The Less Interesting Times

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי משתמש בגוגל פלוס יותר ויותר.

כנראה בעקבות כמה תוכניות של TWiT ששמעתי הבנתי כי בארצות הברית (ואולי גם בארץ, למרות שפחות נראה לי) הוא לא ממש תפס אבל הוא דיי התפוצץ בכל שאר העולם. ואם כן מתעלמים מכמה טיעוני פרסום מטופשים, עדיין יש סיבות טובות להעדיף אותו על Facebook. ואישית, אני דווקא מאוד אוהב את זה שפחות צפוף שם. כן, גם שם יש שטויות, בדיחות ודברים חמודים שעולים ככה סתם מדי פעם אבל הרוב, לפחות ממה שאני רואה באנשים שאני עוקב אחריהם, מאוד ענייני.

ויותר מזה, מכיוון שהוא מחזיק לי את יישום השיחה של גוגל בצד, אז אני מחזיק אותו פתוח כל עוד אני ליד המחשב וככה יותר נוח לי לדבר ישירות עם אנשים. ובנוסף, בגלל הצורה שהוא בנוי, אני יכול לקרוא לאנשים בקלות, לשלוח הודעה למי שאני רוצה, אולי אפילו לארגן עצומות ותנועות והכל עם רק כמה סימנים פשוטים.

אני לא אהיה כמו אותם האנשים שמפרסמים 500 מיני-הודעות חדשות כל יום ואני גם לא נוטש את הבלוג, אני עדיין אשתמש בו בשביל נושאים גדולים, אבל אני כמעט כל יום מוצא עוד משהו נוח או שאני אוהב בפלוס. אני מקווה שעוד אנשים יבינו את זה ושלא יקרה מקרה Wave.

ועכשיו, חזרה לדברים שמענין אותי לדבר עליהם: איך באמת אמורים ללמוד.

נתחיל עם איך שהמאמר מתחיל: כל מה שאתם יודעים על איך ללמוד כמו שצריך שגוי. תתחילו מההתחלה.

הטיפים:

1. אל תתקפו נושאים. אל תנסו להצליח בדבר אחד ואז לעבור לשני. צריך לעשות כמה דברים בו זמנית. זה פשוט מקדם יותר מהר. כנראה הקישוריות של מספר דברים דומים עוזרת למוח לקלוט. אבל אם עושים את זה, צריך לשים לב שהנושאים קשורים.
2. תלמדו בכל מיני מקומות. זאת אומרת, אם אתם רוצים לזכור את מה שלמדתם במקום שאינו חדר העבודה שלכם. וזה לא קשור אם לומדים מתמטיקה, תכנות, שפות או ריקוד.
3. קחו מרחק בין זמני למידה. אם לומדים ומחכים אז שוכחים ככל שהזמן עובר, זה טבעי. אבל אם לומדים ומחכים ולומדים אז ככל שהזמן עובר, לומדים יותר בפעם השנייה. פעולת הזיכרון היא כאילו למידה כפולה. אבל חשוב שהמרחק יהיה מספיק כך שלא יהיה קל להיזכר אבל עדיין אפשרי.
4. תרשמו הערות אחרי השיעור לא במהלכו. במהלך השיעור אתם מעתיקים ופועלים במצב קצרן. לאחר השיעור, אתם מכריחים את עצמכם להיזכר ולעבוד קצת קשה יותר בשביל החומר שלכם. ככה זה עובד יותר טוב.

ומה רציתי להגיד עליהם? למען האמת, אני לא זוכר. שמתי לעצמי את המאמר הזה לקריאה לפני דיי הרבה זמן וכנראה שרק בשביל לקרוא אותו וליישם. אז… זה פה עכשיו ובעברית. אני מקווה שזה יעזור גם לאחרים. ואני מקווה שאני אזכור באמת לעשות את זה בפעם הבאה שאני צריך לדחוס למבחן או משהו דומה.

בימים הקודמים ליום הזיכרון התחלתי לחשוב על כל האנשים שאני צריך לזכור, על כל האנשים שאיבדתי או שהייתי צריך ולא יצא לי להכיר. ואני חושב שבגלל זה יום הזיכרון כל כך חשוב לי, כי זה לא רק יום הזיכרון שבו זוכרים את מי שהקריב את חייו במהלך שירות המדינה אלא כל מי שכבר לא איתנו וחבל.

