The End

This is an attempt at a new style of storytelling/gaming/roleplaying. This is, at its base, a Twine game-story but I want to build it based on user input. It starts with the first passage. I will add choices and passages based on user input. Please say so in the comments. Tell me which passage and what option would you like. Don’t feel bad but whenever the comments will get too numerous, they will be pruned.

Thank you for participating in my experiment. This is it. This is The End.


Posted in Art, Gaming, Programming, Role-Playing, Stories by with 4 comments.

ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.

יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.

ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.

ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.

ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.


Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148, המשך

איידן ביקש שאחזור לעיר בזמן שהוא נשאר בחוץ, כנראה לעבור על הדברים שאשתו השאירה ולחשוב על האירועים האחרונים. הנהנתי. לא התכוונתי להישאר בחוץ כשכבר יש לי מיטה מוכנה בפונדק. אז צעדתי חזרה אל תוך העיר, חזרה אל הפונדק. סיפרתי לשאר תקציר של מה שקרה והתכוונתי ללכת מיד לישון אבל מרתה עצרה אותי. היא ביקשה הבהרה מחודשת. הסברתי לה מה קרה ושאין כרגע יותר מדי מה לעשות חוץ מללכת לישון ולאסוף את איידן מחר בדרך לחפש מקום לערוך את המארב.

בבוקר, אחרי מה שכנראה היה לילה פורה, פרנץ וקוג הציעו לכולנו ‘קמעות מזל’ שנראו כמו משהו שקבוצת ילדים הייתה מכינה אחרי שחטפו מכה בראש. ויתרתי. אחרי ארוחת הבוקר, ברטהולד הודיע לנו כי הקרוון בדרך אז אני ומרתה הלכנו לאסוף את איידן ולמצוא מקום למארב בזמן שפרנץ הלך לקנות לנו כמה מסכות כדי להסתיר את זהותנו. מצאנו מקום בעיקול בדרך בתוך חורשה והשארנו שם את איידן כי אם אשתו מצאה אותו אז כנראה שמי שעירפד אותה יודע שהוא שם ולכן עדיף שלא יראה את פרצופו בעיר שוב.

חזרנו אל העיר ופרנץ חילק מסכות לכולם. אספנו את עצמנו והציוד שלנו ורכבנו החוצה מהעיר בצורה קצת מסודרת. אבל אני מעדיפה לא לרכב על סוסים, מעט מדי חופש תנועה. אז החלפתי עם מרתה ובזמן שכולם ניסו לחשוב איך זזים מהר עם חזיר בצד, אני הרמתי את לייזה ופשוט התחלתי לזוז.

כשהגענו אל אזור המארב, התחלנו להתמקם ועלו חששות שלמרות שאנחנו מסווים את עצמנו, אוסף הכשרונות המסוים שלנו עלול להיות חתימת זיהוי מספיק טובה בשביל לזהות אותנו. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן לחשוש באמת כי ראינו שהקרוון כבר בדרך, שלוש עגלות מסע ועגלת נוסעים, מוקף על ידי 20 שומרים. אני בכוונה מצאתי מקום על עץ כך שאוכל לאגף כמה שיותר מהם כשיגיע הזמן. וכשהקרוון הגיע אל העיקול עצמו, איידן יצא מהשיחים וניסה לגרום להם להיכנע. כל השומרים שלפו נשקים. אני נאנחתי קצת בשקט. כי ממתי דברים כאלו עובדים באמת. וכמו שחשבתי, זה לא עבד. והשומרים תקפו אותנו. אני, בגלל שזה מה שאני רגילה לעשות, חיפשתי את מטילי הלחשים והמנהיגים. וכשהקרב התחיל, זינקתי אל המכשף. בעיטה אחת טעונה חשמלית הפילה אותו לרצפה.

יצאנו אל הקרב. בזמן שהפלנו את השומרים על ימין ועל שמאל, הנוסע בכרכרה האחרונה איים עליהם שלא לוותר ולא לברוח כי אחרת יסבלו גורל גרוע יותר מלהילחם בנו. וכשכמעט כולם כבר היו על האדמה, הנוסע חתך את ידו וקרא בתפילה כלשהי. ואז הופיעה שדה ליד הכרכרה. זה לא היה משהו שציפיתי או מתישהו ראיתי קודם. וזה לא נראה כאילו הקרב נהיה קל יותר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 148

בלילה שלפני, פרנץ הציע שלמרות שאנחנו בפונדק שהוקצה לנו מראש, חלק מאיתנו צריכים להישאר ערים לשמור. הוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להישאר ער, בעזרת לחש השמירה שלו, אז איידן הסכים להישאר וגם אני נעתרתי. התכוונתי לבלות את שאר הלילה במדיטציה ומחשבה אבל איידן שמע משהו באמצע הלילה. הוא אמר שזאת אשתו. זאת שאמורה להיות מתה.

