ביקורות בשורות
Dead Space Non-Interactive: (אימה, טרור, חייזרי משהו) עוד לא שיחקתי את המשחק אבל ראיתי את הקומיקס והסרט. הקומיקס ראשון אז נתחיל ממנו. איכות ההפקה שלו ממש על הפנים. הציורים ממש חובבניים והאפקטים שמוסיפים להם בהמרה לסרטון זה מאוד נחמד אבל עדיין קשה להתנתק מהעובדה שזה פשוט נראה רע. הסיפור גם צפוי מההתחלה אבל אהבתי את העיצוב של ה-artifact. חבל רק שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על זה הוא שזה הזכיר לי את Threshold.
הסרט עצמו הוא סרט אנימציה דל תקציב STV כמו שיוצאים כל הזמן. הציורים סבירים, רפרטואר השחקנים לא מביא מישהו מוכר יותר מקלי הו וגם פה, הדמויות עושות כמה דברים שאם לא היו הורגים אותן במילא היו גורמים לי לרצות לתקוע להם כדור בראש מרוב טמטום. הקצב שלו לא כזה אחיד וגם הוא דיי צפוי. לעומת הקומיקס, איכות ההפקה מספיק גבוהה כדי שהאווירה של האימה תעבור כמו שצריך ועיצוב הדמויות מספיק חזק שקצת אכפת לי מהן. טוב, לפחות מהדמות הראשית. והיצורים הם עיצוב מעניין.
בתקווה המשחק יותר טוב למרות שלפי הביקורות, גם הדעות עליו חלוקות.
Tom Godwin – The Cold Equations and Other Stories: (מד”ב קשה, השרדות) אמרו על ‘המשוואות הקרות’ שהוא “הסיפור הכי טוב שגודווין אי פעם כתב והוא לא כתב אותו’. יש עדיין ויכוחים על האם זה נכון או לא אבל הסיפור בכל מקרה נושא את שמו ומכל מה שקראתי על האיטרציות האחרות של הרעיון, אני חושב שזה עדיף. וחוץ מ’המשוואות הקרות’, הוא כתב עוד כמה סיפורים שמאוגדים בספר הזה.
זה הספר היחידי שלו שקראתי וכנראה גם היחידי שאקרא ולמרות שהספר מריח מעט מיושן, (עם נושאים, סגנון ופוליטיקה שכנראה היו נהדרים בזמנו אבל היום בעיקר נראים באנאליים, מוזרים או דוחים) וחלק גדול מהדמויות שלו חד-ממדיות בצורה שנדרשת בדיוק בסיפור ובקושי ניתן להאמין להן, אני חושב שהתאהבתי בסיפורים שגודווין כותב. הוא כותב בעיקר על אנשים שנאלצים להתמודד עם מצבים קשים וגרועים ובעיקר עם העובדה שהמין האנושי חשוב בערך כמו קליפת השום והבן אדם היחיד עוד פחות. כמובן ש’המשוואות הקרות’ עצמו הוא נהדר אבל ציפיתי ליותר מסיפור שיש אנשים שתיארו בתור ‘סיפור המד”ב הטוב ביותר שנכתב’ ו’הסיפור המצמרר ביותר שנכתב’. היו שם כמה טובים וכמה על גבול המוזר והמעצבן. הסיפורים שבאמת נדבקו חוץ מסיפור הכותרת הם The Survivors, הנובלה הארוכה והרצינית שהלהיבה אותי כל פעם מחדש, No Species Alone, הפשוט וה-50’י והחזק והממתק לאוהבי חתולים, Empathy שהיה צפוי מהשנייה הראשונה אבל נקרא בשקיקה וגם Mother of Invention ו-The Gulf Between שגם היו דיי צפויים אבל פוגעים בנקודה ומגניבים מספיק בשביל לקזז.
