אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.

גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.

הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.

אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.

את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.

משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.

הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.

אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.

את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.

ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.

To be continued…

Leave A Comment, Written on August 27th, 2014 , Gaming, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life

קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב.

מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה.

אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall.

הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה מהיר ואינטנסיבי עם קרבות יחידים שנמשכים באזור הדקה, מקסימום, ומשחקים שלמים של עשר או חמש עשרה. הוא כמו Jump n’ Bump אם לארנבים היו חצים מתכווננים והמון סוגים של בונוסים ואפקטים מיוחדים. זה משחק ממש כיף, מאוד אינטנסיבי, מהיר ומלחיץ. אני ממש נהניתי. אבל בערך באמצע הערב, הייתי צריך קצת מנוחה משלט שאני לא רגיל אליו אז נתתי אותו למעין. היא אמרה שהיא לא ממש רגילה לזה והיא לא טובה במשחקים כמונו והיא בטח תמות הרבה. לא נורא, עדיף מאשר על משחק עם רק שלושה שחקנים.

אז היא קצת קרטעה בפעם-פעמיים הראשונות, לוקח קצת זמן להתרגל למנגנון שליטה חדש, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא לא לומדת מהר. ובפעם השלישית והרביעית היא כבר הפכה להיות איום של ממש עד שהובילה וכמעט לקחה משחק אחד. לא רע בשביל פעם ראשונה עם שלט, עם המשחק, עם שלושה אנשים שרגילים לשליטה הזאת ושניים מהם שכבר מכירים את המשחק טוב.

מה שמוכיח לי שגם אם מישהו אומר לך שהוא לא כל כך טוב, או לא מסתדר עם משחקים, או טוען שהג’אנר הזה לא בשבילו, שינסה קודם. והדעה הסופית? בפארפרזה, כמובן, “זה משחק ממש כיף. בוא נקנה אותו!”. אבל הוא ל-PlayStation 4, אמרתי. אנחנו מתכוונים להוציא עכשיו 2,000 שקל על מכונה חדשה? אולי. ואולי לא צריך.

4 Comments, Written on August 18th, 2014 , Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Maayan, Thinking Out Loud

שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8.

*גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד.

“הטוב מ-11!”  שאגה הדמות בגלימה.

הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש.

היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.

1 Comment, Written on August 10th, 2014 , From the Writing Desk, Geekdom, Life

החלטנו היום, סוף סוף להכין פיצה. להכין פיצה ביתית זה מאוד פשוט וזול אם כי תהליך קצת ארוך. בכל מקרה, דיי שווה את זה.

2014-08-05 23.25.43

כשהכנו את הפיצה אז מעין אמרה שהיא חייבת לשמוע שיר כלשהו שעלה לה בראש. לא הבנתי מה הקטע עד שהאקורדים הראשונים החלו להתנגן.

“I do believe I have been changed for the better…”

.אני מאמין שהפיצה הזאת יצאה קצת מלוחה יותר ממה שתכננו

Leave A Comment, Written on August 6th, 2014 , Art, Life

זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.

tal-rogovski-8642tal-rogovski-9084

את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.

מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.

tal-rogovski-9074tal-rogovski-9065

היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.

היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.

היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.

היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?

אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.

היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.

לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.

זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.

ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.

תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.

tal-rogovski-9086

.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו

WHAT THE FUCK IS WRONG WITH THIS FUCKING WORLD?!

Leave A Comment, Written on August 4th, 2014 , Life

Since today is Wil Wheaton’s birthday (Happy “Answer to the Question of Life, Universe and Everything” Birthday, by the way), let us all celebrate by not being dicks (also, longer explanation here) as today is Don’t Be a Dick Day (refer to the flowchart if you don’t know how celebrate).

6a00d8341c59aa53ef016303bae678970d

Leave A Comment, Written on July 29th, 2014 , Gaming, Geekdom

I don’t very much enjoy playing games online. To the point where I have a game that is designed to be at least half if not mostly online (Torchlight II) but I prefer to play solo because I don’t enjoy the interaction. However, playing games with friends (mostly board games but also computer games) is one of the most enjoyable things I can think of. And I’m not the only one with that mindset (Wil Wheaton, for example) and some take it to more of an extreme and some to less.

Yesterday I watched this lecture by Jane McGonigal about making games that have meaning, purpose and impact other than escapism. And in the section about testosterone, she quoted a study that explains that biologically. It says that when we win over someone we don’t know, our testosterone spikes and we’re more likely to assert dominance – rub it in their faces. When win over someone we know, our testosterone drops and we’re more likely to be nice and comforting – trying to make them feel better about themselves.

Maybe I caught on that subconsciously but I don’t like that feeling, when I have it but mostly when it’s directed at me. I enjoy the battle of wits, I enjoy the banter, I enjoy collaboration (which is why I always prefer cooperative to competitive) and players online tend to rush things, take a lot personally and mostly not be sportsmanlike and considering. And it’s very hard to talk to them or even get someone you can talk to.

Leave A Comment, Written on July 25th, 2014 , Gaming, Humanity, Thinking Out Loud

דבר ראשון, חזרתי לשלוט שוב ביד חזקה במחזורי השינה שלי. התעוררתי בסביבות ארבע וחצי בבוקר והרגשתי נהדר. עשיתי את הדברים של הבוקר, הוצאתי כלבלב, חפפתי לו את הפרווה, התרחצתי, אכלתי והספקתי לצאת מהבית לקראת שבע וחצי. ההנחה הייתה שאם אמורה להיות הפסקת אש בתשע אז קצת לפני יהיה מטח טילים אחרון. ועדיף שאני לא אהיה בזמן נסיעה תוך כדי. הגעתי למשרד באזור שמונה והספקתי להתארגן בנוח, לשחק קצת ולהגיע לפגישה מוקדמת שהייתה לי עם המעצבים בה דיברנו על הסיפור של המשחק כי אני רוצה לעזור בו.

אבל אחרי זה הספקתי גם לעבוד הרבה, גם להתקדם בפריטים שאני צריך לקרוא, גם לנמנם פעמיים ואחרי הכל RescueTime אמר לי שעבדתי המון והייתי ב-80% יעילות (שזה ממש טוב. בדרך כלל זה 60 גבוה – 70 נמוך). אז אני חושב אולי להמשיך לנסות את זה ככה, אולי לצאת מוקדם. יכול להיות מענין.

זה יצא קצר כי בחמש וחצי בבוקר, המוח שלי עוד לא ער לגמרי ולכן סיפור שנראה לי ארוך אתמול בעצם יצא קצר.

Leave A Comment, Written on July 16th, 2014 , Life, Work

Microsoft has been recently accused of trying to hijack another company’s private property, NoIP’s DNS service. While that is definitely not a good thing, if looked at just on its own, it is important to remember that Microsoft is, currently, one of the biggest and more active players in the fight for internet security and safety. They are running multiple operations to take down botnets and disable malware running systems all over the globe.

So, dear legal system, don’t let a company order another company to hand over property but let’s try and do accommodate the, maybe self-appointed, sheriff trying to bring order to this wild west country we call the internet even if they do need a slap on the wrist every once in a while to figure out how to actually get things done properly.

3 Comments, Written on July 15th, 2014 , IT, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud

The Less Interesting Times is proudly powered by WordPress and the Theme Adventure by Eric Schwarz
Entries (RSS) and Comments (RSS).

The Less Interesting Times

I've Been Trying to Reach the Present for Years