אתמול היה יום משמח כי, אחרי יומיים שאני וירון חורשים על כל דו”ח קריסה של המשחק, טיפלנו וענינו על כל בעיה ותקלה שהייתה שם. מ-50 ומשהו דו”חות ירדנו לאפס.
זה אולי לא היה היום הכי יעיל שלנו אבל הוא בהחלט היה אחד המספקים. כזה שהיה ראוי ל-Epic High Five ול-Money Dance.

ואז חזרתי הביתה ומעין קישרה אותי למציאות של הפיגוע בירושלים. אז לא יום כל כך שמח. אני לא כל כך מתרגש מדברים כאלו יותר, במיוחד כשלא מדובר באנשים או במקום שאני מכיר. אבל הסיקור החדשותי בעולם היה מה שהרתיח אותי.
CNN אמורים להיות ארגון חדשות מנוסה ומקצועי. אין להם בודקי עובדות במשכורת? כי מה שקרה אתמול גורם להם להיראות כמו ילדה בת 12 בטוויטר. וגם ה-BBC לא ממש חיכו לפני שפרסמו כתבה שגורמת לאירוע להישמע כאילו שוטרים ישראלים התנקשו בשני פלסטינים… שבמקרה נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין.

ובסוף אנחנו לא בסדר והתקשורת העולמית היא טלית שכולה תכלת (וקצת ספוגה בדם).

I’m not going to reiterate past posts, they’re available under each November in the right menu. There are only two “new” things I have to say.

One, as Israel “officially” marks this event on the Hebrew calendar and this is the 19th anniversary, it finally falls on the correct, Gregorian, date.
I will reserve further comment on this because I’m in a bad mood.

Second, besides her birthday, which is in my calendar for years now, this will be another date that will remind me of Keren. The Fifth of November was something we talked about every year. Because of Yitzhak Rabin. Because of V for Vendetta. Because of Guy Fawkes especially.

So I’ll also remember the Fifth of November because of that

Leave A Comment, Written on November 5th, 2014 , Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud

הייתה לי אתמול את שיחת “מה המצב” עם ראש הצוות. אמרתי לעמית שאני מאוד מעריך אותו מקצועית ובתור מישהו שעובד עם Unity כמה שנים יותר ממני, אני כן מחפש אישור שלו מדי פעם שמה שאני עושה לא מטומטמם. הוא אמר לי שהתפוקה שלי סבבה רק שאני לא תמיד בודק את מה שאני עושה עד הסוף. אמרתי שאני מסכים לחלוטין ולרוב פשוט לא עולים לי בראש כל המקרים שכדאי לבדוק, גם אם לאנשים אחרים הם נראים טריוויאלים. לאחר מכן, כשסיפרתי את זה למעין היא אמרה שהיא תשמח לעזור לי עם זה כי היא כל כך הרבה יותר טובה בזה ממני.

עוד הערה רלוונטית שקיבלתי היא לשים לב שכל הדברים שאני עושה מסביב לעבודה לא מפריעים לי לקצב ולתפוקה. ופה נכנס הנושא אותו ציינתי בכותרת.

רוב האנשים מגיעים לעבודה, עובדים עובדים עובדים, לוקחים איזו הפסקה למתוח רגליים/לסיגרייה/לרענן את כוס הקפה, לוקחים חצי שעה עד שעה לצהריים ואז עובדים עובדים עובדים, עם אולי עוד הפסקה קצרה בדרך, עד שהם עוזבים את המשרד ויוצאים הביתה. אני לא עובד ככה. אולי זה משהו פנימי, אולי זה סיבולת שסיגלתי לעצמי אבל אני כמעט ולא לוקח הפסקות. אני הולך לשירותים, אני לוקח תנומה אחת בשביל השינה הפוליפאזית בזמן העבודה (15 דקות, לא יותר), אני מותח את הרגליים לדקה או שתיים מדי פעם – בדרך כלל תוך כדי שאני פותח דיון על איזה נושא טכני כזה או אחר, ולוקח כ-15-20 לארוחת צהריים – בערך כמה זמן שאני צריך בשביל לסיים קערה של אורז. כל שאר הזמן אני עובד. וכשאני אומר כל שאר הזמן אז אני מתכוון לזה שיום העבודה הרגיל שלי הוא מינימום תשע ויכול להגיע עד 11 או 12 שעות. וכולל את הפעמים שאני צריך מנוחה מנטלית אז אני עוצר לקרוא פריט חדשות או שניים, RescueTime טוען שאני רוב הזמן ב-70% ל-80% יעיל.