אני חושב שבאמת אפשר לקרוא לגודווין ‘לאבקראפט מד”בי’ כי הוא כותב על יקום כל כך חסר אכפתיות, על טבע שלא נותן שום טובה, ועל אנשים שמתעקשים ומתאמצים ולא מוותרים ולפעמים מתים אבל תמיד עושים ככל יכולתם עד המקסימום. יש את הקטע הזה בבילון 5, כשהמינבארי מדברים על המלחמה עם בני האדם ועל כך שלא משנה מה המצב, הם היו יכולים לבוא עם משחתות ולבני האדם היו רק מקושים ולפידים ואולי אקדח אחד לכל המושבה ועדיין בני האדם קמו ונלחמו עד המוות. הסיפורים של גודווין נגעו בי באותה צורה. כי לאף אחד לא אכפת מאיתנו חוץ מלנו, כי הטבע אכזרי וחסר פנים וליקום לא ישנה בכלל אם פתאום נעלם אבל אנחנו ממשיכים ונלחמים, נגד כל הסיכויים, כי זה מה שעושה אותנו בני אדם.
בפעם האחרונה שדיברתי עם עופר, אמרתי לו שאני קורא את ‘The Cold Equations’ והתגובה שלו הייתה בדיוק: “Wow…”
זאת התגובה הכי נכונה לסיפור המרכזי ולרוב אלו שמקיפים אותו. גודווין אולי לא ידוע, יכול להיות שהוא לא כתב שום דבר טוב מאז אבל בשביל לסכם את הספר הזה אין מילה יותר טובה מ’וואו’.
Joe Haldeman – The Forever War: (אופרת חלל) אופרת חלל זה פשוט שם לסיפור מד”בי חללי בעל סדר גודל גדול, נכון? טוב, נניח שכן. הספר הזה נכתב ב-1974 ונשמע נאיבי בהתאם. מבחינת הספר זה נראה הגיוני לחלוטין, שתוך שנים בודדות, המין האנושי כבר יתחיל ליישב את מערכת השמש ושלפני סוף המאה ה-20 הוא כבר ינוע בין הכוכבים ויתקל בגזע אחר להילחם בו. חוץ מזה, ההתפתחות הטכנולוגית לאורך יותר מאלף השנים בהן מתנהלת המלחמה ממש מעליבה את קפיצות הטכנולוגיות של השנים הראשונות מאז תחילת הספר והשינויים החברתיים והמערכתיים הכוללים שעוברים על כדור הארץ במהלך המלחמה מותחים את השעיית חוסר האמון עד לקצה גבול היכולת. אבל אלו הדברים הרעים היחידים שאני מסוגל לחשוב עליהם ואם מכירים בעובדה שהספר קצת ישן, אז אפשר להסתדר איתם.
מעבר לכך, זה ספר שמתאר בצורה נהדרת איך מלחמה בין כוכבית כנראה כן תתקיים. עם קרבות מרוחקים אחד מהשני ושנים בין מערכה למערכה, מהירויות יחסותיות והתרחבות הזמן, שינויים דרסטיים בזמן שכל הפלנטה עסוקה במלחמה וכמובן העובדה הבלתי ניתנת לערעור שברגע שיוצאים למלחמה כזאת, אין באמת דרך חזרה. גם אם איך שהוא תצליח לחזור הביתה בתקופת החיים של אהוביך, זה כבר לא יהיה אותו עולם וכשמלחמת הנצח תסתיים, לא בטוח שיהיה לך מקום בעולם שיוותר.
וזה למה אני חושב שהספר הזה הוא קלאסיקה. למרות שהוא מראה את גילו, הוא עדיין יכול ללמד אותנו הרבה ולגרום לנו לחשוב על הרבה יותר. למען האמת, הספר הזה עוסק בדיוק באותו נושא כמו רמבו (הסרט הראשון), באנשים שהמלחמה שינתה אותם ואיך הם (או לא) חוזרים הביתה. רק שרמבו מראה לנו את הנושא עצמו בצורה הכי צורמת שאפשר ומלחמה לנצח מתעסק בו כמו מד”ב, זורק אותו הכי רחוק שאפשר כדי שיהיה אפשר להסתכל חזרה בלי שנרגיש רע בבטן.
ואחרי הכל, כשיש בספר חתול שהוא הקמע של היחידה, מותאם תפעולית לתמרונים בג’י גבוה כדי שיהיה אפשר לקחת אותו למשימות ושדוחפים אותו לתוך חליפת לחץ בשביל להוריד אותו לפלנטה, אז חייבים לקרוא אותו, נכון?