באופן לחודי, ביום הזיכרון יש לי את סבא שלי (מצד אמא) ודוד שלי (בעלה של אחותה של אמא) שלא יצא לי להכיר כי הם נהרגו במלחמות לפני שנולדתי. הם שירתו את המדינה עד שזה הרג אותם. אבל אני לא חושב שהם היחידים שצריך לזכור.

סבתא שלי (מצד אמא), יצאה מאירופה והגיעה לארץ עם משפחתה בתחושת שליחות. הם היו ממקימי הקיבוץ שבו גדלתי. אולי סבתא שלי לא עשתה משהו גרנדיוזי כמו לסחוב פצוע על הגב תחת אש אבל היא תרמה בדרכה שלה ונפטרה בשיבה טובה אחרי שנים ארוכות של להיות אמא, סבתא וחברת קיבוץ. ואם זה מעניין, סבתא הייתה היחידה שאני זוכר שבאה לבריכה והשגיחה עליי כשלא יכולתי ללכת לבד. והיא לא הייתה צעירה כשהיא עשתה את זה.

סבא שלי (מצד אבא) עשה המון בשביל המולדת שלו. הוא היה חלק מכוחות המחתרת נגד הבריטים לפני הקמת המדינה והוא היה ממקימי ומגיני הקיבוץ בו גדל אבא שלי. הוא תרם ובנה וארגן ותכנן ועשה כל כך הרבה דברים שפסקה אחת של טקסט לא תספיק להכיל את כולם. הוא אולי לא נפל בשירות המדינה אבל הוא עשה בשבילה הרבה וגם זה ראוי לציון.

סבתא שלי (מצד אבא) הייתה לא פחותה מסבא וגם עשתה הרבה דברים למען הקהילה. דברים שלצערי איני זוכר בלי עבודת השורשים לפני וחבל. אבל גם אותה ראוי לזכור.

בצבא גם איבדתי חבר בנסיבות שאני עדיין מחשיב כמחשידות ובטכניון איבדתי עוד אחד. הם היו צעירים ואחד מהם עוד לא הספיק לשרת ממש את מדינתו אבל גם אותם אני זוכר.

זה סוג של יום אבל מרוכז. כל האזכרות, כל הטקסים, כל התמונות וכל הזכרונות. הכל ביחד, במכה אחת, במקום אחד. רק בשבילי.

אני לא טוען שאני היחידי עם כזה לקט של רוחות מאחוריו. ואולי אני גם לא היחידי שמרגיש ככה ביום הזיכרון. אבל זה מה שאני מרגיש. ככה אני מרגיש את זה. אני חזק ועומד בזה לאורך כל השנה. גם כשאני מבקר בקבר של אסף, כל ינואר מחדש, אני נזכר ומניח אבן ומחבק חברים ומנחם את המשפחה. ביום הזיכרון אני מרשה לעצמי להשתחרר, לנקז ולנקות את כל מה שהצטבר.

וככה, בערב אחד באזור אפריל-מאי, גבר בן 28 בוכה.

ביום שישי יצאנו, מעין ואני לעשות קניות בחנות מאוד מיוחדת ברמת השרון. מעין קנתה לעצמה מתנת יום הולדת מאוחרת, חומרי יצירה מוכוונים יצירת חותמות במיוחד, ואני ניסיתי לא להיות מציק יותר מדי. הסכין היה יקר אבל מאוד שווה את זה וכל השאר דווקא לא היה יקר מדי. וכמו שאמרתי למעין, אם היא מכוונת לטווח הארוך, אז שווה להשקיע יותר במכשירים וחומרים איכותיים.

לאחר מכן, הלכנו ל-Office Depot לקנות קצת מחקים כי לא ממש מצאנו בסיסים לחותמות. אני לא יודע למה מעין חשבה שזה מוזר אבל מבחינתי, לבוא לקופה עמוסים במחקים ושום דבר אחר זה נורמלי לחלוטין ואין בעיה עם זה.

לארוחת צהריים פינקנו את עצמנו. מעין בדלי פסטה איכותית ואני במנה פלאפל שרציתי כבר שבוע בערך. והפלאפליה שמעין כיוונה אותי אליה הייתה בהחלט איכותית ועובדת בצורת ‘האכל את עצמך’ שאני מאוד אוהב. היה טוב.

לאחר מכן חזרנו וניסינו קצת לסדר את הבית ולקדם עניינים חשובים. אני הלכתי לראות עם עמיחי את Cabin in the Woods ומעין נשארה בבית עם חומרי היצירה שלה. וכנראה טוב שכך.
דעתי על Cabin in the Woods: יש לי בעיה אחת, אין לי בעיה עם דברים שהציקו לאחרים. אי אפשר להגיד יותר מדי על הסרט בלי להרוס אותו. הוא מגניב, שנון ונהדר. חובה לכל חובב אימה, ג’וס ווידון וסרטים עם מודעות עצמית. ולמה טוב שמעין לא באה? זה לא סתם סרט אימה. זה כל סרט אימה. לכו.

