The End

This is an attempt at a new style of storytelling/gaming/roleplaying. This is, at its base, a Twine game-story but I want to build it based on user input. It starts with the first passage. I will add choices and passages based on user input. Please say so in the comments. Tell me which passage and what option would you like. Don’t feel bad but whenever the comments will get too numerous, they will be pruned.

Thank you for participating in my experiment. This is it. This is The End.


Posted in Art, Gaming, Programming, Role-Playing, Stories by with 4 comments.

Fuck You, Xamarin

After messing around with tutorials and trying to put something together for about a month and finally running into huge building/libraries/references issues that I couldn’t solve for a few days, I decided to quit Xamarin development. At least, for now.

Even planned as a simple 2D application, I’m willing to accept the splash screen and loading times so I can do this handily in Unity GUI. And I know it will compile very easily to Android and, slightly less easily, to iOS. It will definitely be quicker and easier to build.


Posted in IT, Life, Programming by with no comments yet.

!יש לנו בית

הוא בערך בגודל האגרוף שלי, עשוי משוקולד ונראה מאוד טעים. הוא עכשיו במקרר. קיבלנו אותו מתנה כשעשינו סיור מסירה של הדירה החדשה שלנו. :)

יש עוד כמה דברים לתקן ולסדר. צריך לנקות, לארגן הובלה של הדברים מאחסון, להביא את הקניות החשמליות שלנו, להתקין אינטרנט ועוד כמה דברים. אבל הצפי הוא תוך שבוע שבועיים כבר להיות לגמרי חיים בדירה החדשה. יאיי!


Posted in Life by with no comments yet.

מובטל – יום עשרים ושבע (זאת אומרת, רביעי)

כמעט חודש שאני ללא עבודה. מה קורה? ובכן…

1. הלכתי לטכניון לראות מה אני יכול לעשות כדי אולי לסיים את התואר בסמסטר הנוכחי. התשובה היא שהסיכוי שזה יקרה בסמסטר הזה מאוד נמוך. אני לא ממש יכול להיכנס לקורסים רצים כי כבר מאוחר מדי. דיי אין שום סיכוי להיכנס לאיזה שהוא סמינר. אני מנסה אולי איזה שהוא פרויקט שאני יכול לעשות בזמן הזה לבד.

2. בדרך שרדתי גם את פסח וגם את יום העצמאות. שרדתי כי אני מרגיש קצת מדוכדך בזמן האחרון. קצת numb. היו כמה ימים שבהם לא התחשק לי לעשות דבר. יום הזיכרון ויום העצמאות עברו לי בערפל של ניסיון לגייס אנרגיות ואכפתיות. האחים שלי היו שם (עם המשפחה המורחבת) כך שזה היה יותר קל אבל זה הרגיש לי כאילו השבוע האחרון עבר תוך כמה דקות.

3. קיבלתי כמה הצעות עבודה בינתיים. לא משהו שגורם לי לקפוץ אבל טוב לי לדעת שמחפשים אותי.

4. אני חושב שבעיקר התחלתי להרגיש רע אחרי הביקור בטכניון. אבא של מעין התחיל את זה שוב. בעידודו ושל מעין לחצתי על הגז שוב בכל הנושא של הטכניון. ניסיתי כל מה שיכולתי וגיליתי שוב כמה ההנהלה של הטכניון לא באמת ששה לעזור למי שצריך. הייתי צריך התערבות של יועץ בפקולטה כדי לגרום למזכירות להסכים לפגוש אותי ולדבר על מה בדיוק אני צריך בשביל לסיים את כל הדרישות של התואר. זה ולא שלוש הפעמים הקודמות שניסיתי לבקש עזרה ישירות. זה פשוט מעצבן.

5. את חלק מהזמן הפנוי אני מנצל כדי לשחק יותר. ואני מקליט את המשחקים בצורה דיי מעפנה כרגע אבל אולי אוכל להשתפר עם הזמן. אני משתדל גם להגיד משהו תוך כדי אבל אני מוצא שכרגע הזמנים שבהם יש לי לשחק זה שמנים שבהם מעין בחדר (כי אני יושב בחדר שינה) ולכן זה לא ממש עובד.

טוב, אני צריך לגייס קצת יותר אנרגיות כדי לעשות את הדברים החשובים ואז אוכל לפנק את עצמי בעוד קצת משחק. ויש לי גם קצת הרבה דברים לראות אם אני רוצה להשלים את כל מה שהצטבר.


Posted in Life by with no comments yet.

Happy Birthday to Me

Happy Birfday to Me.

