The End

This is an attempt at a new style of storytelling/gaming/roleplaying. This is, at its base, a Twine game-story but I want to build it based on user input. It starts with the first passage. I will add choices and passages based on user input. Please say so in the comments. Tell me which passage and what option would you like. Don’t feel bad but whenever the comments will get too numerous, they will be pruned.

Thank you for participating in my experiment. This is it. This is The End.


Posted in Art, Gaming, Programming, Role-Playing, Stories by with 4 comments.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 145, המשך

אז רצתי. אבל לשבריר שנייה חשבתי שאם אנחנו כבר מסתלקים מהקרב הזה, כי להילחם ברוח זה לא כיף, אז לפחות שאני אשיג משהו לטובתי על כל מה שנתתי. אז רצתי לכיוון השלד שטיפלתי בו קודם כדי לראות אם יש עליו משהו ששווה לקחת. לפחות את מטות הפיצוץ האלו שהוא השתמש בהם. אבל כשהגעתי אליו אז חשבתי שוב על זה שאם בורחים מהקרב, לא כולם יכולים פשוט לנוע ברגל אלא כנראה נטלפרט שוב. אז לקחתי את כל החלקים של השלד שמצאתי ורצתי חזרה.

בינתיים, הרוח התרחקה מהשאר לכיוון שלי. אולי גם היא החליטה שהגיע הזמן להתקפל וללכת. אבל הזומבי הגדול הספיק להשתחרר מבלוק הקרח שפראנץ כלא אותו בו ושמעתי אותו פולט את מה שפלט עלינו קודם. אז, לשימור האינטרסים העתידיים שלי, עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו: לקפוץ על הזומבי ולנסות למשוך אותו לרצפה. אבל, מה שהוא לא היה, הוא היה גדול מדי והצליח לשרוט אותי ולנשוך אותי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להחזיק יותר ונפלתי לרצפה. זאת הנקודה בה איבדתי הכרה לרגע.

אבל אם יש דבר אחד שהעירו לי עליו לעתים קרובות, גם לרעה וגם לטובה, זאת הנחישות שלי. הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות שלא עברו יותר מכמה שניות והחתול המוזר הזה שבדרך כלל צמוד למרתה היה לידי. הוא נגע בי והרגשתי גל של אנרגיה עובר בי, משתלב ומסדר דברים. כאילו בחילה עברה בין רגע. ובזמן שבו אני ניסיתי לעמוד שוב על הרגליים, גם איידן עשה משהו שנראה כמו פרץ של אור שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו סגר כמה פצעים.

אז בזמן שרוב האחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג ולמנוע מהרוח לקחת אותו, אני התכוונתי להוציא את כל הכעס והתסכול שהצטברו אצלי עד עכשיו על הזומבי הגדול. משהו שפראנץ עשה לו קודם גרם לו להתנדנד במקום ולא לשים לב אליי אז גייסתי את כל הכוח שנשאר לי ונכנסתי בו. אגרוף אחד שבר כמה צלעות, סיבוב עם הרגל הפיל אותו על הרצפה, ואז זינקתי עליו והמשכתי להכות ולהכות בראשו עד שנשארה רק עיסה חצי מוצקה ואז המשכתי עוד קצת רק כדי לוודא.

עם האויב הגדול שאפשר להתמודד איתו מנוטרל, אני לא ראיתי סיבה להישאר אלא רק סיבות להסתלק מפה. אבל להסתלק מפה אומר לאפשר למרתה לטלפרט אותנו, זאת אומרת, שכולם יעמדו קרוב אחד לשני ויחזיקו ידיים. אבל אז התחיל ויכוח לגבי איך ולאן ומי יכול לבוא איתנו ומי לא. וזה היה מספיק בשביל שהרוח תוכל לקרוע את סאבג’אג מאיתנו ולהרוס את התכנית שלנו לסלק אותו משם. מה שהכריח אותנו להמשיך להילחם בה.

