I had a conversation with Riku Nuottajärvi

This might not mean a lot to a lot of people but it’s something I am very much enthused about!

The story is Matt Mercer tweeted about that music track in a game that just breaks you.

I said it’s the Yehat Theme Music from Star Control II.

1

Then Riku Nuottajärvi liked that tweet and I lost it a bit. And he answered me!

2

That’s the person who wrote a lot of the music that accompanied me through the nineties. So, I’m keeping this as a memento. :)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Life by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ה’

סטטית ממשיכה לשבת בזמן שהדלת נסגרת מאחורי הדממה והדף. היא סוגרת את עיניה ומתרכזת בתפיסה השנייה שלי, עוקבת אחרי ארבע הנקודות השונות מחוץ לבניין. הדממה והדף פונים שמאלה אחרי הדלת, נכנסים אל הסמטה איפה שהיא קולטת את אואטר ומי שהיא כנראה זיקית.
“אז איך קוראים לך?” היא שומעת את זיקית דרך הקשר של איתן.
“אה… איתן?… איתן. איך קוראים לך?”
“מייב.”
“מייב? כמו מלכת הפיות?”
“תראו מי זה פה יודע דברים,” מייב ממשיכה.
“חנון תיאטרון.”
“נחמד. רק שהשם מבוסס על מלכה אירית עתיקה, אחת שיודעת מה היא רוצה ולוקחת את זה.”
“שום סיכוי שזה השם האמיתי שלה,” הדף אומרת.
“הו,” אואטר משתנק לרגע.
סטטית זזה באי נוחות במושבה. “מה קורה שם?”
“היא דחפה אותו אל הקיר,” הדממה מוסיף. “ועכשיו היא נצמדת אליו. מה שלא יהיה שאואטר עושה, נראה שזה מצליח.”
“תראה לי מה אתה יכול לעשות,” מייב אומרת. “עוד לא יצא לי באמת לדבר עם מחונן אחר.”
“את בטוחה שלא יראו אותנו?”
“אל תדאג.”
“הוא מראה לה את האור,” הדממה מוסיף. “אבל הוא כן משתדל להסתיר את זה.”
“זה ממש מגניב,” מייב אומרת. “ניסית למקד את זה?”
“למקד? כמו פנס?”
“או כמו לייזר.”
“אה… לא.”
“אתה צריך. אבל זה לא חייב להיות עכשיו. לעומת זאת, זה כן.”
הקשר מתמלא בקולות מוזרים שגורמים לסטטית להרים גבות ולתהות ואז היא שואלת, “הם מתנשקים?”
“יפ,” הדף אומרת. “לא נראה שהוא מתנגד.”
“אבל,” זיקית אומרת לאחר רגע קל, “כמה שאתה חמוד, יש כמה דברים שאפשר לשפר.”
“מה זאת–” אואטר מתחיל ונתקע.
“הלו? עדיין שומעים?” סטטית שואלת.
“אה…” הדממה עונה ודיבורו מתחיל להאיץ, “היא שמה עליו את היד שלה ויש מין נוזל אפרפר שיוצא ממנה ומתחיל לכסות אותו ולא נראה שהוא יכול לזוז או לעשות משהו. להתערב עכשיו? זה לא נראה לי–”
“הדממה. תרגיע,” סטטית אומרת. “אואטר, אם אתה שומע, תגיד משהו, תעביר יד בשיער, תישען לאחור, משהו.” היא ממתינה לרגע. “יש משהו?”
“לא,” הדממה עונה. “הוא לא עושה כלום. נראה שהוא קפא. הנוזל כמעט מכסה אותו לגמרי. אנחנו לא מתכוונים לעשות כלום?!”
“לא נראה לי שהיא רוצה לפגוע בו. אלא אם כן אתה מזהה שהוא בסכנת חיים, תמתין!”

הדממה ממשיך לצפות. הנוזל שכיסה את אואטר מתחיל לסוג חזרה אל הנקודה בה זיקית נגעה בו, אבל מה שהוא גילה כבר לא נראה כמו איתן. בהתחלה מתגלות סנדלי עקב אדומות גבוהות שנסגרות ברצועות ארוכות סביב רגליים חלקות וארוכות. שמלת מיני אדומה מתחילה הכי גבוה שרק אפשר ועדיין לכסות את מה שצריך. היא גם חסרת גב לחלוטין ותלויה מלפנים עם מחשוף מאוד עמוק. כפות ידיים עדינות מתגלות עם ציפורניים ארוכות ואדומות. גם השיער השתנה לבלונדיני, מתולתל וארוך, וכשהנוזל נסוג לאחור לחלוטין, עומדת לפניהם אישה צעירה ויפהפיה, לבושה בצורה מפתה במיוחד.
זיקית לוקחת את ידה בחזרה ונראה שהאישה חוזרת לשליטה ונאנקת. היא מסתכלת על עצמה ואז חזרה אל זיקית. “מה עשית לי?” היא אומרת בקול גבוה וכמעט צפצפני ואז שמה את ידיה על פיה.