Happy Birthday, Happy Birfday…

Google

 

 

 

 

 

 

 

 

Oh, Google. You’re cute.

I think I’m going to go play games all day.


Posted in Life by with 2 comments.

מובטל – יום שביעי (זאת אומרת, חמישי)

אתמול הייתי בראיון בחברת DragonPlay. הם מאוד נחמדים, המשרדים מאוד יפים.

אבל אני לא בטוח. הם עושים משחקי “קזינו חברתי”.

אני לא שולל משהו בלי לנסות קודם אבל אני לא יכול שלא לחשוש שמשחק כזה פשוט לא יקסום לי. ואם הפרויקט לא מעניין אותי, אם אני לא רואה אותו כתוספת חיובית לעולם, אני לא באמת אקדיש לו את כל המשאבים שלי. וכן, אמרתי להם את זה מראש. אני מעדיף לא לשקר ולהתריע על בעיות מראש.

נו טוב, אני לא נורא ממהר.


Posted in Life, Work by with 2 comments.

מובטל – יום חמישי (זאת אומרת שלישי)

נכון, יש פסח באמצע, אבל אני חושב שבעיקר מה שזה עושה לי זה להרגיע. יש לי כל כך הרבה זמן שאני מרגיש ממש ממש רגוע. אני לא לחוץ. אני לא ממהר לאן שהוא. אני מרגיש שאני יכול לקחת את הזמן שלי עם מה שאני עושה.

זהו. אין לי הרבה יותר מדי מה להוסיף. היה לנו סדר כיף ורגוע. נמנענו מה-food coma שמגיעה אחר כך. ואני מצליח גם להתקדם קצת עם כל מיני פרויקטים שהזנחתי.

עוד בהמשך.


Posted in Life by with 2 comments.

מובטל – יום ראשון (זאת אומרת שישי)

אתמול היה, רשמית, היום האחרון שלי בקומפדיה. הגרסה הרשמית היא שפוטרתי בגלל אי התאמה לתרבות החברה ולא מצאו לי מקום שמתאים לצרכים שלי.

הגרסה הלא רשמית — שאין לי בעיה לכתוב אותה פה כי כבר לא ממש אכפת לי — היא שאני הגעתי לשם לפני כשנה, ראיתי מה הולך שם, ראיתי את הקוד, ורק ניסיתי כל הזמן לשפר אותו ולעשות דברים יותר טוב. למרות כל מה שניסיתי, קיבלתי התנגדות אחר סתירה אחר שלילה. עד שהגענו אל הפרויקט האחרון שלי (שביקשתי וקיבלתי רשות להשתמש בשיפורים שלי, לפחות רק עליו, ושאף אחד יגיד אחרת). ולמרות שהזהרתי מראש, עוד לפני שמשהו התחיל לנוע, שההתחלה שלו תהיה איטית, והיא נהייתה אפילו עוד יותר איטית בגלל דרישות משתנות כל הזמן של הלקוח (ואני מדבר פה על שינוי חלקים שלמים שכבר היו גמורים) ואי הספקה של חומרים והגדרות מדויקות. כל זה, תוך כדי ציפייה בעמידה באותו לוח זמנים.

ובסוף, כנראה, האשימו אותי. כי אני הייתי הגורם היחידי שלא הלך בתלם אלא ניסה לעשות משהו יותר טוב.

ולמי שתוהה, לא. אני לא סתם מלכלך על מעסיק קודם. כשעזבתי את Seven Elements זה היה בגלל כמה חילוקי דעות אבל לא משהו שאני יכול באמת להאשים אותם. אמרתי שהלחץ לא בריא אבל זאת הייתה הדרך שלהם ואני לא הסכמתי. הפעם, אני (בעצם לא רק אני. אני רק חטפתי בסוף) ניסיתי רק לשפר מערכת שנראתה לי כמשהו שדורש עבודה (ופחות או יותר כל מי שדיברתי איתו עליה הסכים). ועכשיו, פשוט חבל לי שהם יישארו עם מערכת מיושנת וכנראה בגללה גם לא ימשכו כישרונות חדשים.

ועכשיו אני מובטל. ובאמת שמעולם לא הייתי כל כך בסדר עם דחייה. בכל מקרה, עם מה שהיה קורה לי שם, כנראה שבכל מקרה הייתי מתפטר. ככה, זה רק יותר טוב לי. עכשיו יש לי קצת זמן לנוח, לסדר כמה דברים בחיים שלי, לעזור למעין לטפל בענייני הדירה ולא לדאוג לזמני חופשים כשנצטרך לעבור ואולי גם אוכל לעבוד קצת על פרויקטים משלי. כמו כן, אולי, עם יותר זמן פנוי, אני אוכל לעשות את שתי הנקודות האחרונות שאני צריך לתואר ולא רק על ידי התחננות לפרופסורים שייתנו לי להיכנס לסמינר שלהם.

