לא עולים לי בראש כל המקרים שכדאי לבדוק, גם אם לאנשים אחרים הם נראים טריוויאלים. לאחר מכן, כשסיפרתי את זה למעין היא אמרה שהיא תשמח לעזור לי עם זה כי היא כל כך הרבה יותר טובה בזה ממני.

עוד הערה רלוונטית שקיבלתי היא לשים לב שכל הדברים שאני עושה מסביב לעבודה לא מפריעים לי לקצב ולתפוקה. ופה נכנס הנושא אותו ציינתי בכותרת.

רוב האנשים מגיעים לעבודה, עובדים עובדים עובדים, לוקחים איזו הפסקה למתוח רגליים/לסיגרייה/לרענן את כוס הקפה, לוקחים חצי שעה עד שעה לצהריים ואז עובדים עובדים עובדים, עם אולי עוד הפסקה קצרה בדרך, עד שהם עוזבים את המשרד ויוצאים הביתה. אני לא עובד ככה. אולי זה משהו פנימי, אולי זה סיבולת שסיגלתי לעצמי אבל אני כמעט ולא לוקח הפסקות. אני הולך לשירותים, אני לוקח תנומה אחת בשביל השינה הפוליפאזית בזמן העבודה (15 דקות, לא יותר), אני מותח את הרגליים לדקה או שתיים מדי פעם – בדרך כלל תוך כדי שאני פותח דיון על איזה נושא טכני כזה או אחר, ולוקח כ-15-20 לארוחת צהריים – בערך כמה זמן שאני צריך בשביל לסיים קערה של אורז. כל שאר הזמן אני עובד. וכשאני אומר כל שאר הזמן אז אני מתכוון לזה שיום העבודה הרגיל שלי הוא מינימום תשע ויכול להגיע עד 11 או 12 שעות. וכולל את הפעמים שאני צריך מנוחה מנטלית אז אני עוצר לקרוא פריט חדשות או שניים, RescueTime טוען שאני רוב הזמן ב-70% ל-80% יעיל.

איך? ובכן, זה הסוד שהוא לא ממש סוד כי אני אומר אותו לכל מי ששואל אבל לא הרבה מסוגלים לעשות את אותו הדבר: אני רואה דברים תוך כדי. סרטונים מ-YouTube, הרצאות מכנסי משחקים בעיקר, טריילרים, תוכניות טלוויזיה ולפעמים גם סרטים. כמעט תמיד רץ אצלי משהו ברקע, בחלון קטן במסך השני. אני מסוגל לקלוט את זה תוך כדי שאני עובד בזמן שהרבה אנשים אחרים לא מסוגלים לעבד את שני ערוצי התקשורת האלו בו זמנית. וזה נראה לאנשים מוזר. ואני מבין את זה. זה אכן נראה כאילו אני לא משקיע בעבודה את המקסימום.

במידה מסוימת, זה נכון. כשאני עושה את זה, אני לא נותן את המקסימום. אבל ההפרש לא נורא משמעותי. לפחות לא לעומת שאר היתרונות שיש לי מזה. דבר ראשון, זה מעסיק לי את השאריות הנותרות של משאבי מוח שתכנות לא תופס. וכן, כמעט תמיד יש לי מחזורי עיבוד לא מנוצלים. דבר שני, זה מבדר אותי תוך כדי העבודה. אני מריץ עבודה שימושית ביחד עם בידור והסחת דעת במקביל ואז אף אחד מהם לא עולה על גדותיו ואני מסוגל להמשיך לעבוד ברצף (לפחות, כל עוד השלפוחית שלי לא זורקת Buffer Overflow Exception או הקיבה רק עם Buffer Underrun). וחוץ מזה, זה גם עוזר לי לא להילחץ יותר מדי וזאת תועלת מאוד חשובה מבחינתי כי אני יודע שלחץ יכול לגרום לי להיות חולה ואפילו גם לשתק אותי מנטלית. והעובדה שאני גם צורך תוכן שאני מתכוון לצרוך בכל מקרה, המוח שלי לא דואג שמה אני נותן לערוץ החדשות שלי לצאת מכלל שליטה.

וכמובן כמובן כמובן, ברגע שאני מזהה שאני צריך יותר ריכוז, שמה שאני עושה כרגע לא יכול להיעשות אם לא יקבל את כל תשומת ליבי, אז אני עובר למוזיקה או עוצר את זה בכלל ומשקיע את כל מה שיש לי. לכתוב את זה, למשל, אני עושה בלי לראות או לשמוע משהו במקביל. כי כשאני כותב בבלוג, יש לי ערוץ אחד שמעלה זכרונות ומוודא שאני בטוח בהם, אחד שמנסח ובודק התבטאות, אחד שחושב על איך זה יראה כשזה יתפרסם, עוד אחד שבודק שמה אני לא כותב משהו שיפגע במישהו ועוד הרגיל שאחראי לשלוח את הפקודות לידיים.