Posted in From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Money or Calling?

I think there are two reasons you might want to do a job: money or calling.

That is, you either want the job because you feel it’s what you should do with your life, like it’s going to make the world a slightly better place, and it’s less like you have to do it and more like you should be doing it.

Then, you might want to do a job because you want the money. It could be that you need the money to survive or you want more money to improve your life or to be able to do more.

And those two are not mutually exclusive. And they are both ok.


Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Payment Structure

I’ve heard and read a lot recently about how companies structure their payments, which employees get what and how much should a CEO be paid. For one thing, I agree with California trying to enforce a maximum difference between a CEO’s salary and lowest paid employee. I don’t think it should be compared to the average salary but the median but it’s a good direction. I know that the community sharing type of structure isn’t for everyone but I like the idea of employees sharing in the benefits of a company like the way pirates divvy up treasure: everyone gets one part. Maybe team leaders get two or three parts. Higher management gets five or six parts. The chief officers might get eight or even ten parts. The point is, after you determine how many parts there are, you divide the revenue. This way, even the lowliest employee benefits when the company is doing better. The top brass earn the most because they do the hardest work, but every employee is invested — and rewarded — in the company being successful.


Posted in Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ד’

“כמה זמן אמרנו שאנחנו נותנים לזה?” איתןהסתכל על שעונו.
“כמה שצריך,” סטטית אמרה בקשר.
“זה כבר הפאב השמיני בעשרה ימים. כבר שכחתי איך אור שמש נראה.”
“אל תתבכיין. אתה רק צריך לשבת שם ולהיראות כאילו אתה שותה. אם החברים שלך היו יודעים מה אתה עושה, כל אחד מהם היה מתחלף איתך בשנייה.”
“כן, המפקדת.” איתן התיישר ושוב העביר את מבטו על הנוכחים בפאב.
“‘סטטית’ זה מספיק טוב.”
“אבל ברצינות,” איתן אמר, אבל הקשר היה שקט. “הלו? מישהו?”
“שקט,” הדממה התריס.
“אני חושבת שאני קולטת משהו,” סטטית הוסיפה.
אואטר הסיט את מבטו לצד אחד של הפאב. סטטית ישבה בשולחן צדדי, סורקת כל מי שנכנס. עכשיו היא הייתה עם ידה על רקתה, כאילו יש לה מיגרנה. הוא הסתכל לצד השני. הדממה והדף ישבו בשולחן בצד השני. הדף נראתה מאוד מרוכזת באיזה שהוא קוקטייל בעוד הדממה ישב דרוך, אצבעותיו לבנות סביב הבירה שהחזיק.
“בעוד 3…” סטטית התחילה, “2… 1…”
הייתה שנייה מתוחה נוספת שהרגישה כאילו כל הפאב האט ואז חזר לעצמו כשבדלת עברה אישה צעירה. עשרה גבוה או 20 נמוך, לפי הערכתו של איתן. היא הייתה קצת נמוכה, עם שיער שחור מבריק עד הכתפיים. היא לבשה שמלת מיני כחולה כהה, עם רצועת כתף אחת, שהייתה כל כך צמודה עד כדי לא להשאיר מקום לדמיון. נעלי העקב שנתנו לה את השדרוג הנחוץ לגובה התאימו לשמלה. היא הסתכלה מסביב כמשחרת לטרף לפני שפנתה לכיוונו של שולחן פנוי וקרוב.
“אז מה התוכנית?” איתן שאל.
“אני פתוחה להצעות,” סטטית ענתה.
היה שקט ארוך בקשר.
“יש לי רעיון,” איתן אמר. הוא רוקן את בקבוק הבירה שלו והניח אותו חזרה על הדלפק.