אני לא שמעתי אבל הוא התכוון כבר לצאת לבדוק וביקש שאצטרף אליו כי אני הזריזה מביניהם והוא… לא. לא ממש רציתי לצאת לסיבוב לילי ברחובות של עיר שאני לא מכירה בחיפוש אחר כל ערטילאי אבל העדפתי את זה על כך שאיידן ייצא לבד ואז יגרום לעצמו להיהרג על שטות. לפחות כך אני יכולה להציל אותו מהשטות אם צריך.

בדרך נתקלנו בשני שומרים מעט חיוורים שאמרו לנו שהם ניסו לסלק אישה שפתחה אוהל באחת הכיכרות במקום להיכנס לאיזה שהוא פונדק. היא צרחה עליהם קצת אבל הם בסוף הצליחו לגרום לה לזוז. הם אמרו לנו שהיא הייתה בדרך אל השער הצפוני. אז רצנו אל השער הצפוני. השומרים שם לא היו מוכנים לפתוח לנו את השאר באמצע הלילה ככה סתם אז איידן הציע שנקפוץ מהחומה כדי לא להכריח אותם לחרוג מסמכותם. הוא קפץ ושרד את הנפילה לא רע. אני העדפתי להשתמש בטכניקת ‘הצעד השופע’ אז במקום לצעוד מעבר לשפת החומה, צעדתי מעבר לשפת המרחב והופעתי לידו בצורה שקיוויתי שתפחיד קצת את מפקדת המשמר.

אחרי עוד כרבע שעה של הליכה וריצה במעלה הדרך, מצאנו מחנה לילה קטן על סף החורשה. האישה ששם באה אלינו מוכנה להילחם אבל איידן הרגיע אותה ולאט לאט, לפי איך שדיברו אחד אל השני, התחלתי להאמין שזאת באמת הייתה אישתו. היא סיפרה לנו סיפור מרשים על איך מותה זויף בזמן שהיא נחטפה לעבדות. איידן רק רצה לקבל את אשתו חזרה ולכן התקרב כדי לחבק ולנשק אותה. הייתי צריכה לשים לב. הייתי צריכה לחשוד יותר. אבל לא שמתי לב. וכמה שאני לא אוהבת לצאת לטיולים ארוכים באמצע הלילה, לא חשדתי. והיא הספיקה לשלוף את הניבים שלה ולנשוך אותו לפני שהספקתי להגיב. זאת טעות שלא אחזור עליה בקרוב.

ניסיתי לקרוע אותה ממנו קודם אך זה לא צלח. איידן גם ניסה להוריד אותה ממנו עם פרץ של אנרגיה קדושה והצליח בהחלט לעשות לה נזק. ולבסוף, בלית ברירה, טענתי את ידיי באנרגיה חשמלית והכנסתי לה אגרוף בצלעות. ממה שידעתי על ערפדים, לא ציפיתי שזה יעשה את זה כל כך מהר אבל היא התפזרה מיד לענן ערפל והחלה לברוח. איידן רצה להמשיך לרדוף אחריה. אני רציתי לחזור חזרה לשאר החבורה שחיכתה לנו אבל איידן כבר התחיל לזוז. אז באתי לנסות לעקוב אחרי ענן רק קצת נראה יותר מ’כמעט שלא’ אבל דרכתי על ענף לא במקום וכמעט חטפתי מכה מאחר ועד שהספקתי לרכז חזרה את תשומת ליבי, הענן נעלם.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 146, המשך ויום 147

במסדרון, פרנץ שאל אותי למה אני כל כך נחושה להרוס את הלקח, הוא לא חשב שעמידה לצד החפים מפשע היא משהו שאני עושה. ובכן, כך הסברתי לו, הוצבתי בכפר ההוא כדי לשרת אותו ולהגן עליו. נתתי את המילה שלי. ועכשיו הכפר הזה הוא עפר ברוח. הדבר היחידי שאני עוד יכולה לעשות כדי לעמוד במילה שלי הוא לנקום את נקמתם.