איך? ובכן, זה הסוד שהוא לא ממש סוד כי אני אומר אותו לכל מי ששואל אבל לא הרבה מסוגלים לעשות את אותו הדבר: אני רואה דברים תוך כדי. סרטונים מ-YouTube, הרצאות מכנסי משחקים בעיקר, טריילרים, תוכניות טלוויזיה ולפעמים גם סרטים. כמעט תמיד רץ אצלי משהו ברקע, בחלון קטן במסך השני. אני מסוגל לקלוט את זה תוך כדי שאני עובד בזמן שהרבה אנשים אחרים לא מסוגלים לעבד את שני ערוצי התקשורת האלו בו זמנית. וזה נראה לאנשים מוזר. ואני מבין את זה. זה אכן נראה כאילו אני לא משקיע בעבודה את המקסימום.

במידה מסוימת, זה נכון. כשאני עושה את זה, אני לא נותן את המקסימום. אבל ההפרש לא נורא משמעותי. לפחות לא לעומת שאר היתרונות שיש לי מזה. דבר ראשון, זה מעסיק לי את השאריות הנותרות של משאבי מוח שתכנות לא תופס. וכן, כמעט תמיד יש לי מחזורי עיבוד לא מנוצלים. דבר שני, זה מבדר אותי תוך כדי העבודה. אני מריץ עבודה שימושית ביחד עם בידור והסחת דעת במקביל ואז אף אחד מהם לא עולה על גדותיו ואני מסוגל להמשיך לעבוד ברצף (לפחות, כל עוד השלפוחית שלי לא זורקת Buffer Overflow Exception או הקיבה רק עם Buffer Underrun). וחוץ מזה, זה גם עוזר לי לא להילחץ יותר מדי וזאת תועלת מאוד חשובה מבחינתי כי אני יודע שלחץ יכול לגרום לי להיות חולה ואפילו גם לשתק אותי מנטלית. והעובדה שאני גם צורך תוכן שאני מתכוון לצרוך בכל מקרה, המוח שלי לא דואג שמה אני נותן לערוץ החדשות שלי לצאת מכלל שליטה.

וכמובן כמובן כמובן, ברגע שאני מזהה שאני צריך יותר ריכוז, שמה שאני עושה כרגע לא יכול להיעשות אם לא יקבל את כל תשומת ליבי, אז אני עובר למוזיקה או עוצר את זה בכלל ומשקיע את כל מה שיש לי. לכתוב את זה, למשל, אני עושה בלי לראות או לשמוע משהו במקביל. כי כשאני כותב בבלוג, יש לי ערוץ אחד שמעלה זכרונות ומוודא שאני בטוח בהם, אחד שמנסח ובודק התבטאות, אחד שחושב על איך זה יראה כשזה יתפרסם, עוד אחד שבודק שמה אני לא כותב משהו שיפגע במישהו ועוד הרגיל שאחראי לשלוח את הפקודות לידיים.