מעניין אם יש איזה שהוא פרויקט פנוי שעוסק במשחקים…


Posted in Life, Me, Work by with 2 comments.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53

לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה.

הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום.

ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי.

יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו גביע ועקבנו אחריו לפה. זה לא הרתיע אותם יותר מדי והם הביאו איל ניגוח לנסות להפיל את הקיר של פרנץ. אז הורדתי את האשליה ונתתי להם לראות אותי כפי שאני באמת והצעתי להם, בעדינות, לברוח מאיתנו. כי אין להם באמת סיכוי. אבל הם לא רצו לוותר. אז הלכתי גם אני אל אחורי המוסך והמחסן שמאחוריו.

מהמחסן, התברר לי כי כולם מצאו איזו שהיא דלת סודית אל משרד של מישהו. כשנכנסתי פנימה, לא ראיתי דבר חוץ מאותו אדם והחתול של מרתה. התברר כי אוטו וג’נסי רצו קדימה והצליחו למשוך לקרב את כל המצודה המרכזית של המחנה, הקשתים והשדים שלהם בזמן שפרנץ נשאר בחדר לאסוף את כל המסמכים האפשריים ומרתה נשארה לתחקר את האיש לגבי לאן נעלם השולחן שרצינו. לאחר שעזרתי לה קצת לחקור אותו, גילינו כי הבן אדם איתו באמת צריך לדבר הוא הויסגראף וון ארמסברג, אחד המכשפים שראינו בכפר, והוא נמצא במעוז, המגדל עם הקשתים והשדים.

בדרך החוצה, נתקלנו בשדים, אותם זימן הויסגראף, ובשאר חיל המצב ואחרי שלחמנו את דרכנו החוצה מהבניין, אני טילפרטתי אל תוך המגדל, מאיפה שראיתי קליעי קסם נורים. הופעתי מול הויסגראף ואיימתי כי הוא יחטוף אישית ממני אלא אם כן יגיד לנו איפה נמצא החפץ שחיפשנו. הוא אמר כי הוא נמצא על שיירה בדרך לא-טור. ואז הוא הרים קיר אש מולי ונעלם. אז אני טילפרטתי החוצה ואמרתי שיש לי את המידע שאנחנו צריכים. משום מה, לא כולם התחילו לנוע לכיווני ושנצא מפה כמה שיותר מהר. ואוטו הספיק להתגושש עוד עם שדים עד שהם עילפו אותו.

בסוף כן הצלחנו כולנו לצאת מהמוצב, פרנץ גורר אחריו אוטו מעולף, והספקתי להסביר מה בדיוק הויסגראף אמר. מרתה הספיקה להטיף לי קצת על חלוקת מידע בזמן לחץ, שאני מסוגלת להבין מאיפה היא מגיעה, ועל איך לחקור אדם, שאם זה אני פחות מסכימה. זאת לא אשמתי שהיא הייתה לא ברורה. היא אחר כך גם רצתה להיכנס חזרה למוצב לשאול את האפסנאי עוד כמה שאלות אבל ירו עליה ברקים בפנים אז היא ברחה חזרה החוצה וטילפרטנו לא-טור.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

הבעיה שלי עם החוסר בחיבור אוזניות

זה שסידור השינה שלי כבר לא יעבוד.

מה הכוונה? כשאני הולך לישון, בשביל לא להעיר את מעין כשאני קם בשעה מגוחכת בבוקר, אני מחבר אל הטלפון את ה-SleepPhones. ככה, כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל, רק אני שומע אותו, חזק וברור, בתוך האוזניים שלי. אבל אם לטלפונים כבר לא יהיו חיבורי אוזניות — חיבור פשוט ואוניברסלי שכל מכשיר בקטגוריית ה’קול’ מכיר — אז אני אצטרך להתחבר אליו אלחוטית. אז המתקן שלי לא יקבל שום אות במשך שעה, יכבה את עצמו ואז, במקרה הטוב, הטלפון יצלצל בקולי קולות. במקרה הרע, אני לא אשמע כלום.

או שאני אהיה חייב לקנות SleepPhones אלחוטיות. שזה גם מעפן.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 1 comment.

אל תדאגו, אני אוהב לאכול

כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת.

למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי.

אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.


Posted in High-Tech, Life, Me, Mixing, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.