כשהגענו חזרה אל איידן וקוג בחדר הקבלה, הסברנו להם מה קרה ומה נאמר. חיכיתי שמורנה והעוזר שלה ילכו לפני שהעפתי צלחת מהשולחן והתרעמתי על כך שהן נהגו לקרוא לאורקית הזאת חברה. ועכשיו, היא מדברת על לכבוש את קארנאת’ ולהשתמש במפלצת עצומה כי היא שימושית. מרתה הסבירה כי המשפחה שלה נמצאת בשטחה של מורנה. אז ציינתי את המובן מעליו, שאם כך, כדאי להוציא אותם ממנו. עדיין הייתי עצבנית אבל הגיע הזמן ללכת.

בשביל לשמור על סודיותו של המחנה של הגבירה, מרתה טילפרטה אותנו לדוסלדורף קודם. זאת הייתה עיירת איכרים פשוטה. הלכנו לדבר עם מנהל הספרים שם כי מרתה רצתה לשאול אותו כמה שאלות. הבנתי שהם מכירים אותו מקודם אבל זה לא הרושם שהוא נתן כשהוא טרק לנו את הדלת בפרצוף. לקחתי כמה צעדים אחורה והפניתי את גבי. זאת אחת מהתגובות שאני רגילה אליהן אז לא רציתי שנוכחתי תהרוס את מאמצי הדיפלומטיה. אבל אז הוא החל לנקוש בחוזקה על מחבת מבפנים וראיתי שהחוואים מסביב מסתכלים לכיוונו, חושבים אם לבוא לעזרה או לא. הנדתי את ראשי לכיוונם לשלילה.

לבסוף הבנו ממנו שמורנה עשתה להם טוב. היא שיחררה את הצמיתים ומשלמת להם בסדר. זה קצת הפתיע אותם. משם טילפרטנו חזרה אל המחנה של הגבירה וסיפרנו לה מה עשינו ומה למדנו. לא היו לנו כרגע את האמצעים לתקוף את מורנה ישירות. אבל שבינתיים יש משהו שאנחנו יכולים לעשות לטובת המאמץ המלחמתי. מרתה התחילה להתווכח עם הגבירה על זכויות צמיתים ואיך אולי אפשר להשתמש בכוח פוליטי כדי להשיג יותר אנשים לצידה אבל היא לא התקדמה יותר מדי. אותי עניין אם לעשות מה שהיא רוצה, לפשוט על שיירת אומנות, ייפגע בטופר או יעזור לנו להגיע לכך. היא אמרה שבזאת נתרום למרד. ובכן, לעזור למישהו שיכול בעתיד לעזור לי יכול להיות שווה כמה ימים של עבודה.

לאחר מכן הלכנו לשאול כמה שאלות את ערימת העצמות שנשארה מהקרב אתמול. הדברים בהם הוא השתמש עלינו נקראים אקדחים. הם המצאה של סאייר ומצריכים כדורי מתכת מותאמים שנקראים קליעים ותערובת כלשהי שנקראת אבקה שחורה. וכרגע אין לנו כי האקדוחן הזה יירה באמצעות קסם. פרנץ, עם כל הידע הנרחב שלו, ניסה לייצר קצת אבקה כזאת לפי התיאורים שקיבלנו אבל לא הצליח. אני ביליתי את שאר אחר הצהריים בבחינת הנשקים וניסיון להבין איך משתמשים בהם ולהרגיש איך אני מסתדרת איתם לפי התיאורים של הגופה.