לפעמים אני גם חושב שאולי אני מסוגל לעשות את זה כי שיחקתי המון משחקי תפקידים והעברתי את הכישורים שלי סוג של אבסטרקציה. בשביל לעשות דברים שאני עושה כבר המון זמן כמו לתכנת או לנהוג, לרכב על אופניים או לנתח אסטרטגיה, אפילו רטוריקה לרמה מסוימת, אני פשוט מקטלג ככישרון בעל פרמטרים מסוימית בדף הדמות שלי ומפעיל אותו כשאני צריך. כמו שכל אחד עם מספיק נסיון לא חושב על איך להעביר הילוך או איך לשמור על האופניים יציבות, אני, עם רוב המטלות שלי, לא כל כך חושב על איך לתכנת. אני פשוט עושה את זה. אני “משתמש בכישרון תכנות על בעיה לוגית”. כמובן שיש, לא פעם ולא פעמיים, משהו מורכב יותר ודורש מחשבה ותכנון אבל זה בדרך כלל לא לוקח הרבה זמן וברגע שיש לי את זה, כל השאר זורם.

תודה על ההקשבה,

ערן ארבל, מתכנת (Unity C# Prestige Class) דרגה 14

זה מעניין ש-Whatever חוגג יום הולדת רק כמה ימים לפני The Less Interesting Times. טכנית, הבלוג הזה קיים מאז ה-16 לספטמבר 2005. אבל אני כותב משהו דומה עוד מימי בית הספר. מה שעקרונית אומר שהבלוג קיים יותר ל-15 או יותר שנים. אבל זו לא תחרות ואין צורך להיכנס לפרטים הקטנים. יש לי 1,616 רשומות מפורסמות (כולל זאת) ב-9 שנים, שזה כלום לעומת ה-10,000 של סקאלזי אבל גם בלי הקהל שלו, אני כותב רק כשיש לי משהו באמת חשוב להגיד וכרגע, רוב מה שמעניין אותי ותופס לי זמן, אני עוד לא יכול לדבר עליו. אז אני כותב, בממוצע, רשומה כל יומיים וקצת במקום כמעט שתיים ביום.

בכל מקרה, ברשומה הזו, ג’ון סקאלזי מדבר על כך שהוא שם לב שמרכז הנוכחות שלו ברשת זז, לאט לאט, הרחק מהבלוג ואל הרשתות החברתיות (בעיקר טוויטר) בגלל הדרישות המשתנות והעולם שמשתנה ואין כבר יותר מדי פעמים שיש את הזמן לכתוב רשומה ארוכה בבלוג ויותר קל לשפוך כמה מילים ברשת החברתית. מצד אחד, אני מסוגל להבין את זה, גם אני משתמש יותר ברשתות חברתיות עכשיו מאשר בעבר אבל אני לא מוכן לעבור לגמרי להשתמש בפלטפורמה שהיא לא שלי. נכון, האתר הזה יושב על האתר של אח שלי ונכון שהוא כבר כמה זמן לא נמצא על שרת פרטי אבל אני יכול, מתי שבא לי, להוריד אותו בשלמותו ולשמור אותו ואת כל התוכן שלו איפה שבא לי. ואם אני פה, זה המקום שלי. אני לא נמצא בחצר של מישהו אחר כשאני לא בטוח איך להשתמש בכל הצעצועים ויש דברים שאסורים רק שאני לא יודע את כולם ובעיקר אני פשוט רק אחד מהרצף ולא המרכז.

אני כן שם דברים קטנים ופחות חשובים ברשתות החברתיות אבל את כל המחשבות הגדולות, הרציניות והמובנות שלי אני שם פה, איפה שאני יודע שהם ישמרו. ומבחינת הלעקוב אחרי אנשים כדי לדעת מה קורה איתם ומה שלומם, אני תמיד אמרתי שצריך לכתוב בלוג (משהו שכל הזמן אמרתי לקרן, דרך אגב, והיא כל הזמן התנגדה. אמרתי לה שאם היא תכתוב בלוג אז הוא יהיה ממש מעניין ואולי גם מאוד פופלארי אבל היו לה דברים יותר חשובים לעשות). כי אם מישהו כותב בלוג אז אני יכול להירשם אליו כ”באמת מעניין אותי מה יש לבן אדם הזה לאמר” וזה גם דיי מכריח אותך להתנסח יותר ולהשקיע יותר כי לא מדובר בשורה או שתיים שאתה פולט אל הואקום ולא ידוע אם אפילו החברים הקרובים שלך ישימו לב אליהם – אפילו מעין, למשל, הצליחה לפספס משהו שכתבתי ב-Facebook כנראה כי פשוט יש יותר מדי זבל – אלא במחשבה יותר ארוכה ומחושבת.