סטטית הרימה את המיקרופון שלה לפיה במחשבה לשאול מה היה הרעיון כשראתה את ידו השנייה של איתן, מתחת לדלפק, מבזיקה באור לרגע. היא הסתכלה סביב לראות אם מישהו שם לב. לרגע, זה לא נראה ככה.
“אה, שיט,” איתן פלט כשידו הבזיקה שוב והוא ניסה לסגור אותה בחוזקה.
חלק מהנוכחים הסתכלו מעלה לראות אם משהו השתבש עם האורות של המקום אבל נראה שהאישה בשמלה הכחולה הסתכלה ישירות לכיוונו. גם מאיפה שסטטית ישבה היא הייתה יכולה לראות את הבעת הסקרנות על פניה כשעזבה את השולחן בו הייתה ונעה לכיוון הדלפק.

“היי,” האישה בשמלה הכחולה נשענה על הדלפק והסתכלה על איתן.
“או… היי,” איתן היסס וניסה להסתיר את ידו.
“מה יש לך שם?”
“אה… שום דבר. שום דבר בכלל,” איתן הצמיד את ידו הזוהרת לידו השנייה, כמנסה למחוץ את האור. הוא לקח כמה נשימות עמוקות והאור בין ידיו נחלש.
“מחונן?” היא שאלה.
“מה? אה… לא. בקושי סיימתי 3 יחידות.”
“לא כזה,” היא חייכה אליו. “כזה,” היא מרימה את ידה ביניהם, גב היד לכיוון איתן, להראות לו את ציפורניה מחליפות צבעים.
“או. זה מגניב. איך את עושה את זה?”
“כמו שאתה גורם ליד שלך להאיר.” היא הושיטה את ידה לתפוס בפרק ידו של איתן.
הוא לא עזב את ידיו התפוסות. “אולי זה לא רעיון טוב, את יודעת?” הוא הניד בראשו לשאר הפאב ובחן אם מישהו מסתכל לכיוונם.
“אז בוא איתי. אני מכירה מקום פרטי יותר בו נוכל להכיר אחד את השנייה.”
“אה… אוקיי.”

“נראה שהדג נתפס,” סטטית אמרה בקשר, עוקבת במבטה אחרי זיקית שגררה את איתן בעדינות אחריה אל הדלת ומחוצה לה. “הדף, הדממה, תעקבו אחריהם. אבל ממרחק בטוח. אל תתפסו. ואל תעשו דבר בלי פקודה שלי או אם אואטר קורא לכם במיוחד. אני אשאר פה אלא אם כן תגידו לי שהם מתרחקים מחוץ לטווח.”
הדף והדממה הנהנו בראשם מהצד השני של הפאב. הדממה השאיר כמה שטרות על השולחן כשהדף כבר נעה בנחישות לכיוון הדלת.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Is Urbanisation Over?

With the pandemic on going, and large tech companies telling their employees to stay home for, possibly, the next year, and many realising that having an office to work out of is not a necessity, what I’m mostly thinking about is…
What are the odds the pandemic will just be ever present? Or, what if it will stick around long enough so that the general urbanisation of the planet over the past few decades will just stop and people will start spreading around so that we end up with small rural communities that are more spread out?

Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Some Thoughts on Difficulty in Games

Idan Zeierman said this on The Last of Us Part II:

Translation: I don’t know what to say. Along with the first game, they are probably two of the best works of art I ever experienced. But they come in the form of tough survival horror games that take 30 hours to complete and contain a lot of zombies. It’s not an easy bar for experiencing them properly.

I replied:

Translation: On the one hand, that is the reason why a lot of people will never experience some of the greatest works of art ever made (because they’re games). On the other hand, these works won’t be the same if you don’t experience them for yourself.

This got me thinking about difficulty in games.

I think the subject of inclusion and exclusion through difficulty has been tread enough but I think it mostly referred to gamer culture. Some Dark Souls fans would like to think that the game won’t be the same unless it was brutally difficult. Now, you can say that easy for one player might still be brutally difficult for another, but we’re still assuming the same level of potential ability and game literacy. I’m not going to talk about the players who’ve seen Dark Souls, know about it, and it’s just not their jam and they prefer to play Candy Crush or Brawl Royale.

I’m talking about my mother.

Works of art are all about the creator trying to evoke a specific emotion or thought in the ones experiencing them. Dark Souls is not above evoking those emotions but its mechanics are about getting good. They’re about figuring out what makes monsters tick, how they move, how they act, finding weak points and exploiting them; they’re about the grueling process of being a weakling and becoming a hero. I don’t think my mother would be in to that.