Portal: (משחק פאזל בגוף ראשון) אני מאוד אוהב שמחברים ז’אנרים ביחד, במיוחד כשעושים את זה טוב. Portal עשוי טוב. הוא משחק מגוף ראשון שהנשק היחידי בו הוא ה-Portal Gun וכל מה שהוא באמת זה משחק פאזלים שדורש מהשחקן לחשוב אחרת לגמרי על תנועה במרחב. זה קצת “משרה ורטיגו” בהתחלה אבל ברגע שתופסים את זה, זה נורא מגניב. הבעיה היחידה עם Portal היא שהוא היה קצר מדי. אבל גם בבעיה הזאת מטפלים עם ה-“Still Alive” וההכרזה על Portal 2. ואני ממש מקווה שהולכים להרחיב את הרעיון הזה כי יש איתו עוד המון לאן ללכת. אני לא אומר שזה בהכרח מדד כלשהו אבל זה המשחק היחידי שיאצי לא אמר עליו שום דבר רע. וזה משחק נהדר ומומלץ לכולם. הוא נהיה יותר לחוץ בזמן ודורש יותר קואורדינציה ותזמון ככל שמתקדמים אבל אני חושב שהוא עדיין מתאים גם לכל מי שלא משחק ימ”רים בגלל שהם מלחיצים אותו.
Quantum of Solace: (פעולה, בונד חדש) יש שמתלוננים שבונד גרוע. בונד לא גרוע, זה פשוט בונד אחר. לא קראתי את הספרים המקוריים אבל לפי מה ששמעתי זה גם בונד שיותר קרוב למקור. זה כמו האביר האפל, בונד שיותר קרוב למציאות, פחות גרנדיוזי. וההפחתה בגרנדיוזיות לא אומרת שהוא פחות מגניב אלא יותר אמין. המכונית הבלתי נראית שנוסעת על קירות היא מגניבה אבל בלעדיה, בונד אמיתי יותר. הנטייה שלו להרוס כל צעצוע שנותנים לו ולהרוג כמעט כל אחד שהוא נתקל בו הן עכשיו לא קוריוזים מוזרים של דמות אלא תופעות מוסברות והגיוניות. שני סרטי הבונד האחרונים הם לא הדרדרות של הבונד אלא בונד שהוא חלק מהקולנוע החדש, שמוגדר על ידי סרטים כמו האביר האפל, קולנוע שלוקחים את הענקים לעולם שלנו אבל לא מפחית מענקיותם. ומה שהכי אהבתי בבונדים החדשים הוא שלמרות שכל סרט דיי עומד בפני עצמו, הם חלק מסיפור גדול יותר שאני מאוד מקווה שימשיך… אם רק יפסיקו לצלם אותם בצורה אפילפטית כל כך.
Body of Lies: (מלחמה, טרור, סוכנים חשאיים) זה סרט מלחמה וזה סרט על טרוריסטים. אבל הוא יותר קרוב ל-24 והממלכה מאשר Charlie Wilson’s War. זה סרט פשוט ומצומצם על אנשים בשטח ועל מטרה מסוימת. זה יותר סרט על הפוליטיקה שמאחורי חיפוש טרוריסטים, על איך עושים דברים כמו שצריך ולא מה צריך לעשות או לא. מכל הדברים שחשבתי על הסרט הזה, הבולט ביותר הוא הדמיון בין הדמות של ראסל קרואו לבין המפקד של הגיבור בסיפור על המפגש עם הגזע החדש ב-The Cold Equations (השם היה Empathy אם אני זוכר נכון). כשקראתי את הסיפור חשבתי שלא יכול להיות אנשים כל כך מטומטמים אבל ראסל קרואו גרם לי להאמין שכן. למי שעדיין לא נמאס מסרטים על המלחמה בטרור, זה אחד מהטובים. כי הוא אישי יותר.
A Wind Named Amnesia: (אנימה, מד”ב) ריצ’ארד דוקינס שאל, “אם כל האנשים בעולם ישכחו פתאום את כל מה שהם יודעים, כמה הם ירצו בחזרה את הדת שלהם?”. זאת אחת השאלות ששואל הסרט הזה ועונה על זאת ב”דיי מהר”. הסרט עצמו הוא מבוסס רעיון דיי פשוט של “מה יקרה אם כולם ישכחו הכל?” הרעיון מעניין אבל הטיפול בו לוקה. הסרט עצמו דיי ישן אז אני לא אבקר יתר על המיה את איכות האנימציה שטובה יותר מהאנימציה מערבית אבל ירודה ממה שאפשר למצוא היום באנימה. הסרט עוקב אחרי מסע של אחד לאורך ארצות הברית פגועת השכחה והמקרים בהם הוא נתקל. השאלות מעניינות אבל הסיפור הכללי לא מספיק חזק וההסבר עצמו אפילו מעצבן. סרט מתאים לערב של שיעמום כשרוצים לסיים אחרי שעה וחצי.