אז אני מתכוון להמשיך לכתוב כאן כל עוד אני יכול וכל עוד השרתים יעמדו, יהיה אפשר למצוא אותי ואת מחשבותיי. כי בכל מקרה, אני חולק (כמעט) כל רשומה מכאן גם בגוגל+ וב-Facebook.

1 Comment, Written on September 16th, 2014 , Humanity, Less Interesting News, Life, Thinking Out Loud

אזהרה: התיאורים ברשומה הוגברו לטובת הדרמה. נא לא לקחת בצורה מילולית.

נראה לי שהרבה אנשים מחשיבים תכנות כמקצוע יבש ולוגי לחלוטין בו אנשים מתודלקים על ידי פיצה וקפה הופכים דרישות ואפיונים ל-Features וזהו. אבל מתכנתים גם מושפעים מבעיות רגשיות ונפשיות. כמה מקצועיים שננסה להיות, עדיין יכולות להיות השפעות שיפגעו ביעילות שלנו, במוטיבציה וביכולת ריכוז. ואני לא מדבר פה רק על קרן. זה שיבש לי את השבוע-שבועיים אחרי הידיעה עם פרצי בכי אקראיים וקפיצות ונפילות מוראל, אכפתיות ומוטיבציה אבל הפעם אני מדבר על משהו אחר. כי גם קוד יכול לגרום לתגובות רגשיות.

קוד מחשב הוא לא רק אוסף של סמלים היוצרים אלגוריתמים ופעולות לוגיות. קוד יכול להיות אלגנטי, מעצבן, חכם, מדכא, יפהפה ומטריד. יש חתיכות של קוד שאתה לא רוצה לגעת בהם כי אתה מפחד לשבש את השלמות השבירה שלהם או לפגוע ביופי המזוכך שלהן. ויש חתיכות קוד שאתה לא רוצה לגעת בהן כי הן המקבילות הדיגיטליות לערמה גדולה של גללי דינוזאור שנמצאת בחצר הקדמית שלך.

ירון נוטה להתעצבן על קוד שלא עושה מה שהוא רוצה. תומר מתמרמר. מקס נהיה ממש מרוכז ואינטנסיבי. עמית בדרך כלל נהנה ומשועשע מבעיות. ברקן בדרך כלל לא אומר כלום.

אני נוטה להתייאש. כשאני רואה קוד יפה, אני מעריך אותו. לפעמים אני אפילו בוהה בו כמה דקות, בוחן את הדקויות שלו ומעיין בפרטים כמו מישהו שסוקר יצירת אמנות. אבל קוד לא יפה… קוד לא יפה גורם לי לייאוש. במיוחד אם אני יודע שאני צריך להתעסק בו עוד הרבה זמן. וייאוש משפיע על מוטיבציה, על יכולת ריכוז, על ההנאה מהעבודה. אני לרוב מאוד נהנה ממה שאני עושה. לבנות משהו חדש ולראות אותו פועל זה סוג של התעלות בשבילי. אפילו לתקן באגים, כשאני מרגיש שאני בעיקר הולך במקום, ברגע שאני מסיים גורמים להרגשה טובה שתיקנתי משהו במיוחד אם זה חכם ומהיר.

אבל יש פעמים שבהם הקצב שלי מאיט. וזה בעיקר בגלל שאני מרגיש מיואש ו/או מדוכא. וזה בקלות יכול להיגרם על ידי הקוד שאני מתעסק איתו באותו הרגע. אז רק שתדעו: מתכנתים יכולים להיות מדוכאים ומיואשים וזה משפיע על העבודה. ולפעמים, הדיכאון והיאוש יכולים לבוא מהקוד עצמו.