But I think my mother might be into Portal, or Brothers, or Life is Strange. But she would never touch any of those because they’re games and “she doesn’t understand games” or “she’s not good at that”. And that’s bullshit. And it has to do with difficulty settings. I’m not saying that every game should have “Click Button to Progress” difficulty setting. Having mechanics to manage, obstacles to overcome by yourself, and decisions to make is part of the parcel of a game. But I do think that every game should have an “Experience” difficulty where it’s the easiest it can be without compromising the intention of the mechanics.

And I also think that every game should have ‘Hint’ button. Something that will remind you of important mechanics, remind you of your current goal, explain the challenge of the moment, remind you of the relevant information you already collected, and then maybe go into recommended strategies, and even the developer recommended course of action at the present moment.

Because, when I’m thinking about my mother, I would gladly give her Life is Strange (except for a couple of stressful or timing situations), and I would gladly give her Brothers (once she’s more experienced with a controller), but I would only give her Portal if I could make the last two levels easier for someone with almost zero game literacy who doesn’t have lightning reflexes and might also have trouble aiming. And, back to the original topic, I would never give her The Last of Us until the easiest difficulty setting was much easier. It doesn’t have to be a cake-walk, but it doesn’t have to be gruesome either.

And I also think Dark Souls could be made better. Don’t let up on the need to explore, to collect items, to decide where points go, to upgrade weapons, to find the right path, to calculate strategy, and definitely don’t let up on the need to study the bosses and to approach the battle tactically. But you can definitely make the mechanically intense moments less intense, slower, and you can definitely give the player more help when it comes to knowing what needs to be done and how.


Posted in Art, Gaming, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ג’

“אז חשבתי לעצמי, אם אני מסוגל לקחת כוחות מאנשים, אני בעצם מייצג אותם. אולי לא את האדם, אבל את המחונן, את הרעיון,” איתן אמר.
“ואין לזה שום קשר לכך שאואטר הוא התגשמות ארצית של ישות אלוהית?”
הקשר השתתק לרגע. זה היה המשפט הארוך ביותר שהוא שמע את הדף אומרת בשבועיים וקצת שהם מכירים. כנראה שזה הפתיע גם את הדממה וסטטית.
“זאת… אה… תוספת נחמדה,” איתן הוסיף וחייך. המוזג בדיוק עבר לידו והרים גבה לכיוונו. אז איתן חייך והרים את בקבוק הבירה הקלה ששתה כדי להעיד על כך שהוא בסדר כרגע.
“אז…” הוא המשיך, “סטטית והדף אני מבין. הגששית והכוח כשצריך. למה הדממה? ועדיין לא ממש הבנתי מה אתה עושה חוץ מזה שיש לך חיבה יתרה לדעת כמה שרק יותר.”
“זה חלק מזה,” הדממה אמר מיד. “כל צוות בסיסי של נוטרים מורכב ממוצאת שיכולה לאתר מחוננים בטווח קרוב, אגרוף שמסוגלת להפעיל כח במקרה ויש התנגדות, ומרדים שמסוגל…”
“לדפוק מוחות של אנשים?” הדף אמרה. נשמע גיחוך קצר בקשר. זה לא היה הוא, בטח שלא הדף, ולא נראה לו שהדממה יצחק על דבר כזה.
“אני לא אוהב להשתמש במילים בוטות כאלו אבל… סוג של. אם צריך לשכנע אנשים שהם לא ראו משהו, לנטרל מישהו בלי לפגוע בו, להרגיע קהל, או כל מיני דברים כאלו…”
“אם צריך לשבור את המוח של מישהו מסוכן?” איתן שאל.
הקשר השתתק לדקה ארוכה.
“הדממה לא אוהב לדבר על דברים כאלו…” סטטית אמרה לבסוף.
“הייתה פעם אחת,” הדממה נכנס לדבריה. “הוא היה… צעיר מדי… כועס מדי. ניסינו לשכנע אותו. ניסינו להרגיע אותו.” עוד דקה ארוכה של שקט. “אתה כבר יודע שכל ‘מתנה’ שיש למחונן מגיעה עם חסרונות. וגם ראית מה קורה כשלמחונן יש עוד מגבלות מעבר לזה. אז… תאר לעצמך את השילוב הכי גרוע של שני הדברים.”
איתן רק תהה על הנושא והרגיש את הכבדות שלו. הוא נשען על הבר, הרים את הבקבוק, והסתכל על קיר המראה מולו. “סליחה. זה לזכרו ולחייך,” הוא אמר ושתה.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ב’