עשיתי כל מה שיכולתי, כל עוד הייתה על האדמה, וזינקתי לכיוונה עם בעיטה לפרצוף ואז המשכתי להלום בה. זאת הרגשה מאוד משונה, להרביץ לרוח רפאים. אבל אגרופים מגובים באנרגיית קי מסוגלים להפריע את צורתה במקצת. כמו כן, שימוש אסטרטגי במים קדושים ובפרצי אנרגיה אלוהיים כן הצליחו להשפיע עליה. אבל אני כן חייבת להודות ששיעשע אותי כשמרתה ניסתה לזרוק על הרוח ברק והצליחה בעיקר לחרוך את החתול שלה.

בכל זאת, נראה שכן הצלחנו לפגוע בה כי הרוח נכנסה ונעלמה אל תוך האדמה. ניצלתי את ההזדמנות הזאת לציין כי זה גם זמן טוב להסתלק. אם כי זמן יותר טוב היה מוקדם יותר. אבל שוב התפתח ריב שכלל את מרתה נותנת אגרוף לשריון של איידן. למרות שזה היה יכול להיות יותר מבדר אם לא היה לו שם שריון. ובזמן שאנחנו מתווכחים, הרוח עשתה משהו לסאבג’אג ממתוך האדמה ועד שאספנו את עצמנו וטילפרטנו, הוא כבר היה ללא רוח חיים. אבל כשבדקנו עם הוא מחזיק עליו משהו חשוב, מצאנו פגיון מלוטש למראה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 145

את הלילה ביליתי במדיטציה. הלחש שהטיל פראנץ היה אמור למנוע מאיתנו להרגיש מנומנמים, ובהנחה ודבר לא קורה במהלך הלילה, גם לתפקד כתחליף שינה. אז בזמן שמטילי הלחשים דנו במה צריך להכין למחר ואיך לעשות את זה, אני ישבתי בצד ומדי פעם הגנבתי מבטים לכיוון קוג שנראה שמרגיש מנותק מהשיחה הזאת כמוני.

בבוקר, לאחר התרעננות קצרה ולאחר שמטילי הלחשים שיננו את מה שהיו צריכים לשנן, מרתה עשתה טקס גדול מעל קלחת של מים מלוכלכים ואיך שהוא מצאה את סאבג’אג ככה. אני לא ממש מבינה איך הדברים האלו עובדים. אבל היא אמרה שהיא ראתה אותו ולכן יכולה לטלפרט אותנו לשם. אז היא התחילה את הטקס שהיה צריך לקחת אותנו לשם. ומיד לפני שיצאנו, פראנץ הטיל על כולנו לחש שאמור לגרום לנו לפעול מהר יותר ואיידן עשה משהו כדי לזמן עזרה אלוהית למטרתנו.

אחזנו כולנו ידיים וקפצנו אל שדה נטוש מיד מאחורי סאבג’אג שהיה קשור בחבל לזומבי גדול שגרר אותו אחריו. התחלתי לחפש את המכשף או אילו שהם סימנים אליו. כן שמתי לב למשהו כ-40 מטר משמאלנו למרות שזה נראה כמו שלד. לא הייתי בטוחה אם זה המכשף שחיפשנו או לא אבל ברגע שהוא שלף איזה שהוא שרביט מוזר, כיוון אותו על קוג ומשהו התפוצץ, אז ידעתי שכדאי שאני אטפל בו כי אף אחד אחר יכול לזוז מהר כמוני.

בזמן שקוג הלך לתפוס את סאבג’אג, פראנץ תפס את הזומבי הקיקלופ בתוך קוביית קרח ואיידן הסתובב וחיפש גם הוא את המכשף, אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות. לקחתי צעד בין ממדי כדי להגיע אל השלד ולנסות לתפוס ולנטרל אותו. אבל כנראה שלא שמתי לב על מה דרכתי כי נתקלתי במשהו ונפלתי לפני שיכולתי לעשות משהו נוסף. מזווית העין יכולתי לראות את איידן ממשיך לסרוק את הסביבה בחיפוש אחר המכשף בזמן שהאחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג ולסלק אותו משם. אבל השלד הוציא עוד אחד מהשרביטים העקומים שלו וכיוון את שניהם אליי. זה לא הרגיש קמו קסם. במיוחד לא כשמשהו חדר את זרוע ימין שלי ועוד אחד במותן שמאל.