כשקמנו בבוקר, התארגנו ליציאה לוולייאר, עיר גבול מבוצרת, לפי ההנחיות שנתנה לנו הגבירה. שם יפגוש אותנו איש קשר שלה שיארגן לנו מקום בפונדק. וכמה ימים לאחר מכן, כשיודיעו לנו, אנחנו אמורים לתקוף את השיירה. מרתה נעלמה לכמה שעות על הבוקר אבל כשהיא חזרה, יצאנו לדרך. הגענו אל הפונדק עצמו לקראת הערב ושם פגש אותנו ברטהולד. הלכנו לישון במטרה להתחיל הכנות למחרת.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638-, המשך

ניסיתי למשוך את זנבי חזרה אך הוא לא עזב. לא ידעתי מה עוד לעשות. באתי לתפוס את ידו ולגרום לו לשחרר אך היא כבר לא הייתה שם. ולפני שפגעתי בשולחן, הוא כבר משך אותי לסיבוב שכמעט גרם לי להחליק וליפול. הסתובבתי חזרה. הוא הזיז באיטיות את כיסאו אחורה כך שכבר לא יכולתי להגיע אליו מעבר לשולחן. האדרנלין כבר אחז בי. זינקתי מעבר לשולחן עם בעיטה לכיוון ראשו אבל הוא נע מתחתיה כאילו ראה אותה מגיעה מקילומטרים. נחתתי לידו ושלחתי בעיטה אחורה אליו. הוא הסתובב, לקח את רגלי איתו, כופף אותה עם מכה לאחורי הברך וזרק אותה אותי לרצפה.

אבל הוא לא התקיף אותי. הוא נתן לי זמן לעמוד שוב, למצוא את מקומי ולהתכונן. לקחתי צעד זהיר אחד. ואז עוד אחד. נכנסתי קדימה עם אגרוף לכיוון הראש. ואז עוד אחד. אחד לבטן. ברך. רגל להכשלה. מרפק לצוואר. וכל פעם, הוא או הסיט את התנועה הצידה בלי כמעט לשנות את מיקומו או פשוט כבר לא היה שם. ואת התנועה האחרונה הוא חסם, תפס לי את המרפק ואת פרק היד, כופף אותן מאחורי גבי והצמיד אותי לשולחן.

פסגת כושרו של האיש הזקן כבר הייתה הרבה מאחוריו אבל הידע שלו רק הצטבר והבשיל עם השנים. הרגשתי שאין הרבה כוח מאחורי האחיזה אבל הבריח היה מושלם. הוא היה יכול לשבור לי את היד בתנועה קצרה וקלה יותר מאשר שבירת ביצה. ואחרי כל זה, לא ניכר שום עצב או כעס או תדהמה בקולו.

“ראת’אריאל… גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין כל כך חסרת כיוון. חסרת איפוק ושליטה עצמית.”

זה עיצבן אותי וניסיתי להתנער מאחיזתו אך הוא הזכיר לי, עם רק קצה סיכה של כאב, שהוא ישחרר אותי כשהוא ירצה ולא לפני.

“תפקידך אינו להבין או להחליט. יש לך עדיין כל כך הרבה ללמוד, כל כך הרבה להפנים. אני לא שולח אותך לכפר נידח כדי להרחיק אותך מעיני הציבור, כפי שאת בוודאי חושבת לעצמך. אני שולח אותך לשם כי שם את נחוצה. עברך, כישורייך והדרך שאת מפעילה אותם ימצאו בית חם בסינגורד. האנשים שם אנשים פשוטים, בלי הרבה דעות קדומות ויקבלו אותך בשמחה. הנציג שלנו ישמח לכל עזרה שרק יקבל. ושם תמצאי את המשך דרכך. אולי לא בהכרח את מה שאת רוצה אבל בהחלט את מה שאת צריכה.”

“ומה זה אמור להביע?!”

“לא אוכל לגלות לך. רק את תוכלי לגלות בעצמך. אני אומר לך את המעט שנתגלה לי.”

“ומה ימנע ממני ללכת לאן שאני רוצה ולא לאן שאתה שולח אותי?”

“כי את הולכת להבטיח לי שתלכי לשם. ואני יודע שאת עומדת במילתך.”

“אחרת מה? לא תשחרר אותי? תשבור לי את היד?”

“לא,” אמר ושחרר. התנערתי מאחיזתו ולקחתי צעד אחורה, מעסה את מרפקי. הוא צדק. הייתה לו את היכולת העל טבעית כמעט תמיד להיות צודק. תמיד לדעת יותר. והוא עדיין היה כנראה האדם שכיבדתי יותר מכולם. על כל מה שעשה בשבילי, על שעזר לי למצוא את מקומי, על שאימן אותי ונתן לי מטרה, שעזר לי כשבאמת הייתי צריכה עזרה ואף אחד היה מקבל אותי מרצונו החופשי. וסך הכל, כמה ארוכה יכולה להיות המטלה הזאת? שנתיים? שלוש? לא כל כך הרבה בהשקפה הרחוקה.