Resident Evil – Degeneration: (אנימה, מד”ב) כנראה שמדובר בהמשך ישיר ממשחק כזה או אחר ולא מסדרת הסרטים הידועה של Resident Evil. לפחות האנימציה טובה, איכות ההפקה גבוהה והאקשן ברמה. האנימציה, שמאוד דומה למה ש-Square Soft עשו עם Final Fantasy, עדיין קצת לוקה בנושא הדיבור אבל זה לא נורא מפריע כשבניינים מתפוצצים, קורסים ונופלים. הסיפור מוכר אבל בנוי טוב. יש אולי דמות אחת שמעצבנת אבל רובן בנויות טוב ועונות על רמת המגניבות הנדרשת. סרט פעולה פשוט וקצר אבל לעניין.
Percy Jackson and the Lightning Thief: (פנטזיה, ילדים ונוער) כבר מההתחלה קשה להתנער מהרגשת ההארי פוטר של “כבר ראיתי את זה כבר.” אבל, בכל הכנות, זה הדבר היחידי שהציק לי בספר. הסיפור קצר וחביב ולמרות היותו צפוי לעיתים קרובות, הוא עושה זאת בצורה נחמדה ביותר. אני לא טוען שרירדן העתיק מרולינג אבל הדמיון ממש בולט לעין ומדי פעם גרם לי לרצות להגיד לסופר שיראה לי משהו שעוד לא ראיתי. בכל מקרה, זה ספר שברור שנכתב על ידי מישהו שמכיר את המיתולוגיה היוונית ועושה בה שימוש נרחב. הסיפור הוא שרירדן כתב את הספרים אחרי שנגמרו לו סיפורי המיתולוגיה היוונית לספר לילד שלו ומהבחינה הזאת, אני מצפה לספרי ההמשך. זה כמו “אולימפוס, 2000 שנה אחרי” אבל לא פאנפיק אלא באמת כתוב טוב.
(Movie of the Week) – The Thirteenth Floor: (מד”ב) כן, ב”מדע בדיוני בקולנוע” ראינו סרט מד”ב. קודם ראינו את כבר את Wall-E, Lilo & Stitch ו-Galaxy Quest, שכבר ישנים או בוקרו, ואת Blade Runner שאני אחכה איתו עד שאראה את The Final Cut. אז, הקומה השלוש עשרה, הסרט שהפאשלה היחידה שלו הייתה לצאת במקביל ל-eXistenZ והמטריקס. למרות שיש בו כמה מקומות פוריים לניטפיקינג, הרעיון שהוא מייצג והסיפור שהוא מציג עדיין טובים מאוד ועשויים כהלכה. בשיעור ניתחנו את רעיון העל-אדם וההשוואה של המציאויות השונות למשחקים שונים. הסרט הזה הוא סרט שלא מספיק אנשים מכירים וחבל כי הוא סיפור מד”ב טוב ותעלומה בלשית טובה יותר. גם אם הוא מבוסס על סרט שמבוסס על ספר.
C&C Soundtracks: נזכרתי, סוף סוף, לקחת מאח שלי את הפסקולים שהיו חסרים לי וגם שמעתי את החדשים אז הנה, לפי הסדר – (1) Counterstrike: לא מההרחבות היותר טובות של Red Alert כנראה. את המשחק לא שיחקתי. יש שם כמה רצועות קצביות וטובות אבל יחסית מעט מהן. רוב האלבום הוא איטי וקצת באנאלי ולא נחרט הזיכרון. המעניין הוא שיש רק רצועה אחת מהטובות שהיא לא “2” או “Remix”.
(2) Retaliation: כנראה המוזיקה הכי טובה של Red Alert הראשון. לא יותר מדי רמיקסים, יש יצירות חדשות ורובן טובות מאוד. מאוד קצבי ומאוד מעניין.