כשאני הצלחתי לקום לבסוף ונעמדתי מול השלד, לא יכולתי שלא לשים לב לאווירה הדוחה והמאיימת שהוא הקרין ולרגע לא יכולתי לשלוט בעצמי, התמלאתי פחד ופניתי לברוח. וכנראה שהלחש שפראנץ הטיל כדי לגרום לנו לפעול מהר יותר עבד כי לפני שהשלד הצליח לעשות משהו נוסף כבר הייתי מספיק רחוקה ממנו כך שגם אני בקושי ראיתי אותו. אבל לאחר כמה שניות של חזרה לעשתונות, לקחתי עוד צעד בין ממדי כדי לחזור לעמוד לידו. משום מה ומשום מקום, כנראה עבודה של אחד הקוסמים, היו מסה של זרועות כהות שהחזיקו אותו כך שידעתי שלנסות להפיל אותו לרצפה לא יעבוד. והפעם, מרוכזת ונחושה, כבר לא התייחסתי לסירחון ולריקבון וריכזתי את כל האנרגיה שלי באגרוף היישר למרכז החזה שלו. אבל לא נראה כאילו זה השפיע עליו יותר מדי כי הוא שוב הוציא עליי עוד מטח של קליעים.

בפעם הבאה שניסיתי להרטיט את עצמותיו, זה כן הצליח ולכן המשכתי עם מטח של אגרופים משלי. מרוב כעס כבר לא שמתי לב מה אני בדיוק עושה עד שהראש שלו עף מהכתפיים וכל מה שנשאר הוא הטורסו שלו, מוחזק על ידי הזרועות, כמו גם יד אחת מתנפנפת. קדתי קלות ואז מעכתי את הגולגולת אל תוך האדמה וירקתי עליה.

כשהפניתי את תשומת ליבי חזרה אל השאר ראיתי שקוג נאבק עם סאבג’אג על הרצפה אבל מעליו מרחפת איזו שהיא רוח. סגרתי את המרחק כמה שיותר מהר כדי לעזור. אבל גם החצים של לייזה וגם האגרופים שלי לא עשו יותר מדי רושם עליה. וכשהיא התרוממה באוויר הרחק מעל הראש שלנו, כבר לא היה הרבה יותר מדי שאפשר לעשות. פראנץ הציע לזרוק אותי כלפי מעלה והסכמתי אבל בדיעבד זאת אולי לא הייתה ההחלטה הכי טובה כי לא הצלחתי לתפוס את הרוח או לעשות לה משהו משמעותי לפני שנפלתי חזרה על הגב. וזה כאב.

ואז איידן אמר את מה שכל אחד שונא לשמוע אבל כנראה היה הרעיון הכי טוב שהיה לנו באותו הרגע: “לרוץ”.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Life, Role-Playing by with no comments yet.

מה אני רוצה ממשחקי תפקידים?

אז הצטרפתי לקבוצה חדשה, כפי שוודאי אפשר להבין משלושת הרשומות האחרונות שהעלתי. והפעם הקפדתי על תיאום ציפיות והבנת הדינמיקה של הקבוצה על ההתחלה. וכשהגיעה השאלה של “מה אתה רוצה מהמשחק?”, עניתי את התשובה הכללית שלי: אני בערך 50% מספר סיפורים, 30% שחקן תפקידים ו-20% בועט תחתים.