לפעמים אני גם חושב שאולי אני מסוגל לעשות את זה כי שיחקתי המון משחקי תפקידים והעברתי את הכישורים שלי סוג של אבסטרקציה. בשביל לעשות דברים שאני עושה כבר המון זמן כמו לתכנת או לנהוג, לרכב על אופניים או לנתח אסטרטגיה, אפילו רטוריקה לרמה מסוימת, אני פשוט מקטלג ככישרון בעל פרמטרים מסוימית בדף הדמות שלי ומפעיל אותו כשאני צריך. כמו שכל אחד עם מספיק נסיון לא חושב על איך להעביר הילוך או איך לשמור על האופניים יציבות, אני, עם רוב המטלות שלי, לא כל כך חושב על איך לתכנת. אני פשוט עושה את זה. אני “משתמש בכישרון תכנות על בעיה לוגית”. כמובן שיש, לא פעם ולא פעמיים, משהו מורכב יותר ודורש מחשבה ותכנון אבל זה בדרך כלל לא לוקח הרבה זמן וברגע שיש לי את זה, כל השאר זורם.

תודה על ההקשבה,

ערן ארבל, מתכנת (Unity C# Prestige Class) דרגה 14

זה מעניין ש-Whatever חוגג יום הולדת רק כמה ימים לפני The Less Interesting Times. טכנית, הבלוג הזה קיים מאז ה-16 לספטמבר 2005. אבל אני כותב משהו דומה עוד מימי בית הספר. מה שעקרונית אומר שהבלוג קיים יותר ל-15 או יותר שנים. אבל זו לא תחרות ואין צורך להיכנס לפרטים הקטנים. יש לי 1,616 רשומות מפורסמות (כולל זאת) ב-9 שנים, שזה כלום לעומת ה-10,000 של סקאלזי אבל גם בלי הקהל שלו, אני כותב רק כשיש לי משהו באמת חשוב להגיד וכרגע, רוב מה שמעניין אותי ותופס לי זמן, אני עוד לא יכול לדבר עליו. אז אני כותב, בממוצע, רשומה כל יומיים וקצת במקום כמעט שתיים ביום.

בכל מקרה, ברשומה הזו, ג’ון סקאלזי מדבר על כך שהוא שם לב שמרכז הנוכחות שלו ברשת זז, לאט לאט, הרחק מהבלוג ואל הרשתות החברתיות (בעיקר טוויטר) בגלל הדרישות המשתנות והעולם שמשתנה ואין כבר יותר מדי פעמים שיש את הזמן לכתוב רשומה ארוכה בבלוג ויותר קל לשפוך כמה מילים ברשת החברתית. מצד אחד, אני מסוגל להבין את זה, גם אני משתמש יותר ברשתות חברתיות עכשיו מאשר בעבר אבל אני לא מוכן לעבור לגמרי להשתמש בפלטפורמה שהיא לא שלי. נכון, האתר הזה יושב על האתר של אח שלי ונכון שהוא כבר כמה זמן לא נמצא על שרת פרטי אבל אני יכול, מתי שבא לי, להוריד אותו בשלמותו ולשמור אותו ואת כל התוכן שלו איפה שבא לי. ואם אני פה, זה המקום שלי. אני לא נמצא בחצר של מישהו אחר כשאני לא בטוח איך להשתמש בכל הצעצועים ויש דברים שאסורים רק שאני לא יודע את כולם ובעיקר אני פשוט רק אחד מהרצף ולא המרכז.

אני כן שם דברים קטנים ופחות חשובים ברשתות החברתיות אבל את כל המחשבות הגדולות, הרציניות והמובנות שלי אני שם פה, איפה שאני יודע שהם ישמרו. ומבחינת הלעקוב אחרי אנשים כדי לדעת מה קורה איתם ומה שלומם, אני תמיד אמרתי שצריך לכתוב בלוג (משהו שכל הזמן אמרתי לקרן, דרך אגב, והיא כל הזמן התנגדה. אמרתי לה שאם היא תכתוב בלוג אז הוא יהיה ממש מעניין ואולי גם מאוד פופלארי אבל היו לה דברים יותר חשובים לעשות). כי אם מישהו כותב בלוג אז אני יכול להירשם אליו כ”באמת מעניין אותי מה יש לבן אדם הזה לאמר” וזה גם דיי מכריח אותך להתנסח יותר ולהשקיע יותר כי לא מדובר בשורה או שתיים שאתה פולט אל הואקום ולא ידוע אם אפילו החברים הקרובים שלך ישימו לב אליהם – אפילו מעין, למשל, הצליחה לפספס משהו שכתבתי ב-Facebook כנראה כי פשוט יש יותר מדי זבל – אלא במחשבה יותר ארוכה ומחושבת.