Leave A Comment, Written on September 4th, 2014 , Life, Programming, Work

אני עכשיו בלחץ גדול בעבודה ואנחנו גם מתכננים טיול לאיטליה לעוד שלושה שבועות בערך אז רוב הזמן שלי תפוס על ידי תיקון באגים ומה שנשאר על ידי חיפוש מקומות מעניינים ותכנון מסלול.

אז זה מה שאני אעשה בזמן הקרוב. Google+ וכהשלכה של זה גם Facebook עדיין יהיו קצת פעילים אבל לא הרבה.

Leave A Comment, Written on September 2nd, 2014 , Life

אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.

גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.

הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.

אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.

את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.

משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.

הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.

אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.

את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.

ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.

To be continued…

Leave A Comment, Written on August 27th, 2014 , Gaming, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life

קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב.

מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה.

אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall.

הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה מהיר ואינטנסיבי עם קרבות יחידים שנמשכים באזור הדקה, מקסימום, ומשחקים שלמים של עשר או חמש עשרה. הוא כמו Jump n’ Bump אם לארנבים היו חצים מתכווננים והמון סוגים של בונוסים ואפקטים מיוחדים. זה משחק ממש כיף, מאוד אינטנסיבי, מהיר ומלחיץ. אני ממש נהניתי. אבל בערך באמצע הערב, הייתי צריך קצת מנוחה משלט שאני לא רגיל אליו אז נתתי אותו למעין. היא אמרה שהיא לא ממש רגילה לזה והיא לא טובה במשחקים כמונו והיא בטח תמות הרבה. לא נורא, עדיף מאשר על משחק עם רק שלושה שחקנים.

אז היא קצת קרטעה בפעם-פעמיים הראשונות, לוקח קצת זמן להתרגל למנגנון שליטה חדש, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא לא לומדת מהר. ובפעם השלישית והרביעית היא כבר הפכה להיות איום של ממש עד שהובילה וכמעט לקחה משחק אחד. לא רע בשביל פעם ראשונה עם שלט, עם המשחק, עם שלושה אנשים שרגילים לשליטה הזאת ושניים מהם שכבר מכירים את המשחק טוב.

מה שמוכיח לי שגם אם מישהו אומר לך שהוא לא כל כך טוב, או לא מסתדר עם משחקים, או טוען שהג’אנר הזה לא בשבילו, שינסה קודם. והדעה הסופית? בפארפרזה, כמובן, “זה משחק ממש כיף. בוא נקנה אותו!”. אבל הוא ל-PlayStation 4, אמרתי. אנחנו מתכוונים להוציא עכשיו 2,000 שקל על מכונה חדשה? אולי. ואולי לא צריך.

4 Comments, Written on August 18th, 2014 , Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Maayan, Thinking Out Loud

שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8.

*גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד.

“הטוב מ-11!”  שאגה הדמות בגלימה.

הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש.

היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.

1 Comment, Written on August 10th, 2014 , From the Writing Desk, Geekdom, Life

החלטנו היום, סוף סוף להכין פיצה. להכין פיצה ביתית זה מאוד פשוט וזול אם כי תהליך קצת ארוך. בכל מקרה, דיי שווה את זה.

2014-08-05 23.25.43

כשהכנו את הפיצה אז מעין אמרה שהיא חייבת לשמוע שיר כלשהו שעלה לה בראש. לא הבנתי מה הקטע עד שהאקורדים הראשונים החלו להתנגן.

“I do believe I have been changed for the better…”

.אני מאמין שהפיצה הזאת יצאה קצת מלוחה יותר ממה שתכננו

Leave A Comment, Written on August 6th, 2014 , Art, Life

The Less Interesting Times is proudly powered by WordPress and the Theme Adventure by Eric Schwarz
Entries (RSS) and Comments (RSS).

The Less Interesting Times

In Search of a Better Tomorrow