אבל עכשיו אני משחק שני משחקים ומריץ אחד ואם אני חושב על זה רגע, בכל אחד מהם אני מחפש משהו אחר. בעוד במשחק שאני מריץ, משחק פורום על סופר גיבורים, אני המנחה ומה שבעיקר מעניין אותי, כי זה מה שמעניין אותי בעולם הזה, הוא סיפור מעניין ופיתוח דמויות על ידי התעסקות עם כל ההשלכות של כניסה של סופר גיבורים לעולם מודרני מציאותי; במשחק שאני משחק ב-Hangout, משחק Dungeon World, בעיקר מעניין אותי לנסות לעשות משחק כיף תוך כדי שאני הולך נגד רוב ה-tropes של הז’אנר (הדמות שלי הרפתקנית בעל כורחה ולא מתלהבת בהכרח מכל הקטע, היא לא ששה לקרב אם אפשר לפתור את הבעיה בצורה דיפלומטית, קסם הוא דבר מורכב וקשה ומלוכלך ויפהפה ולא רק “שם של לחש”+”תיאור של השפעה”, ויותר חשוב, פציעות נשארות גם אחרי שמרפאים נק”פ — אני כותב מתי היא חוטפת נזק ומבחינתי כל שורה בטבלה הזאת היא צלקת או חבורה); ובמשחק שעכשיו הצטרפתי אליו, Pathfinder ב-Eberron, אני הולך גם כי אני רוצה קצת אקשן בשיטה מאוד מכנית וגם כי המכניקה הזאת נותנת דגש לדברים שמאפשרים לי לשחק נזירה מגניבה שהיא גם יוצאת דופן מאוד בשטח של המערכה הזאת (טיפלינג, נזירה לוחמת, היא תכל’ס Evil ו-doesn’t take shit). כמו כן, זאת הפעם הראשונה שאני משחק דמות של אישה במשחק פנים-אל-פנים ורציתי לראות איך זה יילך.

ולסיכום, וולט וויטמן:

Do I contradict myself?
Very well then I contradict myself,
(I am large, I contain multitudes.)


Posted in Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 144, המשך

הדיון בתא הרכבת המשיך עם חילוף היסטוריות קצר ולאחר מכן, מרתה התרכזה שוב במאגר הידע שלה וניסתה להסיר את הקללות שהוטלו על חברם. בפעם השנייה היא הצליחה. וכשניסתה את מה שהיא כנראה האפשרות האחרונה שלה, היא הצליחה להסיר את שתי הקללות במכה אחת. קוג האלף (שם מוזר, כך חשבתי), התעורר כמו משיכרון והחל לדבר בהגיון לשם שינוי. לקחתי ממנו את האזיקים בהם אני השתמשתי.

המשכנו לדבר על מה שעבר על שלושתם וכך הבנו שהברנש שאחריו הם רודפים גם מסוכן בכך שהוא יכול לעזור לטופר וגם יעיל לנו כי הוא יכול להיות קלף מיקוח שלנו בדרך להגיע אל המפלץ שאני ופרנץ מחפשים. מכיוון שאותו מפלץ כבר לא נמצא במרתף של הטירה כמו שחשבנו אלא עבר לאחוזה של אחותו הגדולה של הברנש — סאבאג’אג, אני חושבת שהם קראו לו.

אז, בעקבות ההסבר שיועיל לנו לרדוף אחריו, ובעקבות הבטחה של מרתה שהמסע הזה בעצם יחסוך לנו כמה ימים מהדרך, החלטנו לרדת מהרכבת על ידי לחש טלפורט לאת’ור. הגענו כולנו אל מחנה הפליטים שמקיף את העיר והלכנו דרך אווירת הנכאים שאופפת אותו אל העיר עצמה. למרבה ההפתעה, לאיידן עשו יותר בעיות להיכנס לעיר מאשר לי. אבל, לטובתי אפשר להגיד שאני לא מבוקשת בממלכה השכנה.

בפנים קבענו להיפגש בפונדק עם לילה ומכיוון שעוד היו כמה שעות, הלכתי לשוטט מכיוון שלא הייתי בעיר גדולה כבר הרבה זמן, ולמיטב זכרוני, מעולם לא הייתי בזאת. לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הזיגוראט של מנזר הדם, כנסייה עצומה ומפוארת בצורה שהרשימה מלכתחילה ואז קצת הגעילה כשחשבתי על מנזר האבן החשוף בו גדלתי ועל כנסיית העץ הקטנה והפשוטה אליה נשלחתי. אבל מקום מקבל ובנוי למדיטציה והבטה עצמית הוא עדיין כזה וכך ביליתי את אחר הצהריים עד שהמאמינים החלו לצאת ברובם וכך גם אני עשיתי את דרכי אל הפונדק.