לא היה עוד מה להגיד. “אני מבטיחה, אבי,” אמרתי וקדתי עמוק.

נשארתי לישון במנזר באותו הלילה. אכלתי בפינה בשולחן קטן. אח אחד שהכרתי בא להגיד לי שלום מהוסס. כל השאר לא היו בארוחה או כבר לא היו במנזר. למחרת יצאתי לדרך.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

-יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638

לא יודעת למה ציפיתי כשאחזור. גם אחרי שנים, הרבה מאוד שנים, במנזר, האחים והאחיות האחרים הסתכלו עליי כמו חוצנית. וגם כשיצאתי אל הכפר, בפעמים המעטות בהן זה קרה, השתדלתי להסתיר את זהותי עם ברדס ולקפל את זנבי מתחת לגלימות כדי שלא למשוך תשומת לב. כי כשמשכתי תשומת לב, לרוב הפחדתי ילדים וגרמתי לחלחלה אצל המבוגרים.

למזלי, מי שהיה בעמדה הקדמית זיהה אותי והשערים נפתחו כשהתקרבתי. נכנסתי פנימה והם נסגרו מאחורי. חיכיתי שהאח ירד מהעמדה לברך אותי לשובי אבל הוא עצר בקצה המדרגות ואמר, “ראת’ריאל, אב המנזר ביקש שתסורי למשרדו כשאת חוזרת.” ואז הוא עלה שוב אל העמדה.

לא ציפיתי לברכה חמה יותר אך זה עדיין היה מעט עצוב. לא הייתה ברירה, כך הנחתי, והלכתי אל משרדו של אב המנזר. עברתי בדרך ברחבה שם התאמנו המחזור הבא של הנזירים הלוחמים. נזכרתי שרק לפני… טוב, שנים עברו מאז שאני הייתי שם על הרחבה, יום ולילה, באימונים שנראו כאילו לעולם לא יגמרו. את המטעים ראיתי מרחוק אבל לא עשיתי את העיקוף בשבילם כדי לא להתעכב.

המנזר עצמו לא השתנה. הוא כנראה לא השתנה כבר כמה מאות אם לא אלפי שנים. אז ידעתי את הדרך אל אב המנזר במדויק. לא לקחתי את הקיצור שעבר דרך המטבח. לא רציתי להפריע להם או להפתיע אותם. ולבסוף עמדתי מול דלת העץ הגדולה ודפקתי עליה קלות. “מותר,” אמר הקול העתיק מבפנים אז פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.

אב המנזר היה אדם עתיק. אני לא זוכרת מתי הוא נכנס לתפקיד כי זה היה כל כך מזמן. אבל בעוד שמונים ושש שנים היו כמחצית חיים בשבילי, בשביל בני אדם, היה זה דיי והותר. וכך נראה אב המנזר. התקדמתי עד שעמדתי מול שולחנו, הנחתי את תיקי על הרצפה וקדתי קלות. “אבי.”

“שבי, ילדתי,” הוא אמר אז התיישבתי על אחד מכיסאות הקש שבצד הזה של השולחן. “עבר הרבה זמן, ילדתי,” הוא המשיך. “קיבלתי מדי פעם הודעות על מעשיך ו… שמחתי שמצאת מקום שבו היית שימושית. ועכשיו חזרת אלינו לאחר ששירותיך אינם נחוצים יותר?”

“כן, אבי. המלחמה נגמרה. לאציל כבר אין צורך בי. מיציתי את שירותי לו ועכשיו חזרתי לשרת את צורכי המנזר.”

“וכך תעשי.”

“האם יש צורך במדריכים למחזורים החדשים, או בחוליות סיור או ציד?”

“לא, ילדתי,” אמר אב המנזר וחייך. “אין לנו צורך באלו.”

חששתי שכך יהיה, שהוא לא ירצה אותי כדוגמה לנזירים צעירים או כחזית הפנים של המנזר. “אולי קוטפים למטעים, מלקטים, טבחים?”

“לא. משימות אלו הן לדורות הצעירים יותר וכבר מזמן מתחת לכישורייך.”

אז הם לא רצו אותי בכלל בחזרה? “אז מה אוכל לעשות, אבי?”