“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל.
“כן,” סטטית ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.”
“וואו, זה נשמע… לא נעים בכלל.”
“עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את זה רוב הזמן.”
“אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” הדממה התערב. סטטית נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “זה בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.”
“זאת לא הנקודה,” סטטית המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–”
“או מחוננת,” הדף הוסיפה.
“או מחוננת,” סטטית המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים זה לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות זה להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. הכי הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.”
“אמנון הרצוג,” הדממה אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ההגנה ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.”
“לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל.
סטטית ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא לקח זהות של מישהו אחר ונשאר מתחת למכ”ם. אין לנו באמת דרך לדעת.”
“והוא היה מדור בוני המדינה…” הדף העירה.
“זיקית מספר 2,” הדממה הרים שתי אצבעות. “צביה גולדברג. נולדה ב-1964. נציגים של צמרת הגיעו לראיון איתה מיד לאחר שסיימה את לימודי התיכון. הגיעה ליחידה. לא חזרה אחרי סוף שבוע ראשון בבית. ההורים אמרו שהיא יצאה חזרה לבסיס ולא שמעו ממנה יותר. לאחר חודש, כל המשפחה עזבה את המדינה. ולצמרת אין סמכות לפעול בארץ אחרת, בדרך כלל.”
“וואו. אוקיי,” איתן ניסה לעכל את כל זה. “ומה אנחנו יודעים על זיקית מספר 3?”
“אין שם, אין קשר משפחתי,” סטטית אמרה. “הפעם שלחו אותנו ברגע שזיהו את החתימה.”
“ניסינו בכוח,” הדף אמרה.
“וגם ניסינו במוח,” הדממה הוסיף. “והיא כל הזמן ברחה. אנחנו אפילו לא בטוחים אם מדובר בגבר או אישה.”
“למרות שעם משני צורה זה בדרך כלל פחות משנה והרבה יותר נוזלי,” סטטית אמרה. “בכל מקרה, חוץ מזה שאני מחשיבה את זה ככשלון אישי שלי שצריך לתקן. הזיקית הזאת כנראה הרבה יותר מסוכנת. יש כמות לא מבוטלת של העלמויות סביב האיזור שאנחנו יודעים שבו היא מסתובבת. ואני חושבת שזה קשור.”
“אז בגלל זה אנחנו פה?”
“בדיוק.”
הדף פתחה את הדלת הצידית של המסחרית ואיתן ירד אל האספלט. הוא עמד ברחוב צדדי ליד הפאב והיה אפשר לראות את הבזקי האור מהכניסה.
“בהצלחה… אואטר,” הדממה אמר לפני שהדף סגרה את הדלת שוב.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק א’

הדממה קרס אל תוך הספסל ליד איתן ואינסטינקטיבית שם את ידיו על המשענת. הוא הסתכל על הדלת מולה ישבו, ‘מפקד יחידת נוטרים’.
“מחכה לבוס הגדול?” הדממה שאל.
“מה זאת אומרת, הוכחת את הרעיון?!” נשמעה צעקה מבפנים. “ואת חושבת שזה מכשיר אותו לפעילות שטח?!”
“סטטית נמצאת בפנים,” איתן הסביר. “היא רצתה שאבוא למקרה והצ’יף ירצה לדבר איתי. משהו על מבצע ללכוד את זיקית?”
“או, שיט,” הדממה מיד התקפל והחזיר את ידיו אליו. “זיקית? היא לא מבזבזת זמן. אני מבין למה המפקד לא מרגיש נוח עם זה. כמו כן, אל תקרא לו צ’יף או בוס או שום דבר כזה. רק ‘כן, המפקד’ ו’לא, המפקד’.”
“את לוקחת על זה אחריות? את יודעת כמה זה מסוכן?”
“תסביר לי כאילו רק גייסו אותי לפני שבוע,” איתן הפנה רק את ראשו אל הדממה, “מי זאת זיקית ומה הקטע איתה?”
הדממה שאף הרבה אוויר להתכונן להסבר ארוך כשסטטית יצאה מהמשרד. היא סגרה מאחוריה את הדלת והמשיכה לעמוד שם, בוחנת את איתן והדממה. “קיבלנו אישור למבצע. מקסימום זהירות, ואני אחראית על כל מי שעלול להיפגע.”
“המפקד מודאג שלא נצליח לעשות את זה?” הדממה טפח לאיתן על הכתף.
“אני חושבת שהוא יותר מודאג שכן נצליח. טוב, בואו.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.