בחדר ששכרנו לעצמנו, פראנץ הטיל לחש כלשהו, שלפי הסברו, יאפשר לנו לנוח, לדבר, לשמור ולהתכונן אבל עדיין להרגיש כאילו ישנו שינת לילה מלאה. לא אוכל להגיד שאין זו השפעה שימושית. וכך החל הדיון מחדש על מה אפשר לעשות ואיך אפשר להביס מכשף עוצמתי וכנראה גם בלתי נראה כי כך נראה למרתה, איידן וקוג שהצליחו להתקיף אותם בצורה כל כך יעילה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 144, המשך

כנראה שלשחרר את האלף לא היה רעיון הכי טוב. כי בזמן שישבנו בתא הפרטי שלנו, הוא התפרע שוב וניסה לתקוף את הילדה. ידידנו פראנץ הרים קיר חוסם כנגדו אבל היה צריך לפתור את הנושא בצורה טיפה יותר פרקטית. אני זינקתי מעבר לשולחן המפריד, תפסתי יד, שמתי ברך על צוואר וריתקתי אותו לכיסא. זה נתן לנו את הזמן לאזוק אותו בצורה מעט יותר קבועה.

ואז התחיל הדיון על מה עושים עכשיו. מתברר כי האיש אותו הם ניסו לגייס לצידם כי הוא כנראה גם נגד טופר האיזמרגד, לא שיתף פעולה במיוחד והוא כנראה זה שהטיל עליהם את הלחשים האלו. ועכשיו הוא נעלם. כמו כן, התברר כי על האלף מוטל לא רק Feeblemind אלא גם Dominate Monster. זאת אומרת, מישהו מאוד מאוד חזק השתלט לו על המוח. האביר הטיל עליו משהו שנקרא Protection from Evil, לחש שאולי קצת מטריד אותי, אבל אמור לפחות למנוע את ההשתלטות המוחית לבינתיים. ועכשיו, אחרי שגם האביר וגם הילדה, שכנראה שניהם מטילי לחשים מנוסים, ניסו להסיר את הקללות ללא הצלחה, הם ניסו לחשוב על מה אפשר לעשות.

המחשבה הייתה לנסות לרדוף אחרי המכשף שברח. שלמען האמת, אם הם היו מסבירים את המצב יותר טוב מלכתחילה, אולי הייתי יכולה לתפוס לפני שהסתלק מהרכבת. ומכיוון שהם ראו מה גם פראנץ, וגם אני, וגם החזיר המדבר של פראנץ מסוגלים לעשות, הם רצו שנצטרף אליהם ונעזור להם. ובעוד שבהחלט נהניתי מהבידור הרגעי שכל העניין סיפק במהלך נסיעת רכבת מאוד משעממת, עדיין היינו צריכים להגיע לאן שהוא. ונכון, ייקח לנו כמה ימים להגיע לשם, אבל לא הייתי רוצה לשנות כיוון אלא אם כן מובטח לנו שהסטייה מהדרך תקצר לנו את זמן ההגעה. זאת אומרת, אני לא אגיד לא לקצת “מתיחת אברים” פה ושם אבל יש דברים חשובים יותר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 144

אני ופראנץ, לאחר שעזרתי לו מול יחידה קטנה של הטופר ולאחר ששכנענו אחד מהם להגיד לנו איפה אנחנו יכולים למצוא יותר מידע על המפלצת, עלינו על רכבת שתביא אותנו אל עיר ממנה נוכל לקחת סוסים אל היעד הבא שלנו. וכרגיל, גם עם הברדס על הראש, אנשים נדחו ממני כמו ממצורעת. זנב, אני מניחה, הרבה יותר קשה להסתיר. אז אולי טוב שפראנץ התעקש על כך שניקח תא לעצמנו.