אז אני מתכוון להמשיך לכתוב כאן כל עוד אני יכול וכל עוד השרתים יעמדו, יהיה אפשר למצוא אותי ואת מחשבותיי. כי בכל מקרה, אני חולק (כמעט) כל רשומה מכאן גם בגוגל+ וב-Facebook.

1 Comment, Written on September 16th, 2014 , Humanity, Less Interesting News, Life, Thinking Out Loud

אזהרה: התיאורים ברשומה הוגברו לטובת הדרמה. נא לא לקחת בצורה מילולית.

נראה לי שהרבה אנשים מחשיבים תכנות כמקצוע יבש ולוגי לחלוטין בו אנשים מתודלקים על ידי פיצה וקפה הופכים דרישות ואפיונים ל-Features וזהו. אבל מתכנתים גם מושפעים מבעיות רגשיות ונפשיות. כמה מקצועיים שננסה להיות, עדיין יכולות להיות השפעות שיפגעו ביעילות שלנו, במוטיבציה וביכולת ריכוז. ואני לא מדבר פה רק על קרן. זה שיבש לי את השבוע-שבועיים אחרי הידיעה עם פרצי בכי אקראיים וקפיצות ונפילות מוראל, אכפתיות ומוטיבציה אבל הפעם אני מדבר על משהו אחר. כי גם קוד יכול לגרום לתגובות רגשיות.

קוד מחשב הוא לא רק אוסף של סמלים היוצרים אלגוריתמים ופעולות לוגיות. קוד יכול להיות אלגנטי, מעצבן, חכם, מדכא, יפהפה ומטריד. יש חתיכות של קוד שאתה לא רוצה לגעת בהם כי אתה מפחד לשבש את השלמות השבירה שלהם או לפגוע ביופי המזוכך שלהן. ויש חתיכות קוד שאתה לא רוצה לגעת בהן כי הן המקבילות הדיגיטליות לערמה גדולה של גללי דינוזאור שנמצאת בחצר הקדמית שלך.

ירון נוטה להתעצבן על קוד שלא עושה מה שהוא רוצה. תומר מתמרמר. מקס נהיה ממש מרוכז ואינטנסיבי. עמית בדרך כלל נהנה ומשועשע מבעיות. ברקן בדרך כלל לא אומר כלום.

אני נוטה להתייאש. כשאני רואה קוד יפה, אני מעריך אותו. לפעמים אני אפילו בוהה בו כמה דקות, בוחן את הדקויות שלו ומעיין בפרטים כמו מישהו שסוקר יצירת אמנות. אבל קוד לא יפה… קוד לא יפה גורם לי לייאוש. במיוחד אם אני יודע שאני צריך להתעסק בו עוד הרבה זמן. וייאוש משפיע על מוטיבציה, על יכולת ריכוז, על ההנאה מהעבודה. אני לרוב מאוד נהנה ממה שאני עושה. לבנות משהו חדש ולראות אותו פועל זה סוג של התעלות בשבילי. אפילו לתקן באגים, כשאני מרגיש שאני בעיקר הולך במקום, ברגע שאני מסיים גורמים להרגשה טובה שתיקנתי משהו במיוחד אם זה חכם ומהיר.

אבל יש פעמים שבהם הקצב שלי מאיט. וזה בעיקר בגלל שאני מרגיש מיואש ו/או מדוכא. וזה בקלות יכול להיגרם על ידי הקוד שאני מתעסק איתו באותו הרגע. אז רק שתדעו: מתכנתים יכולים להיות מדוכאים ומיואשים וזה משפיע על העבודה. ולפעמים, הדיכאון והיאוש יכולים לבוא מהקוד עצמו.

Leave A Comment, Written on September 4th, 2014 , Life, Programming, Work

אני עכשיו בלחץ גדול בעבודה ואנחנו גם מתכננים טיול לאיטליה לעוד שלושה שבועות בערך אז רוב הזמן שלי תפוס על ידי תיקון באגים ומה שנשאר על ידי חיפוש מקומות מעניינים ותכנון מסלול.

אז זה מה שאני אעשה בזמן הקרוב. Google+ וכהשלכה של זה גם Facebook עדיין יהיו קצת פעילים אבל לא הרבה.

Leave A Comment, Written on September 2nd, 2014 , Life

אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.

גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.

הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.

אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.

את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.

משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.

הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.

אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.

את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.

ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.

To be continued…

Leave A Comment, Written on August 27th, 2014 , Gaming, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life

The Less Interesting Times is proudly powered by WordPress and the Theme Adventure by Eric Schwarz
Entries (RSS) and Comments (RSS).

The Less Interesting Times

On the Bleeding Edge