חוץ מזה, אני מנסה עכשיו לסיים כמה תרגילים דחופים, שבינתיים לפחות מעניינים. אני משחק את Legend of Grimrock, נהדר לכל מי שהתגעגע למשחקי התפקידים הישנים והטובים כמו Eye of the Beholder ורוצים משחק שבו עיקר העניין הוא טקטיקה ומחשבה, לא חפצים ולהרביץ לדברים. אני מנסה לכתוב כמה דברים: ביקורת למשחקיה – מתקדם… מתקדם… ומאמר ללפריקון – עובד פחות טוב ממה שהייתי רוצה, אני לא כל כך טוב בניתוחים מעמיקים.

עוד מעט יום הזיכרון. אני איפה שהוא בין מצפה לו וחושש ממנו. אולי אפילו בניצב לסקאלה בכלל.

דבר ראשון, תודה רבה לאשתי המדהימה מעין ולהוריה על המתנה הנהדרת הזאת. רציתי אותו כבר הרבה זמן, וכבר הרבה זמן שקודמו מקרטע וכושל. קיבלתי הבטחה שאקבל אותו ואת בת זוגתו בסוף הלימודים אבל מעין ראתה את הקודם המתפרק והחליטה שליום ההולדת מגיע לי קצת הקדמה.

על מי אני מדבר? עליו.

זה ה-G700. לדעתי, העכבר הכי טוב בעולם כרגע. כן, יש עכברים שעושים דברים מסוימים טוב יותר: ה-Razer Mamba מדויק יותר וחזק יותר (אבל כמה הבדל כבר יש בין 5700 ל-6400 dpi?). ל-Naga יש יותר כפתורים אבל העיצוב שלו נוראי. בכל מקרה, אין עכבר שמשלב את היכולות של ה-G700 כל כך טוב. 13 כפתורים, אחיזה נהדרת (למען האמת, הוא מתאים ליד שלי כמעט מושלם), הוא עובד על סוללת AA רגילה (בלי סוללות עצמאיות כמו של ה-G7 הישן שלי או העכברים של Razer), המקלט המיניאטורי מאפשר לי להשאיר אותו מחובר לנייד, יש לו אפשרות לעבור מגלילת click-by-click ל-free-spinning, אפשרות הגדרת מאקרואים משתנים, הוא יכול לעבור מאלחוטי לחוטי ברגע אם רוצים מהירות וחוסר הפרעות, הוא נבדק עד 8 מיליון מיליון לחיצות ו-250 קילומטר (עם רגליים מתחלפות), יש לו משטח מגע גס לאחיזה. הוא פשוט מדהים. זה באמת העכבר הכי טוב שיש.

אני זוכר שכבר אמרתי בעבר שכל מה שבאמת צריך בשביל יום הולדת כיף זה שאנשים יזכרו שזה יום ההולדת שלך.

כן, אני תמיד אשמח למתנות ענקיות, בילוי מדהים ושכל משאלותיי יתגשמו. אבל אני גם יודע שזה לא ריאליסטי. אני רגיל להסתפק במועט. אבל המינימום שאני צריך בשביל באמת להיות שמח ביום ההולדת הוא לשמוע שלאנשים אכפת. ובאמת, זה אפילו לא צריך להיות אכפתיות עמוקה. מספיק שהיה להם אכפת מספיק כדי להוסיף לעצמם תזכורת בלוח שנה.

ומהבחינה הזאת, אני חושב שכבר, ויום ההולדת הזה עוד לא הסתיים, היה לי יום הולדת מוצלח.

אמא שלי, אמא של מעין, אדי, רומן, בת דודתי שירי, ניקו, שונית, ירון, אפילו שתיים מהתלמידות שלי בנחשון (טוב, אמרתי להם אתמול. P-:). לכל אלו היה אכפת מספיק בשביל לזכור איך שהוא, לא משנה איך, שיש לי יום הולדת. וכל פעם שקיבלתי איחול, חייכתי עוד קצת.

וכמובן, לא שכחתי, אישתי המדהימה שתחיה עצרה את כל מה שהיא עושה בשתי דקות לחצות בלילה והתחילה לשיר לי יום הולדת שמח.