לא ציפיתי שיקרה הרבה במסע משעמם של 10 שעות אל העיר הבאה אבל לא עבר הרבה זמן עד שהתחילה המהומה. לי לא ממש היה אכפת כל עוד הרכבת ממשיכה בדרכה אבל פראנץ רצה ללכת לבדוק מה קורה והרבה יותר משעמם להישאר לבד. הגענו אל אחד הקרונות האחרונים, כזה עם מושב שהוא ספסל פשוט ותו לא ושם מצאנו איזה אביר משוריין שמנסה להשתלט על ילדה קטנה ואלף שבקושי הגיב למה שקורה סביבו. נעמדנו בפינת הקרון בניסיון להבין מה בדיוק קורה. ואז פתאום האביר הסתובב לאחור והחל ללכת אל מחוץ לקרון כשראה אותנו והחל לתחקר אותנו. הוא יצא אל מחוץ לקרון, עשה שם משהו לא ברור ואז חזר.

הילדה קפצה עליו וחיבקה אותו והוא לקח אותה החוצה. בזמן הזה, ניסיתי להבין מה לא בסדר עם האלף אבל הוא רק נהם אליי. וברגע שניסיתי לנפנף מולו קצת אוכל, הוא זינק ממקומו וניסה לדחוף את האביר מעבר למעקה של הגשר המחבר בין הקרונות. אני קפצתי עליו וריסנתי אותו אבל לא לפני שהוא הצליח להעיף את האביר והילדה מהרכבת. הוא ניסה להשתחרר מהאחיזה שלי ובתגובה לזה פשוט ריתקתי אותו לצד הקרון. לפחות שלא יגרום לעוד נזק.

לא ציפיתי שהאביר יחזור עם הילדה דרך אחורי הקרון. למיטב ידיעתי, הרכבות לא עוצרות גם אם מישהו נזרק מהן וגם לא הרגשתי את הרכבת מאיטה. ואז איך שהוא, משום מקום אחד החלונות התפוצץ ואחד הנוסעים זינק החוצה. מתברר שהוא היה אמור להיות איתם — או לא אמור להיות איתם, אני עדיין לא בטוחה מה היה המצב — אבל הוא היה הסיבה לכל הבלגן או אחת הסיבות.

השומרים הגיעו כדי לברר מה קרה והאשימו את האביר שהוא מטיל לחשים בתוך רכבת נוסעים הומה ומפחיד את הציבור והוא ניסה לשכנע אותם שהם לא מנסים לגרום להפרעה אלא מנסים לטפל בה וביקש מהם להטיל ‘זיהוי קסם’ על הילדה והאלף שהחזקתי, כי אלו החברים שלו. מתברר שמישהו הטיל על שניהם Feeblemind. אני לא המומחית ליכולות ארקאניות אבל כנראה שיש לחש שיכול להפוך אדם לטיפש גמור. האביר גם ביקש מהם להסיר את הלחשים אבל לשומרים, בצדק לדעתי, אין סיבה לטפל בבעיות של אנשים אחרים כל עוד הן לא מפריעות להתנהלות התקנית של הרכבת.

ואז, איך שהוא, הילדה הפסיקה להתנהג כמו ילדה קטנה וטיפשה והחלה לדבר עם החזיר של פראנץ כאילו היא מעולם לא פגשה חזיר מדבר. אבל מכיוון שהאיש אותו רצו לתפוס כבר היה רחוק מאוד, והחבר האלף שלהם הפסיק להתנגד ולנסות לרצוח אנשים, הוחלט שנמשיך את הדיון הזה בתא הנסיעה הפרטי.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Working for Seven Elements Studios

First of all, despite the fact I’m leaving, there is no ill will. I do not regret the last two and a half years. I mean, there were a few moments that I wouldn’t mind not happening but I do consider it time well spent. I did learn a lot. I believe I made some good friends. I evolved my skills.

And while I do have some issues with the design and production flow over there, and I would definitely have made some different decisions when it comes to gameplay (Yes, also with an eye to monetisation) but I’m still willing to bet on their success. I just think that a live worldwide game with a few thousand users is still no excuse for the stress and crunch that goes on.