“יש כפר קטן כתריסר ימי הליכה דרום מערבית לנו שנקרא סינגורד. הוא קטן אך מספיק גדול בשביל להצדיק מקדש קטן. כבר יש שם כומר שמנהל את הקהילה אך הוא התריע בפנינו כבר פעם או פעמיים כי הוא לא מרגיש בטוח שם בגלל עלייה בתקריות של שוד ותקיפה בדרכים. הוא צריך מישהו שיעזור לו, בעיקר בתחום בו את מצטיינת.”

אולי זה נשמע כמו הצבה נוחה למדי אך לא כך הרגשתי באותו הזמן. אז יכולתי רק להרגיש את הזעם מצטבר. תמיד כיבדתי את אב המנזר על הידע והניסיון שלו. אך זה הרגיש כאילו מנסים לשים אותי בצד, מתחת לאבן, איפה שלא ירגישו שאני קיימת, במקום בו אוכל, במקרה הגרוע, לא לגרום הרבה נזק. תדמיתי. “אז זהו. זה הגורל שלי? לבלות את שארית חיי כשומרת הטף של כפר קטן בקצה הארץ?! ומה עם ההורים שלי? אני אמורה לשכוח שהם היו קיימים? לשכוח שאני מחפשת כבר כמעט שמונים שנה וכל מה שאני יודעת זה שאימי הייתה כנראה בת אדם?!”

מרוב כעס לא שמתי לב למה שאני עושה ובעוד אני קמה, נשענת על השולחן ומקרבת את פרצופי אל זה של האב, זנבי התנופף קדימה והעיף הצידה את הכוס שעמדה על השולחן. וכשחזר מהתנועה, אב המנזר תפס אותו בידו בלי לחשוב או לנסות פעמיים. הבטתי בתדהמה על מהירות התגובה.

“זה לא כל כך פשוט, ילדתי,” אמר.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

Describe Her in Different Places

Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.

(more…)


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

Describe Her in Different Places

Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.

(more…)


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

Describe Her in Different Places

Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.

(more…)


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 146

היום התחיל עם חמישתנו גוחנים מעל שתי גופות. יותר נכון, גופה אחת של אורק ואחת ערימת עצמות שהייתה בעבר אל-מת כלשהו. בדיון המקדים, ציינתי את כך שאני רוצה לשאול את ערימת העצמות כמה שאלות על מטות הפיצוץ בהם השתמש עלינו. ואני בטוחה שגם קוג, שקיבל אחד כזה בגב, יישמח לדעת יותר.

אבל מכיוון שהייתה לנו פגישה מתוכננת עם מוראנה, גופתו של סאבאג’אג הייתה צריכה לבוא קודם. אז הם התחילו בלשאול אותו על הטופר ומה הם אולי מתכננים ולמה הם ניסו לחטוף אותו. קיבלנו קצת מידע מעניין. מתברר שהתוכניות של הטופר נרחבות יותר ממה שחשבנו. או, לפחות, נרחבות יותר ממה שאני חשבתי. אבל, זה לא נורא מפתיע אותי. לא פעם אחת האשימו אותי במיקוד מעט צר מדי. אני לא רואה בזה בעיה חמורה כל כך. אבל כן היה טוב לדעת שמה שאנחנו רואים שהטופר עושה זה רק חלק קטן מהתוכנית הכללית.

אבל לפני שהגענו אל העצמות, החליטו כי הגיע הזמן לדבר עם מוראנה. ולהחזיר לה את הגופה של אח שלה. טילפרטנו אל החצר הראשית שלה, היישר אל עוד מסדר תרגול רק הפעם של פלוגה של שלדים. ביקשנו להיכנס ולדבר עם מוראנה והגמד שערך את התרגול כיוון אותנו אל חדר הקבלה של הטירה. שם חיכינו למוראנה עד שהיא הגיעה, לבושה בשריון לוחות מלא וחרב גדולה על הגב. אני לא יודעת אם היא ניסתה לעשות עלינו רושם או לא. אבל לא נורא התרשמתי בכל מקרה. ומשם הדברים רק הדרדרו.

היא התחילה בלשאול מה קרה מאז הפעם האחרונה שהתראו כשהיא שלחה את החבורה לחפש את אחיה. מרתה סיפרה על הצרות שהיו להם בת’ריין ואני דיי ניסיתי לשמור על נימוס מסוים כי כל מה שעניין אותי היה לדבר עם היצור בעליית הגג, שמקורות מוסמכים אמרו כי יוכל לספר לי איך להשמיד את הלקח, ואולי לחטט בספרייה של הטירה.