(3) Yuri’s Revenge: בערך חצי רמיקסים חצי חדש אבל שני הסוגים מאוד טובים. זה באמת נראה שכשפרנק קלפאקי מעבד מחדש רצועה אז הוא מנסה לדחוף בה עוד כמה פעימות בשנייה. באלבום הזה יש גם יותר רצועות רגועות יותר ובכל מקרה רובן נהדרות.
(4) Renegade: יחסית למשחק לא מי יודע מה, יש לו פסקול מצוין. למרות השמות השונים, רוב הרצועות הן רמיקסים של מוזיקה מ-Tiberium Dawn. לא מפתיע ממש. המוזיקה החדשה לא מדהימה אבל הרמיקסים טובים (במיוחד Dogfight, הרמיקס של Warfare) והוא כמובן מכיל את Command & Conquer, פחות או יותר שיר הנושא של המשחק והוא מגניב ביותר.
(5) Tiberium Wars: כאילו יש יחס הפוך בין כמה שהפסקול טוב וקצבי ולבין כמה שהמשחק עצמו רציני וכתוב יותר טוב, הפסקול הזה הוא כנראה העלוב ביותר ששמעתי בסדרה. כל המוזיקה מורבידית ואיטית וכבדה ויש אולי רצועה אחת שבאמת נשמעת כמו משהו שאשמח לשמוע עוד פעם. המוזיקה הזאת הייתה יכולה לעבוד באיזה סרט מתח אבל היא לא מתאימה ל-Command & Conquer.
(6) Red Alert 3: ובמשחק שהוא כנראה המטופש ביותר ולמרות היותו כיפי (בינתיים), בנוי הכי גרוע, יש את הפסקול הטוב ביותר. יש פה הרבה מוזיקה חדשה אבל רובה רגועה ולא ממש זכירה. המוזיקה היותר טובה היא מוזיקת הקרב, הניצחון וההפסד, וכמובן, ה-Hell March – ה-Hell March השלישי וגם הרמיקסים של השניים הקודמים. המוזיקה פה נכתבה אחרת, למשימות מסוימות במקום לכל משימה ולכל צד, וחלק מהרצועות נשמעות ממש מוזר אבל עדיין אהבתי מאוד. ב-Red Alert 3 כבר יש הרבה יותר מוזיקה שמגיעה לה ביצוע חי ויהיה הרבה יותר כיף לנגן אותה.
(7) Emperor – Battle for Dune: את הפסקול הזה לא כתב מלחין הבית של Westwood, פרנק קלפאקי, בעצמו. פה שיתפו איתו פעולה עוד שני מלחינים, כל אחד מהם כותב לבית אחר במשחק. מדובר בחלקית מוזיקה חדשה ובחלקית רמיקסים למוזיקה ממשחקי Dune קודמים. ואם בכלל ערך הנוסטלגיה ואם בגלל שהמוזיקה האפית עצמה מצוינת, מדובר באלבום שווה בהחלט.
Posted in Reviews by Eran with 4 comments.
אני מסכימה לגבי הקומה השלוש-עשרה – הוא חמוד. אני חושבת שהוא קצת יותר מוצלח מאקזיסטנס – אולי כי ראיתי אותו קודם, אולי כי יצא לי לראות אותו פחות פעמים אז הפגמים לא הספיקו לעצבן אותי, אולי כי הפעם שכן ראיתי אותו היתה במסגרת אחד מהמרתונים אצל שרית, בתור הסרט השלישי או הרביעי, כלומר בארבע לפנות בוקר וכשכל האחרים מסביב כבר מזמן נשברו וישנים… שזו אחת הדרכים האהובות עלי לראות סרט.
הקומה ה13 סרט טוב :) מעורר הרבה חשיבה מהופכת- כמו ninja scroll.
לגבי משוואות קרות- יאללה תעביר לכיווני :)וגם את פורטל בשביל האיש היקר.
יש לי רגשות מעורבים לגבי הקומה ה13. לפעמים אני חושב שהוא מבריק ולפעמים שהוא ממש לא משהו.
לא ברור לי העניין הזה. בכל מקרה הוא יותר טוב מאקזיסטנז.
לא טענתי לרגע שאקזיסטנז יותר טוב. יותר חולני ומוזר, אולי, אבל לא בהכרח יותר טוב. הכוונה היא כשיש שלושה סרטים שעוסקים פחות או יותר באותו הנושא שיוצאים בו זמנית, הבלוקבאסטר לוקח והשאר מתפלשים בעפר שנשאר. וחבל.