I only told everyone I was leaving after the deal has been set and sealed. I didn’t want to get leverage for better conditions. I wanted something new. So, instead of a back and forth negotiations, I got my managers’ opinions about my decided move.

We talked about career progression. When I came to the company and when I talked to Tal, it was almost always with an eye on professional evolution. I might not want to be a manager but I still want to lead. I want to be in charge of direction and vision and convention. But that will not happen in Seven Elements. And it will probably take time to get there in Compedia (or maybe in the next company) but, most of all, I do not consider this move a step backwards. I consider it a step forward. In technology, in my well being, in my march towards my ultimate dream of self fulfillment and self direction.

In Compedia, I plan to learn the tech, get professional at it, hopefully do some great things with it, get to know the educational side of the industry, maybe even pursue a second degree in education, who knows? This could be a whole new frontier which has yet to be properly explored.

It’s exciting.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud, Work by with 2 comments.

[עוד שבוע יום הולדת… [לפי המנגינה הידועה

אז יש לי עוד שבוע יום הולדת.

אני חוזר על אותו השטיק כבר שנים: יש לי רשימה של דברים שאני אשמח לקבל (תחת דף ה-About) אבל, כמו שציינתי לפני כמה רשומות, גם דלי מלא בבייקון ג’רקי וצימוקים יהיה משהו שאני מאוד אוהב. רק כדאי שיהיו מופרדים. בעצם… לא חובה שיהיו מופרדים.

אבל אפילו סתם מזל טוב יהיה מאוד מוערך.

זהו. אמרתי מה שהיה לי להגיד.

’nuff said. [mic drop]


Posted in Life, Me by with no comments yet.

זהו, זה סגור

אמרתי מה שהייתי צריך להגיד.

ואיך אני מרגיש?

רגיעה, שלווה, שקט נפשי.


Posted in Life, Work by with no comments yet.

החתונה של עמית

אתמול היינו בחתונה של עמית ואורטל. חתונת שישי בצהריים, שזה משהו שלא ייצא לי לראות הרבה. אבל בהחלט היה כיף כי הם גם גיקים ויש לנו הרבה חברים טובים משותפים.

לצפות בטקס שוב שלח אותי לרגע ההוא בחתונה קודמת שהיינו בה ובו לא יכולתי שלא לראות את זה מנקודת מבט אנתרופולוגית שמסתכלת על טקס מיושן ומוזר. במיוחד היה לי מוזר כי עמית אמר בעבר שהוא לא בדיוק מגדיר את עצמו כדתי כי הוא מאמין באיזה שהוא כוח עליון אבל הוא לא בהכרח אוהב את כל מה שבנו סביב זה. אני יכול לכבד את הדעה הזאת. הרי ככה פחות או יותר הגדרתי דמות שכתבתי שהיא דיי אני אם אני הייתי מאמין במשהו כזה.

בכל מקרה, הם כן עשו את הכל מגניב יותר כשלפני כן התנגנו מנגינות מהארי פוטר ומלחמת הכוכבים והם ניקדו את ה”מקודשת מקודשת מקודשת” הדתי עם צליל מציאת האוצר ממשחקי זלדה.

המוזיקה הייתה קצת לא אחידה ובעיקר מלאה בשירים שאני זוכר יותר בהקשר של בית ספר מאשר כל דבר אחר (אין לי ממש בעיה עם החלק השני. יש לי קצת בעיה עם החלק הראשון). והעוגה הייתה מאוד מגניבה רק חבל שחלק ממנה בסוף הגיע לרצפה.

סך הכל, אני אוהב את האנשים האלו ומקווה שיהיו להם חיים טובים ביחד ואני מצפה להיות חבר שלהם לאורך זמן. וזאת גם תהיה חתונה שאני בטוח שהרבה מהאורחים גם ייזכרו להרבה זמן. שזה דבר מאוד חיובי בעיניי. כי זה גם אחד הדברים שאני כיוונתי אליהם בחתונה שלנו.


Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.