ואז מורנה אמרה כי היא תומכת בתוכניות של הטופר כי מה שמעניין אותה הוא כוח ושליטה. אני מסוגל להבין את הרצון בכוח אבל מכאן ועד רצח חסר מטרה ושימוש הדרך ארוכה. קפצתי אגרופים והסתרתי אותם מאחורי גבי. קיוויתי שגם אף אחד לא שם לב אם העור שלי נהיה קצת אדמדם יותר. הסיבה היחידה שלא זינקתי עליה באותו הרגע היא כי במגרש הבית שלה, מי יודע אילו יתרונות היא כבר הכינה לעצמה. ואני דיי בטוחה שאני היחידה שהרגישה ככה. איידן הסכים להודיע לה מראש אם באיזה שהוא שלב הוא יתכוון להרוג אותה. אני לא הבאתי דבר כזה. אבל מכל הדיבורים, נהיה למורנה ברור כי אני רוצה לשאול את היצור שלה שאלות שכנראה יהיו לרעתה בעתיד אז היא לא הסכימה לי ללכת לראות אותו. וכשהיא כנראה מחזיקה גדוד של אל מתים תחת פיקודה, לא יכולתי לעשות דבר עכשיו. אז לפחות הלכתי לספרייה.

ממה שהצלחתי לגלות עד עכשיו, השפה שאני לא מסוגלת להוציא מראש היא שפת שאול. אבל כשהעוזר של מורנה הביא אותי לספריה והוא הביא לי ספר בשפת שאול שביקשתי, לא הבנתי בו מילה. כשהסברתי לו שאני מחפשת מידע על מי ומה אני, הוא ביקש ממני להתפשט. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שאם יוכל לראות את כל מאפייני הגוף שלי, אולי יוכל להגיד לי יותר על עצמי. אז הורדתי את הגלימה ואת חליפת הנזיר שלי והשארתי הכל חוץ מהבגדים התחתונים על הרצפה. הוא הסתובב סביבי ובחן כל חלק בי ואז הודיע לי שצורת הקרניים שלי לא מתאים לאורך הניבים שלי שלא מתאים לטפרים שלי שלא מתאימים לצורת הרגליים שלי או לאורך הזנב שלי ובכלל אין לי כנפיים אז מאוד לא סביר שאבא שלי הגיע מהשאול. לכן הייתי חייבת ללכת לדבר עם הייצור בעליית הגג, לפחות בשביל לשאול אותו על עצמי.

כשהגעתי לשם, פרנץ ומרתה בדיוק סיימו לשאול את מה שרצו והיו בדרך החוצה. וכשמורנה, שליוותה אותם, ראתה אותי, היא כבר התחילה לאיים לזרוק אותי החוצה. אבל ביקשתי ממנה הזדמנות בכל מקרה. השארתי את התיק וחגורת הסכינים שלי בחוץ ואמרתי לה שתדקר אותי הגב אם לא תאהב את מה שאני שואל. ואז ניגשתי אל הייצור שנראה כמו מלפפון גדול עם צלעות חיצוניות והרבה יותר מדי זרועות, עיניים ופיות. אבל התעלמתי מזה ומהפרה על השולחן שהוא שאב לאורך הזמן. פשוט צעדתי אליו, הורדתי את כיסוי הראש שלי ושאלתי, ‘מה אני?’

אחרי שעברנו את כל תקלות התקשורת ומורנה הסבירה לו שאני מחפשת את מורשת הדם שלי, הוא ציין כי אבא שלי לא מגיע מהשאול, אלא אוני ממישור החלומות. והשפה שאני יודעת היא כנראה לא שפת שאול אלא קורי. אבל כששאלתי אותו אם יש לי איזו שהיא דרך למצוא את אבא שלי, הוא אמר שהוא יכול לחשוב על משהו אבל זה ייקח לו קצת זמן ויש גם את הפרוייקט שמורנה נתנה לו אז… בערך שלוש שנים. זה מה שקורה כשמתעסקים עם יצורים שחיים לנצח. הרכנתי את ראשי, גם כמחוות שלום אבל גם בעצב, ופניתי ללכת.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.