תודה לכולם.

ומעיני, אני אוהב אותך. תודה רבה רבה.

Is this Thursday.

Don’t miss it, give someone a high five!

And don’t forget to count, let’s keep score. >:-)

לפני שבועיים הייתי בסיור במשרדים של Better Place. הייתה את האפשרות בטכניון, זה היה חינם וחופשי ועם שיחה עם נציג שלהם. אז הלכתי.

הגענו לשם אחר הצהריים. ראינו את קומת המכירות, ראינו את סרט ההסבר שבטוח כבר כולם הכירו ויצא לנו לנהוג במכונית. קיוויתי שאוכל לנהוג בה יותר מאשר 200 מטר קדימה ואז חזרה. אבל עדיין, החווייה מדהימה.

כשאני נהגתי ראשון, אמרו לי שהרכב דולק כי פספסתי את הצלצול שאמר את זה. כי זה פחות או יותר הסמן היחידי שיש. לא שומעים את המנוע. רק כשממש מחצתי את הדוושה אז שמעתי שריקה כמעט על קולית שהייתה המנוע החשמלי נותן לי כל מה שהוא יכול. וזה היה דיי הרבה.

אמרו לי שגם המהירות המקסימלית וגם מהירות התאוצה מוגבלת אלקטרונית לבטיחות, שיש תקנות שאסרו עליהם לעשות את זה מהר יותר. אני מאמין שאם לא היו מגבילים אותה, הפלואנס הזאת הייתה עושה פחות מ-13 שניות מאפס למאה.

היה כיף, היה מגניב. קיבלנו הרבה הסברים על המכונית, על הטכנולוגיה שלה, על המחשבה שהושקעה באיך שהיא פועלת והרבה דברים אחרים. השיחה הייתה הרבה יותר על מה הם הולכים להציע, על הפרישה, על להבין את איך הם הולכים לעבוד. היו שהתלוננו שהוא לא דיבר תכל’ס אבל גם בתור טכניוניסטים, כמה אפשר לדבר על הטכנולוגיה שהיא יחסית פשוטה ומובנת. ולמען האמת, הכל כבר היה קיים. מה ש-Better Place עושים זה לתת שירות שלא ניתן קודם והם עושים זאת על ידי שיתופי פעולה עם חברות קיימות ושימוש בטכנולוגיה קיימת.

הם התכוונו להתחיל למכור בינואר, פרישת התחנות והקמת התשתית עוד לא הושלמה אז ההשקה נדחתה ליוני. אנשים מסוימים כבר קיבלו את הרכבים שלהם אבל הפצה, שיווק ומכירות רציניות יתחילו עוד חודש-חודשיים. דעתי הסופית היא שלמרות שהמכונית הזאת לא מתאימה לצרכים שלנו, Better Place כן מכוונים אל החלק הארי של השוק ולכן המכוניות יכולות להתאים להרבה אנשים. ולמי שהיא כן מתאימה לו, אני לא חושב שיש סיבה ממש טובה לא לקנות אחת.

תמונות מעולמות. סדר כרונולוגי.

ביום השני הייתי צריך לעשות את חידון המד”ב הרביעי מוקדם על הבוקר. הבוקר, אני חושב, התחיל בצורה נהדרת. וכשהגעתי לכנס, בערך חצי שעה קודם, הכל זרם חלק לחלוטין. למרות שהמנהלת הייתה צריכה לברוח לי באמצע השיחה, קיבלתי את הפרסים לחידון וההקמה הייתה מהירה ונעימה.
רק ששוב קצת התאכזבתי מכמות המגיעים. זה קצת מוזר לי שמצד אחד לא מגיעים כל כך הרבה אנשים אבל עדיין מקבלים את ההצעות שלי ולפעמים מבקשים במיוחד. וגם ממקמים אותי בשעות כאלו. אני תוהה אם אפשר לשפר את ההגעה על ידי מיקום מאוחר יותר או צבירת יותר באז. בכל מקרה, אני חושב שאירוע כזה צריך לעלות כמו אירוע זול.
אחרי זה הלכתי להדגים קצת משחקים (Give Me the Brain ו-Cowpoker) ואז הלכתי להרצאה של אבנר.
אחרי ההרצאה של אבנר הלכתי להדגים עוד קצת משחקים. הסתכלתי קצת על רני עם The Stars Are Right ועל עופר עם Ninja Burger ואני הרצתי Star Munchkin כמה סיבובים.
ועכשיו אני פשוט חושב שאני עייף ורוצה הביתה.